לוגו
מַלְכִּי בְּצִיוֹן: פרשת מסע הרצל בארץ־ישראל וזכרונות עדי־ראיה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אותו קֹמץ הדפים ביומנו של הרצל, המוקדש למסעו בארץ־ישראל בשנת תרנ“ט, מִשְנה קדם לו על יתר העלים. עצם דריכתו הראשונה על אדמת “אלט־ניילאנד” ופגישתו, פנים אל פנים, עם ניצני הישוב החדש – מה מאד יפעם להן לב הקורא! ונוסף לזה מגעו ומשאו עם אחד משַליטי עולם על אדמת מלכי בית דוד – לב מי לא יפחד ולא ירחב לקראתו? ובהתהלכך בחוצות ירושלים סמוך לקרפף שעליו עמד אפדן הקיסר וילהלם ll, בעמדך בשער מקוה־ישראל, מקום שם נעצר קיסר זה ברכבו ירושלימה, ובטיילך לאור הירח בשדרת הדקלים ב”ראשון"־יש ונדמה לך כאילו אתה רואה אותו, דמות בן־מלך, צועד בהדר גאונו לקראת המלכות. ובסורך אל הנמל ביפו והנה לפניך, דומה, אותה “דונדי” הקטנה, בה חזר הרצל אל אחיו בגולה ואתו חלום שלא נתגשם.

מתוך הקסם המיוחד במינו, הנודף מן הצירוף הזה של הרצל והארץ, גמל בי הרעיון להתחקות, בעוד מועד, על כל פרט מפרטי שהִיָתו כאן, על כל צעד וכל ניד. אותם המעטים – זרזתי את עצמי – שזכו להיות עדי־ראיה להוָיתו כאן הלא הולכים וכלים וחובה להציל מפיהם מה שאפשר עוד להציל.

הספר המוגש בזה לקורא הוא פרי עבודתי בכווּן האמור. כרשום על־גבי השער כולל הנהו שני חלקים: 1) פרשת המסע בארץ; 2)זכרונות עדי־ראיה. החלק הראשון אינו מצטמצם, כפי שיראה הקורא, בתאור המסע גרידא. החלק השני רק מעט מזער ממנו (חמש רשימות) נתפרסם בשעתו בדפוס, השאר חדש הוא ונכתב בשביל הספר הזה. לספר מצורפות תמונות שעוד לא ראו אור בשום מקום ושרק במקרה, בפשפשי בעזבונו של וולפסון בספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, מצאתין. עלי להודות בהזדמנות זו להנהלת הספריה הזאת על אשר הואילה להמציא לי את התמונות האלה לשם פרסום1.

הספר מופיע בשעה קשה לעולמנו הציוני בכלל ולצבורנו בארץ בפרט, בשעה שספרים אחרים, לבנים־שחורים, באים לקפח את זכותנו בארץ זו ולהנמיך את קומתנו. ואולם דוקא משום כך תתיצב נא עכשיו לפנינו דמות הרצל במלא קומתו הנאה לעודד את הצריכים עדוד ולרומם את המשפילים לכת!



 

הֶרְצְל בְּאֶרֶץ־ישְׂרָאֵל: פָּרָשַׁת הַמַּסָּע    🔗


I בחבלי קסמיו של הקיסר    🔗

הקיסר! הקיסר!

משהתחיל מפעם בהרצל רעיון מדינת היהודים – שוב לא פסק מלרקום את מחשבותיו מסביב לאישיות זו. הקיסר יבין אותו – אמר הוא בלבו – הקיסר יעזור לו, הקיסר, הקיסר… הוא מבקש אמנם קשרים גם עם מלכים אחרים, עם שרים ואנשי־מדינה שונים, כדי להעלות את הרעיון הציוני על סדר־היום של הפוליטיקה האירופאית ולרכוש לו את עזרתם ולכל הפחות את אהדתם. אין הוא מזניח שום הזדמנות להתודע למדינאי פלוני או לבן מדינאי אלמוני. כל בעלי ההשפעה עוברים לנגד עיניו ומכולם רוצה הוא להפיק תועלת־מה לטובת הענין. אבל עיקר תקותו: הקיסר.

אנו היום, אחרי מלחמת העולם ותוצאותיה, אחרי שדמותו של קיסר זה נתגלתה לפנינו במלואה, מה מאד חכמנו. פה ממלל רברבן זה אשר לבסוף, בשבתו בגולה, הסיר מעליו את המסוה ובפיו מפעפע הארס האנטישמי, האפשר – שואלים אנחנו את עצמנו – להעלות על הדעת, שבאמת ובתמים רצה לסייע לנו?!

ואולם אז, לפני שלשים שנה, הן עמד לפנינו גברא קטילא זה במלוא זיווֹ, הודו והדרו, היה מן המושלים בכפה, מן החולשים על המזרח; אז הלא חלם הוא על בגדד־ברלין והשולטן העריץ נמצא תחת השפעתו הידידותית. היפלא, איפוא, כי הרצל, שהאמין כרבים אחרים בשליט המדבר גבוהה גבוהה, תלה בו גם הוא תקוות, תקוות אשר אמנם מיד נתבדו?

־־־־־־־־־־־־־־־־

בפעם הראשונה באה לידי בטוי האמונה התמימה הזאת בוילהלם קיסר, כמי שעתיד לעזור לו בשאיפתו, בשיחתו עם ברון הירש ב־2 ביוני 1895. הוא אומר לו בין יתר הדברים: “אלך אל קיסר גרמניה והוא יבין אותי. כי הוא נוצר לכך לדון בדברים גדולים – – – לקיסר גרמניה אגיד: תנו לנו לצאת! זרים אנחנו. אין נותנים לנו להטמע בין הגויים… מעתה חוזר אצלו הרעיון הזה על עזרת הקיסר ונמשך כחוט השני ב”יומן".

עם התוודעותו אל רֶברָנד הָכלר במרס 1896, אחרי שהופיעה “מדינת היהודים” כבר מתחילה להסלל לפני הרצל הדרך אל הקיסר ואם כי הראיון המבוקש אינו יוצא לפי שעה אל הפועל ומפיו של וילהלם נפלטים רק דברי־לעג כלפי הכלר, המשתדל לפניו בענין זה. כגון “הכלר, שומע אני, כי רצונך להיות מיניסטר במדינה היהודית”, וגם “האם אין ידו של רוטשילד בענין זה?” מכל מקום הודות לתווכו של הכלר זכה הרצל לבוא במגע עם הדוכס הגדול של באדן, דודו של וילהלם. את היום, שבו מגיעה אליו ההזמנה הטלגרפית אל הדוכס הזה, מציין הרצל ביומנו כתאריך היסטורי.

כאמור, פרש הרצל את רשתו על כל רבי־המדינה ומקורביהם. הוא נפגש עם הנסיך הבלגרי פרדינאנד ומבקש על ידו קשרים עם הצאר, מתראה עם ציר האפיפיור בוינה, מנסה להגיע גם אל ביסמרק וכו' וכו', והעיקר הוא הולך ישר לקושטא ובא במגע עם הוזיר הגדול ועם עוד אנשי־חצר (אמנם את עיקר מטרת נסיעתו זו, את הראיון המבוקש עם השולטן לא השיג).

תמונה 1.png

תמונת הרצל מימי בקורו בארץ, עם חתימת ידו

(עפ"י התמונה המקורית, הנמצאת בבית מרכס)


אבל תמיד חוזר הוא במחשבותיו אל הקיסר. בבַקר הקיסר בוינה, באפריל 1896, הוא הולך אל האופירה, כדי לראותו ולעמוד על אפיו מראיה בלבד, ובנסעו בספטמבר לגֶרליץ על־יד ברסלוי להיות נכח מטעם עתונו בתמרוני הצבא המתקיימים שם ניתנה לו שוב הזדמנות להסתכל בו ולעקוב את צעדיו. הוא קורא את “מכתביו” ומתעמק בהם, מסתכל בעיון בכל התמונות הבאות לידו.

הוא רוקם את רקמתו הפוליטית ונותן דעתו על כך שלכל הפחות ידברו על תכניתו; זה בלבד שווה דבר־מה בעיניו. בין כך וכך הוא מיסד את ה“וֶלט” ומכנס את הקונגרס הציוני הראשון. אחרי הקונגרס, מקוה הנהו, ודאי ישימו לב לציונות וגם קיסר גרמניה אולי יזמינהו אליו. רברנד הכלר אינו פוסק לעבוד בכוון זה, גם נורדוי מנסה מצדו לעשות משהו. ובינואר 1898, בהתראות הקיסר עם לוקאנוּס, ראש הקבינט של הקיסר, כבר סח לו הלז, כי “הקיסר מכיר את הענין”.

על סדר־היום של הפוליטיקה העולמית צף אותה שעה (יוני 1898) מסע הקיסר לארץ־ישראל, שעלה במחשבה בחוגי הקיסר עוד לפני שנתים וסוף־סוף עמד לצאת אל הפועל. העתונות העולמית הקדישה לנסיעה זו מאמרים פוליטיים2 וגם ה“ולט” דן בה ב“על הפרק” ומהרהר את הרהוריו הציוניים. המאמרים שבעתון רשמי זה, שברובם הם נופת צופים לקיסר, עיקר כוונתם להביע את התקוה, שהקיסר, כידיד תורכיה, ודאי יסביר לשולטן, כי תועלת רבה עתידה לצמוח למדינתו מהציונים. ועל דעתו של הרצל, כמובן, לא עלה אז, כי נסיעה זו היא שתגרור אחריה גם את נסיעתו הוא ארצה.

באוגוסט של אותה שנה מתכנס, כידוע, הקונגרס הציוני השני וב־3 בספטמבר, מיד אחרי הקונגרס, מוסר הדוכס הגדול להרצל, כי “הממשלה הגרמנית חקרה ודרשה בקושטא, מהי העמדה שם כלפי התנועה הציונית, וקבלה ידיעות, כי השולטן מביט בעין יפה על הענין שלנו”. על ציר גרמניה בוינה, הנסיך אוילנבורג, הוטל, לפי דברי הדוכס, לחקור היטב את הענין ולהרצות עליו, והראיון ינתן לו להרצל ודאי אחרי שוב הקיסר ממסעו.

