כיצד תפס את החיים, כיצד תפס את העולם הנער הנפלא הזה! (בן י“ז בס”ה היה בנפלו). טוב לכוּלנוּ כי נקרא את רשימתו “על האושר” (“גוילי אש”, עמד 165), למען נזדכּך ונתעלה עמו.

… טוב חוטא עליז מצדיק מוּכּה יגוֹן… איש עגוּם על פניך כי יעבור, טפח על שכמו בפנים צוֹהלים: נוּ, אחא, טוב לחיות!" (לקרוא עד תום!).

כוּלו אהבה לאדם, אהבה לחיים על כל גילוּייהם. “כה נחמד לחיות תחת השמים!” – הוא כותב באחת מאגרותיו. אבל על כל אלה עלתה אהבתו לאחיו הגדול ממנו בארבע שנים, אפרים. נפשו היתה מעורה בנפשו ממש. והנה צריך להבין, מה נתרחש בנפש הנער־המשורר עם נפילתו של אחיו־אהוּבו זה.

“…אחי, נשבע אני לך: לבי נר נשמתך יהיה וזכרך תוכי אצפון כנכס יקר מכול! בדרך בה מצאת את מותך אלך, ולוּ ביסוּרים, ולוּ בכאב, ולוּ אף בידיעה ברוּרה, כי דרכי האחרונה היא!”…(שם עמ' 7).

קשה לקרוא את הדברים בלי דמע. אם אפרים נפל מתוך דביקוּת במולדת גרידא (“בא”י אין למצוא נוף כזה – כתב מאיטליה – ובכ“ז לא הייתי מחליף את הנוף שלנו בעשר איטליות”), הרי צבי בנפלו, בכלות־הנפש לא רק ל“אם מכורה” נפל, כי אם גם לאפרים אחיו, עמו שאף להתלכד ברגעו האחרון.