זכורני, בבירות אירופה, באולמי הקונצרטים המפוארים, קילקלו לי את התענוג פרצופי המנגנים, תנוּעותיהם והעוויותיהם והפראקים שלהם וכו'. כדי לטעום את המוסיקה בטהרתה, מוכרח הייתי לעצום עיני.
עד שבא הרדיו לעולם – וברוך יהיה. סוף־סוף מוסיקה טהורה, ללא תופעות הלואי הללוּ. המוסיקה כשהיא לעצמה.
ואף־על־פי־כן רצים האנשים אל אוּלמי הקונצרטים גם כיום. צובאים ומתפרצים אל אשנבי הקוּפות בכל כוחותיהם.
למה?