מעכשיו באים הדברים תכופים. ראיון ירדוף ראיון. הוא נושא ונותן עם אוילנבורג בוינה. עם בילוב שבקר אותה שעה בבירת אוסטריה, עד שלבסוף, ב־2 באוקטובר, בעברו, בעניני הבנק שעמד להוסד, דרך הולנד ללונדון, מגיעתו באמשטרדם הודעה מאת אוילנבורג על רצון הקיסר לקבלו לראיון בירושלים. הרצל נדהם למקרא המכתב. האין הימים המקֻווים ממשמשים ובאים? תחת רושם הבשורה הזאת הוא נואם בלונדון באספת־עם בת עשרת אלפים איש ובין יתר הדברים הוא אומר: “אינני רוצה לצייר לפניכם את תמונתה של שיבת ציון, הן היא עצמה תחול בקרוב. יכול אני להבטיחכם, כי היום ההוא אינו רחוק מאתנו. אני יודע היטב מה אני סח, מעולם עוד לא דברתי בבטחון כזה. היום אני אומר לכם: לא כל־כך רחוק היום שבו יקום עם ישראל ויזוז ממקום מושבו”.

מלונדון חזר הרצל לוינה דרך גרמניה, מקום שם התראה שוב עם אוילנבורג הוינאי, עם הדוכס הגדול ועם בילוב בלוית הנסיך הוהינלוהי. שני הראשונים אחת הודעתם, כי הקיסר דבק בהתלהבות ברעיון הציוני והשולטן ודאי יקבל את עצתו. כנגד זה קבלוהו ביוב והוהינלוהי בקרירות ולא הסתירו כלל וכלל את ספקנותם. ובנוגע לראיון נודע לו, כי תחלה עליו להופיע לפני הקיסר בקושטא ואחר – קרוב לודאי – גם בירושלים.


ll המסע ארצה    🔗

זה כבר נתעורר בו בהרצל הרצון לראות את הארץ. באביב שנת 1896, בטיילו עם הכלר בחוצות קרלסרוהי, מקום שם עמד להתראות בפעם הראשונה עם הדוכס הגדול של באדן, אומר הוא כטוב לבו עליו: “יואל־נא מר לזכור את היום היפה הזה, את שמי־האביב המלבבים שמעל לקרלסרוהי! בשנה הבאה אולי נהיה כבר בירושלים”. ועוד אמר הוא לו: “אם אסע לירושלים, אקח גם אותו אתי”. כשהסתדרה באנגליה, בהשפעת בקורו שם ביולי 1896, קבוצה של “חובבי־ציון” בהנהלת הרברט בנטביץ כדי לתור את הארץ, הלא היא Maccabean Pilgrimage הידועה, רואה בה הרצל מפעל לאומי חשוב ועוקב את צעדיה בענין רב.

ב־19 במרס 1897 אנחנו רואים אותו, ביומנו, משוחח עם בַּכֶר, אחד מבעלי ה־נ. פרייע פרסה", על נסיעה משותפת ארצה וב־27 באוקטובר הוא רושם: “בלכתי היום אחר־הצהרים לטייל שוב אפפוני חלומות: על מסע לארץ־ישראל באביב הבא, אם יעלה בידי ליסד את העתון ואת הבנק בחדשים הקרובים, כי אז הספינה, שאשכור בשביל המסע, תעורר בודאי תשומת־לב מרובה בים התיכון”. וכיד הדמיון הטובה עליו הוא כבר רואה את עצמו שוכר אניה ומזמין מספר אנשים להשתתף בנסיעה זו. הלא כה דבריו במכתבו אל נורדוי מיום 11 בדצמבר: “עוד מלה אחת על המהלך הקרוב. באפריל נשכור אניה (בודאי נמסור את כל הסדור בידי קוק) ונסע לחֹדש ימים לארץ־ישראל. את הדבר הזה אין לפרסם לפי־שעה. אני דורש עכשיו שיכינו לי, בתור הצעה, חשבון ההוצאות לכל משתתף וכו'. בודאי יעלה הדבר כאלף פרנק לאיש. אחרי שובנו מהטיול הזה, שאליו נזמין גם מספר אנשים מיוחדים, נפרסם את פרוספקט ההחתמה על מניות הבנק”.

ובכל זאת – ראה זה פלא! – בעמדו בפני הזמנת הקיסר להופיע לפניו בירושלים נדהם הרצל לא־מעט. לכך לא פלל במיטב דמיונותיו. דוקא בירושלים?!1)3

הרצל חזר מלונדון לוינה ב־10 באוקטובר ורק ימים מספר היו ברשותו עד המסע. השאלה העיקרית, שעמדה על סדר־היום, היתה בחירת משלחת בשביל הראיון. תחלה עלה על הדעת לשלוח את חברי הנשיאות של הקונגרס האחרון ובהתאם לכך הוזמנו על־ידי הטלגרף נורדוי, גאסטר ומנדלשטם, אבל שני הראשונים לא יכלו להפנות תיכף (אמנם בטלגרמה לא פורשה מטרת ההזמנה ואולי משום כך לא הזדרזו) והשלישי, הרוסי, נתעכב בשל הפספורט. אחר – חשבו לשלוח את חברי הועד־הפועל. לבסוף נמנו וגמרו, שחוץ מהרצל, כמובן, יסע ד“ר שינרֶר בתור סגן הנשיא של הועד־הפועל. וולפסון בתור ראש ועדת הבנק שנבחרה בקונגרס האחרון, ד”ר בודנהיימר בתור נשיא ציוני גרמניה ואינג' י. קרֶמֶנצקי, שהיה חבר הועד־הפועל המצומצם עד הקונגרס השני. זה האחרון הציע במקומו את האינג' י. זיידֶנר, שנוסף על ידיעותיו התֶּכניות היה ידוע בפעולתו הציונית וכבר הכיר את הארץ. אגב כדאי להעיר, שחברי המשלחת היו, לא בלי כונה תחלה, בעלי מקצועות שונים והשלימו זה את זה בידיעותיהם. ד“ר שיירר הוא רופא, ד”ר בודנהיימר – עורך־דין, זיידנר – מהנדס והמנוח וולפסון היה איש־המסחר.

הענין השני, שהעסיק את הרצל, היה הכסף להוצאות־הדרך, רק שעה אחת לפני צאת הרכבת הביא ד"ר קוֹקש 8000 פרנק בזהב, שנתקבלו מרוסיה.

הענין השלישי, שהציק להרצל, הוא העתון “נ. פר. פרסה”. כיצד להשתחרר מעבודתו זו בשביל הנסיעה? בהגיע אליו ההזמנה לראיון בירושלים נתעוררה בו מיד דאגה רבה. הוא היה מוכן להסתפק בראיון בברלין וגם דבר על זה עם הנסיך אוילנברוג בפגישה האחרונה, אך תשובתו של זה היתה, כי הקיסר מתכוין דוקא לירושלים. וכעת התרגזויות על התרגזויות ולבסוף מכתב־פרידה אל האדונים בכר ובֶּנדיקט, הם בעלי העתון, בצרוף המפתח של מדור הפיליטונים.

ב־13 באוקטובר יצאו הרצל, וולפסון ובודנהיימר למסעם. שניירר וזיידנר נסעו כעבור יומים.

הרצל פקד על בני־לויתו לשמור את דבר נסיעתם בסוד ובהפרדו מידידיו הקרובים ביותר לא גלה להם דבר, אף לא את כוון הנסיעה.4. הפרידה ממשפחתו קשתה עליו מאד. התראתו של בן־יהודה על־ידי ד"ר וֶרנר, שיש לחשוש להתנקשות בחייו בהיותו בארץ, העיקה עליו ולא עזבתו במשך כל הנסיעה.5

בדרך, ברכבת, שיחה ארוכה עם ציר קושטא בברלין, שנסע גם הוא לקושטא, ועוד פגישות; תִכון תכניות עם בודנהיימר וכו'. ב־15 לחדש לפה"צ הגיעו לקושטא.

מיד ברדתו העירה רצה הרצל לדעת פרטים בנוגע לראיון ושלח את בודנהיימר אל הציר הגרמני מרשל, אבל לגודל תמהונו קבלו הלז בקרירות והראה העדר כל ידיעה והתענינות. הרצל הועמד כאן בפני חידה: לפי דברי הדוכס הגדול של באדן הלא דוקא מרשל הוא שהודיע לברלין, כי “השולטן מביט בעין יפה על הציונות”.

ללא כל מעשה עבר יום 15 ואחריו 16 וגם 17 לחֹדש. ליל 17־18 היה ליל נדודים להרצל: הראיון מה תהא עליו?6 בשעה 5 בבוקר מעיר הרצל את וולפסון משנתו ומבקש ממנו עצה. זה מיעץ לו לכתוב אל הקיסר ולהעירו על כך, כי האניה האחרונה ארצה מפליגה מחר, והוא עצמו מקבל עליו להמציא את המכתב לקיסר. ובאותו יום אחר־הצהרים נתקבלה ההזמנה והראיון התקיים7.

השיחה עם הקיסר היתה, כידוע, ידידותית במדה מפליאה. הוא הראה ענין בתכניתו של הרצל והביע את רצונו לתמוך בה. רק בילוב, שהיה נוכח, ניסה על־ידי הערות שונות לצנן את הרוחות. בסוף השיחה שאל הקיסר: “אמור נא לי במלה אחת, מה עלי לדרוש מהשולטן” – “צ’ארטֶרד קומפאני – ענה לו הרצל – בחסות גרמניה”. – “טוב!” – סיים הקיסר ונפרד ממנו, ואולם במשתה־החצר באילדיץ־קיוסק, שהתקיים בערב, אחרי הראיון, התרחש כנראה משהו ששינה את עמדתו הידידותית של הקיסר. בשיחתו של וילהלם עם השולטן הראה זה האחרון אי־רצון כלפי הציונות ואין זה מן הנמנע, כי אילו חלה שיחה זו לפני הראיון, היתה נסיעת הרצל לארץ ישראל מתבטלת.8

אותו לילה כתב הרצל, כמוסכם עם בילוב, את נוסחת נאומו לפני הקיסר בירושלים, על מנת להמציאה לו לבקורת, אבל לא הספיק לגמרה והבטיח להגיש את ה“סיום” בירושלים. ובבוקר יום 19 באוקטובר בשעה עשר הפליגה האניה “ניקולאי ll” מקושטא.

