“מוּתר יש ואָסוּר יש…”

עֲבוֹתוֹת הָאָסוּר שֶׁקָּלַעְתִּי

אֵשׁ הַכֹּסֶף כַּפְּתִיל תַּחֲרֹךְ,

וְכֻלִי, כְּגִבְעוֹל אֶל הַשֶּׁמֶשׁ,

אֶמָּשֵׁך אֶל נִדְבַת הָרֹךְ.

עֻרְטְלָה נַפְשִׁי הַגּוֹחֶנֶת

עַל תּוּגַת חַיַּי וּמוֹתִי.

אַלְלַי לִי! הָסֵבָּה עֵינֶיךָ

מִנֶּגְדִּי, מִקְּלוֹן דַּלּוּתִי.

טבת, תרצ"א