לא צריך להיות אסתניס, אדם שמתגדר באֶסתּיטיזם מצמצם, כדי לעמוד על האמת, שבסוף־סופם אין הדברים – בכל שטחי־החיים־והיצירה – נערכים אלא פי מידת־השירה שבהם.
ודאי שעולם־הנמצאים גדול מכדי שימצא את ביטויו בשירה בלבד. והשירה היא הזקוקה תמיד לפּרוֹזה. גם מה שאנו קוראים תמצית שירית, אינו שירה בלבד, כי אם מיזוג היסודות – יצירה שהפרוזה, המוּקרנת מן השירה, מצטרפת לה במידה כזו שאין להפריד ביניהן. וזהו הקסם של קלאסיוּת אמתית.
גיטה, פושקין ומעטים בדומה להם, ידעו את סודו של צירוף זה. הם לא ויתרו מעולם על השירה, עד כגדול בהישגיהם ראו את הצנעת השירה, את הבלעת סימניה החיצוניים – לחזקה בפּרוזה. על־ידי כך הרחיבו את תחומיה. ודאי ששניהם היו מבחינה זו תלמידיהם של שקספיר. אבל אצל הרוב השירה והפּרוֹזה, גם כשהן שתולות בערוגה אחת, עדיין צומחות קרובות זו על יד זו, בעוד שאצל גיטה ופּוּשקין הן מהוות חטיבה אחת: עולם שנלכד בבת אחת מזה ומזה.
אחד מסימני־הבגרות המובהקים למשורר הוא, איפוא “השלמה” זו שבין שירה לפרוזה ביצירתו. מי ש“מפייט” בלי־סוף, לא הגיע עדיין לשיעור־כוח. דוקא הוא צפוי תמיד ל“מועדי־רגל” – לסכנת דלדול.
אכן מציאותה של שירה נדרשת בכל יצירה – בשירה וגם בפרוזה. לא בהערכת השירה בלבד – גם בפּרוזה המודד הוא: גרעין השירה הטמון בה. איננו נותנים לעצמנו דין־וחשבון עד כמה אזננו נטויה גם בדברים שבמחשבה לצינור־שירה נסתר זה, שהוא המחיה, המושך, והוא גם הקובע את ערכם המוחלט.
אין המכוּון לקישוטי לשון, לשפע ציורי, כי אם להמיית־לב זו, לקצב נגינה זה, העולים פתאום מאליהם, ומרעידים כרוח עוברת את כל השטח שמסביב. וזהו מגע השירה הנאמן ביותר: מה שמנוגן מתוכו, מה שעולה מאליו, כשהמחשבה לובשת אור, לובשת עוז, והיא מופתעת מעצמה, מורעדת מעצמה. משהו מזה אנו מרגישים עם קריאת הפּרוזה היבשה של אחד־העם, עם קריאת פרקי רנ“ק. גם א”ד גורדון הוא משורר בפּרוזה יותר מששיערנו. כמעט שאין יצירה פילוסופית, פרשנית, בלשנית בספרות הקדמונים, גם אלה שהוחזקו אנשי הלכה, שאין השירה בוקעת פתאום אצלם באופן מפתיע. כולם היו פייטנים שלא במתכוין, שלא מדעת… בלא זה לא היה בכוחם להשפיע אף כלשהו השפעה של ממש.
ראית סופר בעל מחשבה ובעל סגנון ובעל הגיון, שעם כל אלה משהו מפסיק בינך ובינו, – לא חוסר־כשרון, וחוסר־ידיעה הם הגורמים לכך, כי אם חוסר שירה. דומה הוא לאילן שענפיו נאים, ורק שאין אַמת־מים עוברת מתחתיו. בלא שירה אין נשמה לדברים. אין הכוח הממשיך עלינו את השפע. חוסר השירה הוא גם שמכשיל, שמצמצם את תפיסת הדברים. כך בפּוּבּליציסטיקה, בבקורת, במחקר – מידת ערכם וחיוניותם היא מידת השירה המחלחלת בהם, רק היא הקובעת קצב של אמת, של יופי.