הנסיעה מקושטא עד חוף יפו נמשכה שבוע. האניה, “אותה קריה קוסמופוליטית שטה, שהכילה בתוכה כל מיני דברים, למן שוק הבהמות ועד הטרקלין הצרפתי”, היתה נוחה מאד, הים היה שקט ומזג־האויר טוב. מצב־רוח מצוין שרר. איש לא נחלה במחלת־הים.

בפיליטון “ניקולאי ll” שנדפס ב“נ. פ. פרסה”, תאר הרצל את הנסיעה באניה זו בקויה הכוללים. הוא מספר על חיי הטרקלין מצד אחד ועל חיי העוני של נוסעי המכסה מצד שני, מזכיר את הרמון הנשים של אחד האפנדים באניה, מרחיב את הדבור על הרפת הנודדת אשר בה ומהרהר את הרהוריו על דא ועל הא, על הנסיעות בימינו בכלל, על העובדה שבני מדינות שונות ולאומים שונים שותים כאן מחלבה של פרה אחת וכו' וכו'.

חברת הנוסעים היתה רבת־גוונים. נסעו גם כמה סופרי עתונים. המשלחת הציונית נחשבה גם היא לחבורת קורספונדנטים. אם כי הרצל לא רשם לו כל רשימות בדרך, בנגוד לשאר העתונאים שכתבו במשך כל הזמן. “לי צפויות כל־כך הרבה פעולות, שאני יכול לסלוח לעצמי, שאינני עושה ספרוּת בנסיעתי זו” – כותב הרצל ביומנו.

האניה עמדה בדרך בכמה מקומות והחבורה היתה עולה מדי פעם בפעם ליבשה ומסיירת את הסביבה. באזמיר סר הרצל אל הגיטו היהודי, בקר את בית־הספר של “האליאנס”, את בית־הכנסת הספרדי ואת בית היתומים. אחד מחברי המשלחת ניסה לדבר עברית עם היהודים ומה גדולה היתה השתוממותם כשראו, שמבינים את דבריו וגם ענו לו עברית.


בהגיעם לנמל פיראוס עברו במהירות את אתונא, עלו אל האקרופולוס והעלו בדמיונם את יון העתיקה.

היתה להם הזדמנות לסייר גם את עיר־הנמל רֶטימו על האי כריתא ולהיות עדי־ראיה לרגעיו האחרונים של השלטון התורכי שם, שעמד לעזוב את האי תחת לחץ יריביו.


ב־24 בבוקר (שעה שש), יום ב' בשבוע, הגיעה האניה “ניקולאי ll” לאלכסנדריה. כאן שהו עד הצהרים ונוכחו לראות, מה בכוחה של הנהלה אירופית לעשות אף במזרח, ובשתים הפליגו באניה “רוסיה”.

ביום ג' בבוקר השכם עגנה “רוסיה” בפורט־סעיד והרצל וחבריו הספיקו לסייר גם את העיר המזרחית הזאת ולקנות לעצמם חליפות־בד לבנות וגם כובעי־שעם9. הרצל התפעל ביחוד מתעלת סואז, כשם שהתפעל מכל מפעל תָּכני כביר, ובערב, בהפליג האניה, ידעה החבורה, כי מעתה היא מתקרבת אל חופי הארץ ממש, מטרת נסיעתה.



תמונה 2.png

המשלחת ביפו

(מימין לשמאל: וולפסון, זיידנר, הרצל, שנירר, בודנהימר)


אותו לילה שררה באניה התרגשות יוצאת מן הכלל. ההכרה שעוד מעט ורגלם תדרוך על אדמת הארץ הקדושה לא נתנה להרדם. גם החום עלה ככל אשר התקרבו מזרחה וקשה היה לישון בתאים. משהאיר השחר התחילו הנוסעים להציץ למרחוק, שמא יתגלה להם שמץ מהארץ10 בשבע בבוקר נראו הנקודות הראשונות ובעוד שעה קלה עמדה האניה בנמל יפו, בין יתר האניות, התורכיות והגרמניות, שעגנו כאן כשהן מקושתות בדגלים לכבוד הקיסר. הודות לפקיד הקונסוליה הגרמנית, שנמצא בנמל, נתנו להם לעלות בלי כל שהיות. ובעלותם והנה בא לקראתם דוד שו"ב, האיש היחידי שידע על בואו של הרצל. הוא הוליך אותם אל מלון קמיניץ אשר ברחוב בוסטרוס.


lll ביפו ובמושבות יהודה    🔗

“מאד המה לבנו כאשר נגלה מעל אניתנו בבוקר שטוף־שמש אחד חוף הארץ החִור. היה זה אחד הרגעים הפיוטיים ביותר שאף בחיים מלאים ענין אין רבים כמותם” ("ציונות 1899).

ואולם בעלותם לחוף והנה יפו…

יפו לא עשתה על הרצל, כמובן, רושם נעים. “אמנם־כותב הוא ב”אלט־ניילאנד" – מראה נופה על שפת הים הכחול נהדר, אבל בכל עזובה עד כדי רחמים. העליה לחוף העלוב קשה מאד. הרחובות רוויים ריחות רעים, לא נקיים, מוזנחים לגמרי. על כל צעד דלות רבת צבעים בסגנון המזרח. תורכים עניים, ערבים מגואלים, יהודים שפניהם מביעים פחד שוטטו בחוצות, כולם עצלים, דומים לחוזרים על הפתחים, ללא כל תקוה. ריח רקבון מיוחד במינו, כריח העולה מן הקברים, שם מחנק לנפש העובר"

ובכל זאת בשבתו במלון נחה עליו רוח של חג. היין והפירות מתוצרת הארץ, שהוגשו לאורחים, הרחיבו את דעתו.

ברדת הרצל לבקר אצל יוסף פיינברג, מכרו מאז, שישב ברחוב בוסטרוס, צץ כאילו מתחת האדמה ונטפל אליו מנדל קרֶמר הידוע, שבא מירושלים “לקבל את פניו” מטעם השלטון11. גם מבטי העוברים ושבים לווהו בדרכו – השמועה על בואו התחילה עוברת בעיר למרות הסודיות החמורה. אכן הופעתם של חמשה “תיירים” בבגדי כאקי ובכובעי־שעם עלולה היתה כשהיא לעצמה לעורר תשומת־לב בימים ההם.

על הדעת לא עלה אז, כי הרצל בא ארצה בשליחות ציונית. הקורספונדנט של “המליץ” מודיע בגליון 240: “ליפו באו היום ד”ר הרצל, ד“ר שנירר – – – כולם באו בתור סופרים בעתוני אירופה”, הכל הכירוהו – מספר הקורספונדנט־ כי “מראה פניו דומה מאד לתמונתו”. סופרה היפואי של “הצפירה” מזכיר במכתבו, שנתפרס בגליון 241, את בוא הרצל לחוד ואת בקורם של שנירר ושאר החברים לחוד, כאילו אין כל קשר ביניהם.

הרצל נפגש ביפו גם עם ד"ר הלל יפה, בא־כח “הועד האודיסאי של חובבי ציון”, ושוחח אתו על הארץ, על סיור המושבות וכו'. בשני הימים שנשארו לו עד בוא הקיסר מחיפה (הקיסר עלה ליבשה בחיפה ורכב משם דרך יפו ירושלימה) רצה הרצל לראות את הישוב החדש ביהודה; את הצפון קוה לסייר אחרי הראיון. בעגלת מקוה־ישראל שנזדמנה לו אחרי טורח רב – כל העגלות בעיר נשכרו על־ידי חברת קוק לרגלי בוא הקיסר – נסע הרצל עם בני לויתו לבקר ראשית־כל את בית הספר החקלאי הזה. הוא עבר, בהדרכת המנהל נִיגוֹ, את המוסד לארכו ולרחבו, בא בדברים עם התלמידים, עמד רגעים מספר על קברו של קַרל נֶטֶר, אותו חלוץ־החקלאות בארץ, חולם ואיש־המעשה כמוהו, ועזב את המקום מתוך רשמים טובים.

ממקוה־ישראל נסע הרצל, בעגלה שהומצאה לו כאן, לראשון־לציון. גם כאן קבל אותו המנהל, חזן, בסבר פנים יפות, אם כי לא בלי התאפקות ידועה. הרצל בקר את היקב ושהה שם שעה ארוכה, עד שהחשיך ולא יכול היה עוד להמשיך את דרכו אותו ערב. בצאתו מן היקב הופתע הרצל על־ידי קבלת־פנים חמה מצד בני “ראשון” בבית־העם, לנואמים, אשר זו הפעם הראשונה כאילו פרקו מעליהם את עול “הפקידות” ומצאו אומץ בלבם לברכו מתוך דמעות גיל, ענה הוא כדברים האלה: “רגש התמהון אינו פוסק ללוותנו מאז דרכה רגלנו על האדמה שנחשבה לבלתי פוריה ושעליה פעלו ידים יהודיות נפלאות כאלה. הצלחה זו במשך זמן כה קצר רק נדיבותו הרחבה של רוטשילד היא שאפשרה אותה. הכרת־טובה מצד האכרים לנדיב משום זה אינה סתם מובנה מאליה, אלא חובת־כבוד היא להם. המטרה, שהציבה לה הציונות, אינה מצטמצמת במאות או באלפי המשפחות אשר בדרכי ההתישבות הנהוגים עד כה כבר בנו או עוד יכולות לבנות את ביתן על אדמת אבותינו, כי אם כוללת את כל העם כולו, למען המציא לו כאן מקלט בטוח. ואולם חלילה לכם לחשוב, כי מתכונים אנו לעשות דבר נגד רצונו של שלטון הארץ או אדוני המושבות. אף אין זה מן החובה שהאכרים ישתפו את עצמם בעבודתנו הציונית; דיינו שהם מכשירים בעבודת ידיהם את הקרקע שעליה עתידים לשבת גם אנחנו” (בודנהיימר, “וֶלט” 189).

