הגעגועים על קובנר, המתעוררים אצלנו מפקידה לפקידה, הם לכאורה מוצדקים לנוכח מיעוט ההבחנה של הבקורת שלנו בין טוב לרע, באופן שהפסולת, המקבלת חיזוק ממנה, מתערה כאזרח רענן בספרותנו ואין כל תקוה לסלק אותה פעם הצדה. אף־על־פי־כן געגועים אלה אינם סימן טוב כל־עיקר. על הרוב אינם מעידים לא רק על תביעות גדולות מן הבקורת, כי אם – גם על אהבה גדולה לספרות. קודם־כל, רשאי כל קורא לשאול את התובע על שום־מה הוא דורש אל המתים ואינו מתעורר לעשות בעצמו מעשה־קובנר? שהרי “פיסאַריב העברי”, עם כל מה שהיה חזיון בלתי־רגיל כהופעה, לא היה חזיון בלתי־רגיל כל־עיקר ביכולתו הספרותית, שהיתה בינונית למדי (אף שכאדם לא היה בינוני בשום פנים), וכל אחד יכול להגיע למדרגה שלו במעט אומץ־לב, אם יעמוד על החנפים ויצביע עליהם.

ברם אנו רואים את עצם הגעגועים על קובנר ועל פרישמן (בעל “תוהו ובוהו”) כסימן להשגה מצומצמת על עיקר תפקידה של הבקורת. לקובנר, שכסופר לא הניח אחריו אף עמוד פרוזה אחד למופת, היתה מלאכת ההתנפלות עיקר כוחו. אבל פרישמן, למשל, שהיה גדול גם כסופר, לא חזר על “תוהו ובוהו”, ואם ניסה לשלול את פרץ (או את ביאַליק כחוזה ומוכיח), לא גילה אלא את צמצום עצמו. לא תמיד “עושים קריירה” בניתוחם של המיצקונים. זהו תפקידה של בקורת פרימיטיבית בתקופה פרימיטיבית. אילו השאיר קובנר אחריו גם בקורת חיובית בעלת ערך על אלה שהעריץ (מאַפּוּ ואֶרטר), היה יכול אולי לשמש “אובייקט לגעגועים”. עכשיו, שעיקר כוחו לא היה אלא להוקיע את המיצקוּנים ובטלנים כמותו, בעוד שאינו מבחין ביניהם ובין סופרים ומשוררים כשד“ל, אד”ם הכהן, ש“י אברמוביץ, ובעוד בקורתו מלוּוה דברי־בלע על הספרות העברית, ש”עוד מעט תפול ולא תוסיף קום" – אינו ענין אלא לחוקר הספרות ובשום־פנים לא חזיון שיכול לשמש דוגמה בימינו.

שכן – גם פּיסאריב המקורי לא היה אור לספרות הרוסית, ועם כל מה שהיה בו, בצעיר נפלא זה שמת בן עשרים ושמונה, בלי ספר מן החריפות הגאונית (וגם מן הכשרון הספרותי המזהיר, שקובנר לא הגיע אליו מעולם), הרי הכשיל את הבקורת הפּוֹזיטיביסטית הגדולה ועשה אותה, בקנאותו הקיצונית, קריקאטוּרה לבאים אחריו. אור לספרוּת הרוסית היה בלינסקי – זה שידע לטפח באהבה והבנה את הכשרונות הגדולים שקמו בימיו, במקום לטפּל בגראפומנים, שלפי עצם טבעם אינם ענין לבקורת.

וגם הבקורת העברית לא זה חטאה שלא התעסקה במיצקונים של זמננו, כי אם בזה שלא ידעה לטפח את השירה האמתית, לחזקה, להצביע ולחזור ולהצביע עליה. כל הצבעה מתמדת של יצירה אמתית היא ממילא מכת־מות לזייפנים. אבל הבקורת שלנו, שברוּבה אינה מבחנת בין שירה לתחליפיה, פחות מכל שוקדת על פרסומה של השירה הטובה, וממילא נשכרת הפסולת.

יש בדיחה יפה על איש אחד, בעל לאשה מכוערת, שהיה מהלך בשוק עם חברו. כשנזדמנה להם בדרכם אשה נאה, עמד זה ורקק במלוא פיו כנגדה. תמה חברו ושאל: “מה ראית לרקוק כלפי אשה נאה זו?” החזיר לו: לא לה מכוּונת הרקיקה, אלא שהיא הזכירתני את המכוערת שלי שבבית…"

אין עומדים על המכוער, אלא כשמזדמנים תכופות עם היפה.