אילו שאלוני, מי, לדעתי, האדם הגדול למופת, אדם כליל יופי מלגו ומלבר, שהעם הרוסי הוציא מקרבו, הייתי עונה ללא כל היסוס: פּטר קרופוטקין. הוא ולא אחר. מי שקרא כהלכה את האוטוביוגרפיה המופלאה שלו, החובקת עולמות שונים ומשונים, עולמות כבירים (“זכרונות של מהפכן”, עברית: מנחם פוזננסקי), הוא יבינני. מי שקרא את הספר רב־הכובד הזה וגם הסתכל שם בקלסתר־פניו של מחברו: איזה אור אנושי קורן ממנו!…
והנה קרופוטקין זה, בהגיעו בספרו האחר: “המהפכה הצרפתית הגדולה” (עברית: א. שלונסקי) לפרשת מריה אנטואניטה, הוא כותב בין השאר: “מחליפת המכתבים שבינה ובין פרזן, המצויה בידינו, יש לראות, כי היא השתדלה לעורר ולהכשיר את התפרצות הגרמנים לצרפת וכי היתה מגלה לאויב את סודות ההגנה הצבאית; וממילא לא כדאי לסתור את דבריהם של כמה מן הסופרים החדשים, המשתדלים לתאר אותה בדמות קדושה. דעת הקהל ב־1793 לא טעתה כלל, בחשבה, כי כבדה אשמתה של המלכה כלפי צרפת מאשמתו של לודוויג הט”ז".
ובכן, צריך היה להתיז את ראשה במערפת? בתכלית הפשטות?!!
אמנם צידוק הדין במפורש אין כאן, אבל מפטר קרופוטקין, איש האהבה והרחמים הגדולים לכל הנברא בצלם ואשר בכה בילדוּתו לאחר שהאיכר המשועבד הולקה בפקוּדת אביו, רשאים אנו לדרוש בנקוּדה איומה זו מגע־קולמוס אחר.