ליל ירח היה אז. הרצל עמד כמוקסם, הוא עבר את שדרת התמרים וחזר ועבר ונפשו תהתה, תמהה…

הרצל בקר כמה בתים12, בתי אכרים ובתי פועלים, קבל משלחת של הפועלים המקומיים, שספרו לו על הסבל, על הקדחת וכו'. הוא התענין בכל.

למחר, אחרי שהספיק לרשום ביומנו את פרטי נסיעתו מקושטא ועד הנה, נסע הרצל בעגלת הפקידות ה“ראשונית” לרחובות ולפניהם “ראשוני” רוכב להורותם את הדרך. בדרך חכו להם בני נס־ציונה (וָדי אל־חנין) כשהם נושאים לחם, מלח ויין מפרי אדמתם. ואחרי הבקור בנס־ציונה – לרחובות.

רחובות עשתה על הרצל רושם חזק. דמעות זלגו מעיניו למראה הרוכבים הצעירים שיצאו לקראתו. את עקבות הרושם הזה אנחנו מוצאים, חוץ מה“יומן”, גם בשאר כתביו. הנה “אלט־ניילאנד”: "אך השתוממותו גדלה עוד יותר כשצוה


תמונה 3.png

מעמד מקוה־ישראל

(תצלום הבלתי מוצלח, הנזכר ביומנו של הרצל: על־יד הקיסר, מימין

רגלו השמאלית של הרצל וכוכבו.


ראש המושבה לצעירים לעלות על הסוסים. מעין “פנטסיה” ערבית הוצגה לעיני האורחים. הצעירים הרחיקו לדהור על פני השדה, התהוללו על סוסיהם וישובו בצהלה ויעיפו את כובעיהם או את קני רוביהם ויתפשום אגב טיס. לבסוף רכבו בשורה אחת וישירו שיר עברי. קינגסקורט היה נפעם; חזיז ורעם! הלא כבני שטן ממש רוכבים הנערים האלה!"

ובמאמרו “המושבות של רוטשילד” (משנת 1900) הוא כותב: “יש בארץ ישראל עוד מושבות יהודיות חוץ ממושבות רוטשילד. הן לא עלו בדמים כה מרובים ובכל זאת הקדימו לעמוד ברשות עצמן, ובמושבות האלה, שהן יותר בנות־חורין, הולכים וגדלים אנשים יותר בריאים. די להזכיר את המושבה “רחובות”, שכל מי שראה אותה יודה בעל־כרחו, כי עולה היא בערכה, למשל, על ראשון־לציון, שנוסדה בהוצאות מרובות”.

אף כאן היתה להרצל שיחה עם ראשי הפועלים המקומיים, שתארו לפניו את מצבם, את תנאי עבודתם.

ב־4 אחה"צ, אחרי שעה קלה של מנוחה – הרצל חש את עצמו עיף מאד – חזרה החבורה דרך ראשון־לציון ומקוה־ישראל, מקום שם ירדו להנפש, ליפו, שעמדה אותה שעה לקבל את פני הקיסר הבא מחיפה. השמועה על הרצל הספיקה בינתים להתפשט בעיר. העוברים ושבים ברכוהו בדרך.

הקיסר הגיע העירה וסר להתארח במושבה הגרמנית. הרצל עמד על גזוזטרת המלון, שנתמלא אופיצרים גרמניים מבני־לויתו של הקיסר, והשקיף על העיר המוארה והמקושטת. מצד הנמל נשמע קול הצפירות של האניות העוגנות. גם יריות־כבוד פלחו את האויר.

רֶברנד הכלר, שבא ארצה גם הוא, סר אל המלון להתראות עם הרצל. על ידו הודיע הרצל למרשל־החצר אוילנבורג, כי מחר יעמוד לכבוד הקיסר בשער מקוה־ישראל.

ממחרת היום, ביום ו', השכים הרצל עם הנץ החמה ויצא בחפזון, כל עוד הדרך לא נחסמה מפני תנועת העוברים ושבים, עם וולפסון וזיידנר למקוה־ישראל. האנשים הופתעו בראותם אותו. מקוה־ישראל היתה מוכנה לקבל את פני הקיסר, אבל הקיסר לא היה מוכן לבקר את מקוה ורק בראותו את הרצל בתוך ההמון עצר, לתמהון כל, בסוסו ובכל האורחה ההולכת אחריו. הדחיפה היתה כל־כך חזקה, שאחד הפרשים נפל מסוסו.

הפגישה המפתיעה במקוה נתנה מקום להשערות ולהזיות. אף הרצל עצמו נפעם ונרגש לא־מעט. מבין הפקידות וסיעתה היו מי שטענו, כי הקיסר חשב את הרצל למנהל מקוה־ישראל ובתור שכזה כבדו בתשומת־לב. והמנהל עצמו בקש מהרצל שלא יוסיף לבוא למקוה, פן יעורר הדבר חשד בעיני השלטון התורכי.

משני הצילומים, שוולפסון הספיק לעשות באותו מעמד, לא הצליח אף אחד. הטוב שבהם הראה רק את הקיסר על סוסו ואת רגלו השמאלית של הרצל. את הצילום הזה נסה לתקן זיידנר בהרכיבו עליו את תמונתו של הרצל מיד לאחר שובם ממקוה, בזה מתברר חוסר ההתאמה בין גובה הקיסר הרוכב על סוסו וגובה קומתו של הרצל על התמונה ה“מורכבת” הזאת, הידועה לקהל מכתביו הציוניים של הרצל.

בצהרים נסע הרצל עם בני־לויתו ברכבת מיפו לירושלים. החום שהגיע באותם הימים ל־31 מעלות צֶלסיוס בצל ו־41 בשמש, הציק מאוד ורב היה הדחק, הצטופפו אנשים רבים, ביחוד מהמושבה הגרמנית, שרצו לראות בקבלת פני הקיסר בבירת הארץ. את רשמיו מהנסיעה הזאת אנחנו מוצאים ב“אלט־ניילאנד”: גם לאורך הדרך הזאת תמונות של ירידה עמוקה ביותר. המישור כמעט כולו אדמת חול ובצות. השדות הדלים, דומה, שרופים. כפרי הערבים קודרים וליושביהם פני שודדים. הילדים השתעשעו ערומים בעפר חוצות, וממרחק נראו הרי יהודה החשופים. הרכבת נכנסה אל תוך חריצי סלעים שוממים. טרשים על טרשים. רק אי־כאן ואי־שם עקבות ישוב מהעבר הרחוק או מעכשיו.

– אם זו היא ארצנו – אמר פרידריך כמקונן – כי עתה נפלה גם היא כנפול עמנו.

– אכן את הארץ הזאת נוולו והזניחו באופן פלילי – אמר קינגסקורט – ובכל זאת הרבה אפשר לעשות בה. יש צורך ביעור. כחצי מיליון עצי אשוח ענקיים יש לטעת. הם גדלים ומשגשגים כאספרגוס. לארץ דרושים מים וצל. אם אלה יהיו לה, כי עתה עוד נכונות לה עתידות גדולות, מי ישורן?

– ואולם על מי שומה להביא הנה מים וצל?

– על היהודים! – – – "

כבר נאמר, כי הרצל חש את עצמו עיף. והנה בשבתו ברכבת עוד התגברה העיפות וגם מדת החום. דומה, עלתה בו. קדחת או סתם חולשה? ובהגיעו לירושלים לא יכול היה לרדת ונתמך בידי חבריו. היתה שעה מאוחרת ובני ירושלים כבר גמרו את תפלתם, תפלת ליל שבת, והתחילו חוזרים הביתה. מפני רבוי הנוסעים ביפו, במדה כזו שהיה צורך בקרונות נוספים, נתאחרה הרכבת הפעם. ה“חבצלת”, עתון החרדים הנלחם בציונות, מצא כאן מקום להתגדר בו – ואלה דבריו: “יפו. רבים מהחרדים לדבר ד' בקשו ממני לזעוק חמס על מחללי השבת בלכת הוד הקיסר מפה ירושלימה. מר דוד שו”ב המתימר למפלגת היראים הלך לירושלים עם ד“ר הערצל, וואלפסון, באדענהיימער, שנירער, זיידענער, ויתלוה עמהם גם מר נייגו פקיד מושב מקוה ישראל. ויהי כי לא היה מקום בעגלות ההולכות בשעתן ויחכו במחצית שעה ללכת עגלות אחרות במסע מיוחד ויהיו הרבה מב”י בבית הנתיבות ויאמרו גם הם לנסוע למען ראות בכבוד הביאה, והוגד למו כי המסע לא יבוא לירושלים עד כשעה אחר שקיעת החמה וימכרו פתקאות המסע ויחדלו מלכת. וא' האנשים נגש למר נייגו ויאמר לו: מסעך יביא לך חלול שבת בפרהסיא. וימהר לקחת ברכת הפרידה מהאורחה וישב העירה ורק האורחה הנזכרה ומר דוד שו“ב, אשר הגידו לו רבים “חדל לך מנסוע בשביל חלול שבת”, רק הוא לא שמע ויסע ועמו נסע גם רבנו יודילביץ המורה בראשון לציון בהתפעלות גדולה ויחללו השבת לעין כל. אלה הם מורי הדת וטובי הציונים” (“חבצלת”, תרנ"ט מס. 5).

“שבת שלום ומבורך!”, “גוט שבת!” – נשמעו קריאות מצד היהודים השבים מתפלתם. הרצל היה מרוגש עד עמקי לבו.

“ירושלים! – לחש פרידריך בקול רועד כמדבר אל נפשו. הוא לא יכול היה לבאר לעצמו, מדוע כה נגע אל לבו מראה עיר לא־נודעה זו. זכרונות משחר ילדותו? פרקי תפלות בפי אבא? זכרון ליל ה”סדר" וקדושתו בצבץ ועלה ממעמקי הנשיה. אחד הפסוקים העבריים המעטים, אשר ידע, צלצל בקרב נפשו: לשנה הבאה בירושלים! והנה הוא רואה את עצמו נער קטן כשהוא הולך לימין אביו אל בית־הכנסת. הוי, תמה האמונה, נעלמו ימי הנוער, מת האב – ולנגד עיניו מתנוססת חומת ירושלים לאור הירח המקסים. דמעות חמות התחילו פורצות אל תוך עיניו. הוא לא יכול היה לעצור בנפשו, עמד מלכת ודמעותיו על לחייו" – – – (“אלט־ניילאנד”).

