בנשימה אחת קראתיו עתה. אוצר בלוּם. אכן, אדם יקר היה המו"ל הותיק הזה ואנכי לא ידעתי!
כן, אדם יקר היה, רב חביבות וחמימות. מסור לספרוּת ולסופרים ובעל כשרון בלטריסטי בעצמו. לא לחינם נמשכו אליו כל כך מנדלי, שלום עליכם, מרדכי ספקטור ועוד. אופן תיאורו את הסופרים הללוּ, שבא במגע אישי הדוק עמהם, עולה מכמה בחינות על תיאוריהם ההדדיים.
גלריה של חכמים וסופרים מהדור הקודם. איש איש והנקודה הפיקאנטית שלו. הנה “מרדכי ספקטור באמריקה”. פרק רב־ענין. פרצופי שניהם, הסופר ומו“לו, בולטים כאן במיוחד. יושבים ומתכננים הם “הוצאת כל כתבי ספקטור בט”ו כרכים”.
– “התבין, רוצה אני לראות ספר יפה בשמי ספקטור, וספר שני – ספקטור, וספר שלישי”…
ספקטור המסכן!
ואחרון־אחרון, שהוא, לדעתי, שיא בספרוּת האפיסטולרית. כוונתי למכתבו של מנדלי אל ספקטור, בו הוא מתנצל לפניו על שלא שלח לו עד היום את הסיפור המבוקש בשביל ה“פאָלקס צייטונג” שלו. וכך הוא כותב (באידיש)" “…אבל מה אעשה ואני עסוק וטרוד תמיד בדא והא” וכו' “וחוץ מזה – הלא גם בשר־ודם אני. פעמים אני רוצה לפוּש קצת, ואחרי כל אלה, בינינו לבין עצמנו, גם עצלן אנוכי, און גאָר צום סוף מוז איך אייך זאָגען, איז מיר נמאס געוואָרען די גאנצע שרייבעריי…” האם אין זה הפלא ופלא? הלא מלב כל סופרי־אמת הוציא מלים אלה. הגראפומאנים למיניהם כותבים תוך “שישו בני מעי!” הכתיבה היא עצם חיותם, ואילוּ הוּא, האמן הגדול, על כרחו כתב, כמי שכפאו שד…
סוגיה עמוקה לפנינו.