ובמאמרו “ציונות” משנת 1899: “אז התנשאו כלפי שמים שרטוטי החומה כשהם עטופים אויר זך כעין הכסף. ובאותו רגע נעשה מובן לנו פתאום, כי נוסף על הגעגועים המסתוריים היתה רועדת בתפלותיהם של היהודים על השיבה לירושלים ודאי גם נימה ארצית, קרקעית”.

העיר היתה מקושטת, מצוחצחת ומוארת לכבוד הקיסר, שעמד לבוא מחר אחר־הצהרים. דגלים תורכיים וגרמניים, שערי כבוד, ירק ופרחים, בגדי־חג וסבר פנים יפות.

החבורה עברה ברגל את הדרך מהתחנה עד מלון קמיניץ, במעלה רחוב יפו, ומאחוריה… מֶנדל קרֶמר, שיצא אל התחנה “לקבל” את האורחים. מלון קמיניץ (בחצר הרבנות הראשית) היה מלא אנשי־צבא תורכיים שבאו להשתתף בחגיגה ורק בקושי אפשר היה להשיג חדר צר בשביל הרצל ומקומות־לינה בשביל שאר החברים, למרות מה שהקדימו להזמין חדרים בשביל המשלחת. להרצל הוצע חדר במלון אחר, נוצרי, אבל הוא דחה בהחלט13.

ליל ירח היה. המראה הקסים. ואולם הרצל נֵחלה ברצינות. החום עלה. ד"ר שנירר, הרופא, טפל בו ולן אצלו אותו לילה.

הלילה הראשון בירושלים…


lV בְּתוֹכֵכִי ירושלים    🔗

מתוך רגש של הקלה פורתא הקיץ הרצל בשבת בבוקר אבל עוד גדולה היתה החולשה. הוא לא יצא מפתח ביתו, ישב לו על־יד החלון והציץ החוצה, לצד רחוב יפו. בחוץ הצטופפו המונים המונים וחכו לקיסר, ביניהם, כמובן, גם יהודים, שבאי־כוחם קבלו אחרי משא ומתן ממושך עם השלטון התורכי המקומי רשיון להעמיד שער־כבוד משלהם בנמקם את מעשם זה, שלא היה רצוי לשלטון, במצב המיוחד שבהם נתונים כמה ממוסדות־הצדקה שלהם, הנתמכים על־ידי יהודי גרמניה. מקום נקבע לשער־כבוד זה על־יד בית הספר של האליאנס, סמוך למלון קמיניץ שבו התאכסן הרצל. הרצל ראה את הקיסר בא ועובר את שער־היהודים ואת הכבוד שחולקים לו14 ורבות המחשבות בלבו. אמנם נמצא מישהו שהביא לו הזמנה להיות נוכח גם הוא בטקס קבלת־הפנים, אבל מכיון שנודע לו, שהדעות מחולקות ויש גם מתנגדים להשתתפותו ולא זו בלבד אלא שהחכם באשי בקושטא הרה"ג משה הלוי אסר על היהודים להתקרב אליו אף הציע לחכמים כאן להחרימו, נמנע מלקבל את ההזמנה.

לאחר שנה (5 באוקטובר 1899) רושם הרצל ביומנו: “כמה שגיאות ששגיתי חוזרות ומציקות לי מדי אזכרן. השגיאה הגדולה ביותר היתה, שבהיותי בירושלים לא קבלתי את פני הקיסר בשער־הכבוד של היהודים. אז חששתי שמא יאמר הקיסר כי קבלת־פנים זו היא היא אותו ראיון שאליו הזמין את המשלחת הציונית, בעוד שאני רציתי בראיון רשמי מיוחד. אך בשביל הקיסר, הנוטה לפעולות סמליות, היה באמת נכון יותר, אילו הייתי אני, שנחשבתי בעיניו לראש כל היהודים, מחכה לו על סף ירושלים עירנו ומקדם את פניו. אפשר שמשום כך משך את ידיו ממני. רק עכשיו אני מבין זאת”.

בודד ישב הרצל במלון ורשם לו ביומנו מה שעבר עליו


תמונה 4.png

בירושלים 1: על־יד בית מרכס ברחוב מַמִלא

הרצל עומד על־יד העגלה


משעזב את ראשון־לציון. קבלת־הפנים בנס־ציונה (ואדי־אל־חנין), התלהבותם של בני רחובות, הפגישה המלבבת עם הקיסר בשער מקוה־ישראל וכאן, בירושלים עיה“ק, בדידות. בין כה וכה הוא כותב את ה”סיום" לנאומו לפני הקיסר בארץ, שהתחיל בו עוד בקושטא, ושולח את כל הנאום כולו אל מרשל־החצר אוילנבורג לבקורת בבקשו ממנו יחד עם זה להודיע לו את מועד הראיון.

בערב מבקר אצלו רֶברנד הֶכלר, רוח הבדיחה באה עליו והוא מבטיח לו למנותו ל־Bishop of Jerusalem (הגמון ירושלים) לכשיהיה הדבר בידו. במוצאי שבת עבר הרצל עם בני־לויתו אל בית מרכס ברחוב ממילא. יונה מרכס, יהודי שומר מסורת מפרנקפורט, לא נמנה בין הציונים, אבל הצטיין במדת הכנסת אורחים, ובבוא אליו וילהלם גרוס, הוא גרוֹס שהיה מן החותמים על גלוי־הדעת הציוני הראשון של בני הארץ משנת 1896, ובהודע לו מפיו, כי ד"ר הרצל שוכב חולה, ללא טפול, בחדר צר במלון קמיניץ, הסכים לפנות לו מקום בביתו. ולא רק להרצל, כי אם גם לחבריו. את כל הדיוטה העליונה כבשו אצלו. הרצל הסתדר בחדר מימין, לצד הרחוב, החברים ביתר החדרים. משפחת מרכס ידעה להעריך את גודל הכבוד, שנפל בחלקה על ידי הכנסת־אורחים זו, טפלה באורחיה טפול רב וגם עמדה במשך כל הזמן על המשמר לבל יכנס מי שאינו רצוי.

יום ראשון עבר רובו על קבלת אורחים. השמועה עליו כבר הספיקה להתפשט בעיר. באו אנשים מכל המינים, אדוקים וחפשים, עסקנים ואנשי עסקים. יחידים ומשלחות. מהם מי שהגישו לו את הצעותיהם בדבר ישוב הארץ ומי שרצו רק לנשק את שולי בגדו. הרצל הקשיב, התרשם, רשם לו בפנקסו. בין האורחים שבקרוהו אותו יום, היה גם החכם הצעיר יעקב מאיר, שבא להסביר לו את עמדת הרבנות, החוששת לחמת השלטון התורכי. הוא עצמו – מסר הוא להרצל – ענה לאיש, שבא אתמול לבקש מקום בשביל הרצל על־יד השער. כי אין מקום, רק מתוך זהירות, שלא לתת פתחון פה לשטן. הרצל הרגיעו, כי לא עלה על דעתו לבקש מקום על־יד השער והאיש שהביא את בקשתו לא נשלח כלל וכלל על ידו וכי היטיב החכם לעשות בהשיבו את פני ה“שליח” ריקם, בשים־לב למצב שבו נתונים היהודים כאן. מטעם זה ימנע גם הוא, הרצל, מצדו מלבקר את הרבנים.

בערב יצא הרצל עם בני־לויתו לטייל בעיר העתיקה. הם נכנסו דרך שער־יפו, עברו את רחוב דוד והגיעו אל הכותל. העוברים ושבים הכירוהו ואפילו הערבים התלחשו ביניהם, אם כי הרצל השתדל ככל האפשר שלא למשוך אליו תשומת־לב מצד הקהל עד שאפילו סופרו של ה“דז’ואיש כרוניקל” העוין את הציונים כתב: to attract as little – – –atientlon as possible“. They took all pains " – בשעת הטיול הזה או אולי למחר קרה אותו מקרה, שעליו מספר ד”ר רובינזון בספרו על וולפסון. ערבי, שעבר על ידם, הניף סכין ולוולפסון נדמה היה, שרוצים להתנקש בחיי הרצל. הוא הזדרז והוציא את הסכין מידי המתנקש, אבל מיד נתברר, שהערבי עשה מה שעשה לתומו ושום כוונה רעה לא היתה לו. העצבנות הזאת נגרמה ודאי על ידי האזהרה שהזהירו את הרצל לפני צאתו למסעו. בין כך הגיעו אל הכותל.

הרצל על־יד הכותל המערבי. מישהו ספר, כי הרצל שפך דמעות בעמדו כאן. לעומת זה כותב יעקב די־האאז בספרו על תיאודור הרצל: All except Herzl wept. He smiled and explain ned: I am thinking of the beauty thet can by created here". (הכל בכו חוץ מהרצל. הוא חייך והסביר: אני חושב על גודל

תמונה 5.png

בירושלים ll: סיור העיר

משמאל לימין: הרצל, שנירר, וולפסון, זיידנר, דוד שו"ב)


התפארת שאפשר ליצור כאן). ואולם נאמנים עלינו דברי הרצל עצמו הכותב ביומנו: “רגש עמוק לא קם בי, מפני שבמקום זה שולטת קבצנות מכוערת, עלובה ומאד מחושבת”. דברי די־האאז מזכירים יותר מדי אותו “מעשה ברבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא שהיו עולים לירושלים – – – כיוון שהגיעו להר הבית התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק…”

אותו כאב, שחש הרצל למראה הכותל, עוד חלחל בו בשעה שכתב את “אלט־ניילאנד”. “הם באו – קוראים אנחנו שם – גם אל הסמטה הנוגה של ‘קיר הדמעות’. מראה האביונים הבזויים, העושים סחורה בתפלתם, הרגיזם. – הרואה אתה קינגסקורט – אמר פרידריך – אנחנו באמת מתנו. מממלכת היהודים לא נשאר דבר בלתי אם שריד קטן של חומת הבית. ואף אם אחטט ואחזור ואחטט בעמקי לבי, אינני מוצא דבר אשר ישתפני עם אלה הבריות העלובות, המנוונות שהאבל הלאומי הוא פרקמטיתן”.

אגב כדאי להעיר, כי בה בשעה שהרבנות הראשית העלימה עין מהרצל, אותה שעה ראתה היא חובה לעצמה להזמין את וילהלם אל הכותל ולשלוח שמה “מנין” יהודים זקנים בעלי־הדרת־פנים שיהיו מתפללים במעמד הקיסר, אבל הקיסר לא שעה אל בקשתה, כשם שלא בקר גם את קבר רחל בנסעו לבית־לחם, למרות מה ששמשי העדה פתחו את הקבר אותו יום והיו מוכנים לקבל את פניו, וכשם שלא בקר אף את שאר מוסדות היהודים שהוזמן אליהם.

שמועה פשטה בעיר, כי הרצל נכנס גם אל מקום המקדש וה“חבצלת” החרדי נפל על מציאה זו כעל שלל רב. וכה דבריו: “ירושלים. בליל שבת י”ג חשון באו ירושלימה ד“ר הערציל הידוע ונושאי כליו. מטרת בואו הגלויה היתה להודיע למכה”ע נייע פרייע פרעססע, אשר הוא אחד מעוזריה, את אשר תראינה עיניו מהליכות הקיסר והקיסרית בירושלים וסביבותיה, כאשר באו גם סופרים אחרים לגדולי מכתבי העתים אשר עלי תבל. אך דורשי רשומות אומרים, כי גם מטרה נסתרה לו בביאתו ירושלימה והיא: לעבור על איסור כרת אשר לא יושג בתבל כולה בלתי בירושלים והוא – ביאת המקדש – אשר לדעת רוב הפוסקים אסור כרת הנהו לישראל גם בזה“ז – ואמנם חפצו זה הצליח בידו”.

האין ריח ה“חלוקה” נודף מדברים אלה? ואשר לעצם הענין הרי עובדה היא, כי הרצל לא נכנס למסגד־עומר. ואם ברשמיו מהארץ לא נאמר הדבר בפירוש, הנה באה שיחתו עם איברהים־ביי, שר־הטכסים העליון של השולטן, מ־31 ביולי 1902 ומעידה: “אחר־כך דברנו על ירושלים. אם הייתי במסגד־עומר? לא!” לעומת זה בשובו מהכותל עבר למרות התנגדות חבריו, שהזהירוהו על הסכנה את סמטת “הקבר הקדוש”. באותה סמטה היה בימים ההם כל יהודי עובר צפוי לקפוח־אברים בידי יושביה הקנאים, אבל הרצל לא שעה לאזהרות, עבר יחידי ושב בשלום.

עם דמדומי החמה יצאה החבורה מהעיר העתיקה ועוד הספיקה לעלות על מגדל־דוד, שהיה משמש קסרקטין תורכי ובחֶלקו גם בית־אסורים. משם השקיף הרצל על העיר לאור השקיעה. השמועה מספרת, כי בשעת הבקור רמז לו אחד מאנשי הצבא: “כאן יש הרבה אבק־שרפה”. הרצל העיר לחבריו אותה שעה: “רעיון טוב היה זה מצד השולטן, אילו כלאני במקום הזה”. רֶמז לשבתי צבי שהרצל ידע על אודותיו, כפי שאנחנו רואים מכמה פסקאות ביומנו משנת 1895, וגם התענין בספרות העוסקת בנושא זה.

ביום ב' בבוקר המשיך הרצל את טיולו בעיר העתיקה. בעמדו במבוא העיר על־יד שער־יפו ראה את תהלוכת הקיסר

תמונה 6.png

בירושלים lll: סיור העיר

(מימין לשמאל: הרצל, בודנהימר, וולפסון, שנירר, דוד שו"ב)


בדרכה אל חנוכת “כנסית הגואל”! 15. הרצל נטה מן הדרך, כדי שלא להפגש עם הקיסר הפעם, בתוך טקס דתי, ונכנס אל העיר העתיקה דרך הסמטה שממול הכנסיה ל“מגדל דוד”. הוא סר אל “בקור־חולים הוספיטאל”, התענין בסדרים שבו, שוחח עם המנהל פינחס בן צבי גראייבסקי על ירושלים ויהודיה וכו', ורשם בספר־הבקורים של המוסד: “מי יתן והנקיון השורר בבית־חולים זה יתפשט במהרה גם על בתי הבריאים בארץ זו, היקרה כל־כך לכולנו”. הכתובת הזאת מוצאת את פרושה המלא ב“יומן”: “היום היינו בבית־חולים יהודי. דלות וחוסר נקיון. בספר־הזכרונות אנוס הייתי בכל זאת, מפני הכבוד, להעיד על הנקיון. כך נוצָרים שקרים”.

מבית־החולים הלך הרצל אל “חורבת ר' יהודה החסיד”, הציץ אנה ואנה, החליף אי־אלה מלים עם היהודים שעמדו בתפלה, עלה על הגזוזטרה שבחצר והשקיף על מקום המקדש והר־הזיתים ויצא. הרצל רושם ביומנו: “אני מאמין באמונה שלמה, כי מחוץ לחומת העיר העתיקה אפשר להקים ירושלים חדשה רבת־תפארת. ירושלים העתיקה תהיה אז וגם תשאר להבא מין לוּרד, מֶכּה ו”ירושלים עיה“ק”. עיר יפה והדורה תתכן בהחלט סמוך לה".

אחרי הבקור ב“חורבה” שוב על־יד הכותל המערבי. גם אמש וגם הבוקר אותו רגש של עלבון. אגב אורחא – בקור בבית־הדפוס העתיק של צוקרמן ומשם בחזרה הביתה, מקום שם יטרידוהו מבקרים רבים16.

בשבתו בביתו הוא שואל את עצמו: והראיון לפני הקיסר, שהוא הוא העיקר, מה תהא עליו? על מכתבו אל אוילנבורג משלשום מדוע טרם נתקבלה תשובה?! ובכל זאת הוא הולך ומתכונן לראיון ונותן לחבריו שעור בהלכות דרך־ארץ, בודק את ה“גרדרובה” שלהם, אם מתאימה היא לראיון. הוא גם שולח את וולפסון אל הֶכלר ולחקור ולדרוש.

שמועות משמועות שונות התהלכו אותה שעה מסביב לקיסר. היו מי שספרו, כי הקיסר יסע היום ליריחו ולא ישוב משם אלא מחרתים. הכלר מסר, כי הקיסר ישוב מחר לברלין מחמת המצב המדיני באירופה שהחמיר. אחר־כך הביא הוא עצמו את הידיעה, כי הקיסר נסע לבירות. והשאלה נשאלת: מתי יקבלהו הקיסר? גדולה הצפיה. והנה לבסוף, לאחר שהכלר התראה עם אוילנבורג וגם האיץ בו, הבשורה בפי הראשון, כי הראיון יתקיים מחר או מחרתים17 ואולם בינתים עבר יום ב' וכבר יום ג‘, יום הפלגת האניה לאירופה, ואם גם “יתקבל” מחר או מחרתים, הרי על־כל־פנים יצטרך לחכות שבוע ימים עד האניה הבאה. שבוע ימים בארץ זו, שבה איננו כלל וכלל לרצון לפני השלטון, שבה מתחקים על כל צעדיו! האומנם?! ביום ג’ נראים סוף־סוף האותות הראשונים של הראיון העומד לצאת אל הפועל. הציר הגרמני בירושלים מזמין את הרצל אל אהלי הקיסר. כאן מחזירים לו את טיוטת הנאום עם כמה וכמה מחיקות, על מנת שיעתיקנה וימציא כתב־יד מתוקן יחד עם הטיוטה. הראיון נקבע בהחלט למחר יום ד' בשעה שתים־עשרה וחצי בצהרים. על המשלחת להמנע לפי־שעה מלפרסם בעתונות דבר על הענין.



תמונה 7.png

בירושלים lV: סיור העיר

(מימין לשמאל: שנירר, וולפסון, הרצל זיידנבר, בודנהימר)


אחר־הצהרים ממשיך הרצל בלוית חבריו לסייר את העיר. הוא סר אל הספריה “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף”, מתענין במצבה, מעיין פה ושם ורושם את שמו בספר הבקורים. אחַר הוא עולה על הר־הצופים ומשקיף משם, מעל המגדל הרוסי, על העיר, על עמק הירדן, הרי מואב וים המלח. הוא חולם שוב על ירושלים חדשה שתבנה מסביב לעיר העתיקה. את רשמי הטיול הזה אנחנו מוצאים ב“יומן” וביתר הרחבה ב“אלט־ניילאנד”: "למחרת היום עלו בחברת אייכנשטאם וסאשה על הר־הזיתים, בעלותם עברו על־יד בית יפה אחד השייך לגברת אנגלית.

־ הרואה אתה, אמר הרוסי, כי על האדמה הישנה הזאת אפשר גם לבנות ארמונות חדשים? דבר נשגב הוא לגור כאן. זהו גם חלום מחמדי.

־ או למצער לבנות פה בית־מרפא לחולי עינים – הוסיפה סאשה בבת־צחוק מלבבת.

ממרום הר־הזיתים השקיפו מתוך התפעלות על העיר רבת־הגבעות ועל סלעי ההרים ההולכים ונמשכים כגלים במעגל רחב־ידים עד ים המלח.

פרידריך צלל במחשבות.

־אין זאת כי־אם יפה עד מאד היתה ירושלים לפנים. אולי משום כך לא יכלו אבותינו לשכוח את העיר הזאת. אולי מפני זה נכספה נפשם מאז לשוב אליה.

אייכנשטאם היה כחולם.

־בזכרוני עולה העיר רומא. על הגבעות אפשר יהיה לבנות שוב קרית עם רב שתהיה לתפארת. תאר־נא בנפשך את המראה אשר יתגולל אז לעיני הצופה מן המקום הזה, מראה יותר נהדר מאשר מעל הג’יאניקולו. אהה! לו זכיתי עוד לראות זאת בעיני לעת זקנה!

־אנחנו לא נזכה לראות זאת – ענתה סאשה ביגון".

כדאי לציין כאן, כי בירושלים התחיל הרצל לקרוא, בפעם הראשונה, את “רומא וירושלים” של הֶס, כפי שאנחנו רואים מפסקה אחת ביומנו מיום 2 במאי 1901, וספר זה הוא, כנראה, שהעלה על לבו את רומא ואת הג’יאניקולו למראה ירושלים מעל הר־הצופים.

ברדתו מעל הר־הצופים סר הרצל אל מערות “מלכי בית דוד”, קנין הממשלה הצרפתית שניתן לה במתנה מאת יהודי פיריירא. הרצל מעיר מתוך צער: “כה רחוק ונמנע נחשב הדבר שליהודים יהיה פעם משהו משלהם”.

ביום ד' התחילו מאז הבוקר ההכנות לראיון ומשום זה נדחו המבקרים, שלא חדלו להתדפק על בית מרכס, קשה היה להשיג עגלות, מפני שכולן נשכרו על־ידי חברת קוק בשביל תייריה־אורחיה. הותקן אלבום של תמונות ממראות הארץ להגישו לקיסר. סוף־סוף בשעה שתים־עשרה יצאו מבית מרכס שלש עגלות. בראשונה ישבו הרצל ושנירר, בשניה וולפון ובודנהיימר, בשלישית זיידנר ושו“ב. הם עברו את רחוב יפו ופנו אל אפדן הקיסר שבין ביה”ח “הדסה” וביה"ח האיטלקי (מקוםPiarrhaus ( Deutsches ואחרי חצי שעה שבו באותה דרך הביתה.

“הוא לא אמר לא הן ולא לא” – זוהי המסקנה המרה שהסיק הרצל מהראיון. בעוד שבקושטא דבר אתו הקיסר בפירוש על “חסות” גרמניה להתישבות היהודים בארץ, הנה הפעם “פטר” אותו בתודה בעד נאומו ובדברים סתם על צרכי הארץ וסגולותיה. “המושבות שראיתי, הן של הגרמנים הן של בני עמו, יש בהן כדי לשמש מופת, מה אפשר לעשות מארץ זו”; “תנועתכם, שאני מכיר אותה היטב, מכילה בתוכה רעיון בריא”־ את הדברים האלה הואיל הקיסר להעיר, ואולם “הענין עודנו טעון על־כל־פנים חקירה מפורטת וחילוף־דברים נוסף”.

בבית מרכס נתאספו בינתים אורחים רבים, שראו את הרצל נוסע ורצו לדעת פשר דבר. ביניהם היה גם האכר המוצָאי בּרוֹזה, שהזמין את הרצל לבקר את אחוזתו. בלוית וולפסון נוסע הרצל אותו יום אחה"צ למוצא ובהגיעם לאותו מקום, שעליו מתנוסס היום לתפארה בית־ההבראה “ארזה”, הם יורדים ונוטעים עצים. הרצל נוטע ארז18, וולפסון – תמר (“צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה”). סמל ההתקשרות עם הארץ והאמונה בבנינה על אף כל המעצורים.

הנוף שבין ירושלים למוצא וחלוציותו של האכר הצעיר, שיצא בודד אל השממה ליַשבה ולהפריחה, עשו רושם חזק על הרצל. בכתביו הציוניים הוא מזכיר כמה פעמים את בקורו במקום זה.

הלילה האחרון בירושלים היה ליל נדודים להרצל. לאט לאט עולה בו ההכרה על גודל האכזבה שנחל מהקיסר והרצון מתגבר בו לעזוב מיד את הארץ, להמלט מידי הבלשת התורכית. ואולם הימצא בנמל יפו אניה להפליג בה תיכף? רוחו קצרה עליו, עצבנות תקפתו. כדי שלא לעורר תשומת־לב, הוא קם בחצות הלילה לארוז את חפציו, וברכבת־הבוקר נוסע הוא עם חבריו ליפו. מרוב חפזון שכח בבית מרכס ילקוט של בד, וכשהעירוהו על כך ברגע האחרון, לא רצה לחזור ולפתוח את מזודתו הסגורה והשאירו למזכרת (על גבי הילקוט הזה רקומה מונוגרמה T. H. ) בהפרדו מבעל־הבית בקש ממנו לא לגלות לאיש את דבר עזבו את ירושלים.

בהגיעו ליפו הוא ממהר אל הנמל, לוקח סירה וחוזר על כל האניות העוגנות שמא תמָּצא אחת עומדת להפליג מכאן. הוא מוכן אפילו לרדת לאניה ההולכת בכווּן אחר ובלבד להתרחק מכאן ולא עוד אלא שבאין ברירה הוא חושב לעזוב את חבריו וללכת באנית־הטיול הקטנה של ה“ניו־יורק היראלד” שעמדה בנמל, אבל בעל האניה הזאת ענה, כנראה, בשלילה או אולי חזר בו הרצל מנסיונו זה. רק מחר, נודע לו, תפיג אנית־משא לאלכסנדריה.

הרצל מוכרח לעשות עוד לילה אחד ביפו וכאן ידריכוהו מנוחה פושטי־יד, סקרנים וגם מרגלים, אמתיים או מדומים. כאן מגיעה לאזניו השמועה שמפיצים עליו, כי הוא בא הנה בשליחות המיסיון וכוונתו אינה אל ל“שָמד” את היהודים. הרצל משער אל נכון, כי הכלר, מתוך אי־זהירותו בדבריו, הוא שגרם לשקרים אלה19.

למחר, יום ששי בבוקר, הולך הרצל עם וולפסון שוב אל הנמל, מוצא כאן את אנית־המשא הקטנה “דונדי” ובלי שהיות יתרות הוא מזמין בה מקומות בשביל החבורה ונשאר בה. וולפסון שב העירה להביא את החברים ואלה בראותם את “קלפת האגוז” מסרבים בהחלט להפקיר את עצמם בידה. בגאות הים יש ממש סכנה לטבוע וחוץ מזה גם המלחים חשודים משום־מה בעיניהם. אבל הרצל בשלו ואין להניאו מהחלטתו. לבסוף הם נכנסים מתוך רֶטן.

אותו יום עם שקיעת החמה הפליגה “דונדי” כשהיא טעונה כולה תפוחי־זהב ועל המכסה כבוּדה נכבדה מאד, כבוֹדה של האומה – הרצל עם חבריו.


V בשובו    🔗

הנסיעה ב“דונדי” לא היתה נוחה ביותר. כשלשים שעה בלו על המכסה, מפני שבתא־הנוסעים היחידי על־יד הכירה היה חם מאד וגם ריח של שמן נדף מתוכו. הם מצאו על המכסה קרשים וגם מזרנים ושכבו להם תחת כפת הרקיע. מחלת הים נגעה ברובם. במוצאי־שבת הגיעה,דונדי" לאלכסנדריה.

באלכסנדריה היה עליהם לחכות שני ימים עד הפלגת האניה “רגינה מרגריתה”. הם נחו, נסעו לקהיר, התרשמו מהעתיקות, הפיראמידות וכו', ומהתקדמות התכנית התרבותית בארץ מזרחית זו. מכיון שבעתונים שבאו לידם כאן, לא נזכר כלל וכלל הראיון בירושלים, טלגרף הרצל לוינה ובקש ידיעות משם והנה נתקבלה תשובה כי דבר הראיון כבר נתפרסם.

“רגינה מרגריתא” היתה אנית לוקסוס, אבל הסערה, שהתחוללה מיד אחרי עזבה את החוף, הרקידתה אנה ואנה והפעם לא עמד בפני מחלת־הים גם הרצל, שידע עד כה להתגבר עליה.

ימי הנסיעה הספיקו לו להרצל להרהר על מה שעבר עליו בשבועות האחרונים. כחידה היה בעיניו יחס הקיסר אליו. מצד אחד הראיון החם בקושטא, שעורר בו תקוות נלהבות, ומצד שני הקרירות והטשטוש בירושלים שם הרצון הברור לסייע וכאן תשובה קלושה שאינה מעלה ואינה מורידה. הרצל שיער, כי משהו התרחש בין שני הראיונות.

לקורא ה“יומן” ידוע, כי הרצל חוזר ברשימותיו מדי פעם בפעם אל המאורע הזה ושואל לסבת התמורה בעמדת הקיסר. בדברי הדוכס הגדול, שנשנו גם בפי אוילנבורג, על הרושם הרע שהישוב הירושלמי עשה על הקיסר רואה הוא רק נסיון להשתמט בדרך של כבוד, הוא חושד בבילוב, שידו בענין זה, מאחר שמראשית המשא ומתן התיחס הלז בספקנות לציונות ואף בעצם הראיונות עם הקיסר לא נמנע מלהעיר את הערותיו השוללות; מעלה על הדעת גם את האפשרות, שיש כאן התערבות מצד השולטן או מצד מדינה אחרת. פעם ייַסרוהו כליותיו על שלא קדם את פני הקיסר בשער־הכבוד של היהודים בירושלים, שעל־ידי כך מיעט את דמותו בעיני וילהלם; ויש גם שהוא חושב לו למשגה טכסיסי את פעולתו הפוליטית הגלויה, שהיתה עלולה לעורר קנאה וחשד מצד מדינות אחרות.

על מדוכה זו ישבו גם אחרים. כדאי להזכיר כאן את הסברה הרואה את השנוי בעמדת הקיסר כלפי הרצל באור רומנטי. ירושלים הנוצרית־הצלבנית – אומרת השערה זו – היא שעוררה בו רחשי־לב טמירים והטתה את לבו מהציונות. כנגד השערה זו לא בלי ענין יהא זה להביא כאן את תוכן מכתבו של וילהלם אל הצאר ניקולאי השני מדמשק מיום 19 בנובמבר 1898, ז"א שבוע אחרי הראיון. במכתב זה הוא מביע את צערו בפני ידידו “ניקי” על רבוי הכנסיות והמנזרים בירושלים, הבא בעקב ההתחרות בין העמים השונים והעדות השונות, שחוץ מזה שהוא נותן מקום לאינטריגות בין הכמרים ומגביר את השנאה במקום לחזק את האהבה הרי הוא גם מביא לידי עבודת־אלילים,לידי פטישיזם. כל זה אינו עשוי, לדעתו, לעורר רגשות דתיים בלב הנוצרי המאמין, להפך רגש של בושה יתקפהו בפני המושלמים. “אני שב הביתה מתוך רגש של אכזבה גדולה ומתוך אמונה שלמה, כי קבר גואלנו אינו נמצא בשום פנים בכנסית הקבר הקדוש. – – – וחבל!”20.

הכוונה הפוליטית שבמכתב זה בולטת למדי. בתור “פטרונם של שלש מאות מליוני המושלמים”, כפי שהכריז על עצמו בדמשק, נאה היה לו לקיסר להטיף מוסר לנוצרים על שהם מרבים לבנות כנסיות מתוך קנאה פוליטית (אמנם אותה שעה נשכח ממנו, כנראה, שהוא עצמו מסעו ארצה היה קשור עם חנוכת “כנסית הגואל” ולא עוד אלא שבעצם ימי הבקור כלל וכלל לא סרב לקבל מהשולטן בתור מתנה חלקת אדמה על הר ציון לשם בנין כנסיה חדשה, הלא היא כנסית ה“דוֹרמיציוֹ”). ובכל זאת ברור שאין לדבר על התעוררות רגש דתי חזק כעל “גורם” שהיה בו כדי להטות את לב הקיסר מהרעיון הציוני.

יעקב די־האאז מספר בספרו על הרצל, כי בהגיעו לפרק זה בחיי הרצל רצה לברר ברור מוחלט את דבר עמדתו של הקיסר ופנה לשם כך (בשנת 1926) אל וילהלם היושב בדורן ואל מיניסטריון־החוץ הגרמני. ואולם הראשון ענה, כי לצערו אינו יכול למלא בקשה זו, האחרון הִתַמֵם והשיב, כי בירושלים לא חזר הרצל על הצעתו בדבר ה“חסות” הגרמנית כפי שדובר עליה בקושטא. תמימות קדושה… נאומו של הרצל באפדן הקיסר בירושלים הרי ידוע לנו במלואו.

נדמה שלא נחטא לאמת אם נחליט, כי עמדתו השלילית של השולטן בקושטא, כפי שנמסר להרצל מאת אוילנבורג בשיחתם מינואר 1901 (ר' לעיל, ע' 15), וגם עצתו הנמהרה של בילוב, שחשש להתערבות כל־שהיא מצד גרמניה בדבר הציונות וחוץ מזה לא האמין בכוחה של תנועה זו (לאנשים אלה אין כסף – אמר הוא לאחד מידידיו של נורדוי. “היהודים העשירים אינם רוצים להשתתף ועם יהודי־הכִנים הפולנים אין לעשות דבר”), הן שהשפיעו באחרונה על הקיסר והפנוהו מתכניתו של הרצל. קיסר זה כשם שהיה נוח להתלהב כן היה גם נוח “להצטנן”21.

הרצל אינו נופל ברוחו. בשכבו בתאו באניה “רגינה מרגריתא” הוא מכין אגרת אל הדוכס הגדול, שבה הוא כותב, שאם כי הראיון בירושלים לא מילא את התקוות שתלו בו הוא וחבריו. ביחוד אחרי קושטא, בכל זאת חושב הוא את ה“חסות” הגרמנית כקיימת בכח. ואף בעלותו ליבשה בניאפול ובקראו


תמונה 8.png

על ה“דונדי”

(הרצל – על המצע הלבן משמאל)


בין “הידיעות האחרונות” בעתון הראשון הבא לידו את הטלגרמה על “משלחת יהודית שהגישה לקיסר אלבום של תמונות מן המושבות אשר כוננו היהודים בארץ ישראל” הופתע אמנם לא־מעט, אבל לא נבהל ולא נמוג. הוא מחזק את ידי חבריו המתרפות והם נפרדים זה מזה ונוסעים איש איש לדרכו.

ב־16 בנובמבר ישב הרצל שוב בחדר־עבודתו בוינה ברחוב קַרל לודויג מס. 50


Vl הד הראיון ואחריתו    🔗

כאמור לא נפל הרצל ברוחו. הוא מתנחם בן־רגע: “מה שהקיסר לא קבל עליו בירושלים את ה”חסות" זה כמובן רק יועיל להתפתחותו העתידה של עניננו. – – – כי ה“חסות” היתה נחשבת ליתרון ברור לפי־שעה, אך לא לעתיד. בעד “חסות” זו היינו מוכרחים לשלם אחר־כך רבית דרבית“. בדברים אלה ותר הרצל את עצמו – שהרי ממה נפשך: אם היה יסוד לדבר לחוש לתוצאות ה”חסות" הגרמנית, כל אותה שאיפה עקשנית ל“חסות”, שלא חדל ממנה גם אחר־כך, למה?! – – אבל אין לתפסו על כך, באשר הם נובעים מתוך הרצון להבליג על האכזבה.

לבא־כח ה“וֶלט”, ששוחח אתו מיד אחרי שובו לוינה, אומר הוא, לאחר שהסביר לו את התועלת העתידה לצמוח לתורכיה ולעולם התרבותי מישוב הארץ על־ידי היהודים, את הדברים האלה: “איש לא יקדמנו, איש לא יקחנה מידנו, מפני ששום עם אחר לא ימצא בקרבו אותו כח של מסירות־נפש (ואין צריך לומר את הכסף) שאינו נרתע לאחור. – – – אף עם אחד מאומות העולם אינו מוכן וגם אינו מסוגל להביא קרבנות כאלה לשם החיאתה של ארץ זו זולת עם ישראל”. ועוד: “אנחנו העלינו את השאלה (ז"א את הציונות) אל רומו של עולם וכבר היא מנסרת מעל לראשיהם של בני האדם. הננו מלאים קורת־רוח ובטחון חזק. והמבינים יבינו מאליהם, כי יש לנו על מה לסמוך, באשר הצלחנו לעורר את התענינותם של שני מושלים22 לטובת עניננו הטוב” (“וֶלט”, 18 בנובמבר 1898).

ובמכתבו אל יורק־שטיינֶר מיום 19 בנובמבר (ר',די נ. וֶלט", גליון 42 משנת 1928) הוא כותב: “תוצאות נסיעתי לא ניתנו להגָלות בכתב, אבל דעתי היא, כי הארץ ואנחנו – לשנינו יש עתיד – – – הזוכר מר מה שאמרתי לו בבואו אלי ברחוב פֶּליקאן? קַבֵּל נקבלֶנה”.

הראיון בירושלים מצא, כמובן, הד בעתונות. הבוליטין הרשמי על הראיון נתן מקום להתגדר בו לשונאי הציונות וגם ל“חובבי־ציון”. ה“אלגעמיינע צייטוג דע יודענטומס” כותב23: “הוראת הקיסר היא גלויה וברורה. בתשובת הקיסר יש רגש רצון והערה וזרוז נכבד לעבודת ישוב ארץ ישראל שהיא חביבה עלינו מאז, אבל בדברים האלה תוכחה גלויה ונמרצה כל כך כנגד הציונות החדשה, עד כי, אם שומעת היא בקול התבונה, חובתה לשכוח את דמיונותיה. וכמה קוו הציונים לנסיעת הקיסר! הלא הנסיעה הזאת היתה ה”סוד הגדול" אשר עליו התלחשו ועליו רמזו הציונים במאמריהם, עתה עלו הדמיונות האלה בתוהו. בשפה ברורה הגיד הקיסר על אדמת הקודש, כי נכון הוא לתמוך אך את המשתדלים לטובת ממלכת תוגרמא ולא לטובת ממלכת היהודים".

ה“יוּד פרֶסה” בברלין וה“דז’ואיש כרוניקל” בלונדון מודיעים בשם סופריהם בירושלים, כי כל ענין הראיון הוא “עורבא פרח” ואותה משלחת, שהגישה אלבום לקיסר לפי הודעת סוכנות רויטר, היתה לא של הציונים, כי אם של הטֶמפלרים. וספרו הוינאי של ה“דז’ואיש כרוניקל” לועג למשלחת, אשר לדעתו רק תוצאה מעשית אחת היתה לה והיא בזבוז חמשת אלפים פרנקים מקרן השקלים.

ברוח העתונים, שנזכרו לעיל, כתב גם ה“אֶסטרייכישע וואכענשריפט” הוינאי, עתונם של שליטי הקהלה24.

כנגד זה בא נחום סוקולוב, שכבר הספיק להתקרב לציונות ומפרש את הראיון בירושלים לטובה. ואלה מסקנותיו: “ובכן לא השמיע הקיסר וילהלם דבר סותר את הציונות, כי אם דבר בונה ומקיים אותה. כל איש אשר ידע אך מעט את דברי המדינות יבין, כי קבלת הפנים אשר הואיל הקיסר וילהלם לחונן בה את הציונים כבר כשהיא לעצמה היא מפעל וחזיון נכבד ורב תוצאות. דברים כאלה אינם נעשים כחתף ואינם באים בהיסח הדעת. לא כל הרוצה להתקבל מאת הקיסר וילהלם בא ומתקבל. מושל כביר וחכם כוילהלם השני יודע את מי הוא מקבל ומה טיבם של האנשים ומה טיבה של המפלגה, מה מעשיה ומה מטרת הציונות. הציונות, בהשתדלות העומדים כעת בראשה, זכתה אל המדרגה, כי ‘לפני מלכים תתיצב’. במאמרנו הקודם חוינו דעתנו, איה ‘נקודת הכובד’ ששם צריכה ההשתדלות להתרכז בראשה ורובה, לא בברלין, כי אם בקונסטנטינופול. אבל אלה שידעו להפיק רצון בברלין הם ידעו גם להפיק רצון בקונסטנטינופול. הבינה הישרה תתן עדיה, כי לוא היתה באמת רוח רעה מנשבת בקושטא כנגד הציונות ולוא בקשה קושטא לעקור את הכל, אז נודע דבר זה לא רק ללבלרים עברים מרחוק, כי אם גם במסבי הקיסר וילהלם ואז לא היו מזכים את הציונים בראיון ובקבלת פנים ובדברי רצון בגבול אחוזת תוגרמא. אין מן הצורך להיות ציוני או ‘יודענשטאאטס־פאנאטיקער’ למען הבין את הדבר הזה. אבל כל איש אשר מח בקדקדו יבין זאת. אין אנו מבעלי הדמיון ואין אנו חפצים להגדיל את התקוה, ולהפך אנו מגידים מראש, כי עוד אלפי מכשולים וחתחתים יהיו, אבל למען החליט, כי קבלת הציונים בירושלים היא חורבן הציונות החדשה, צריך אדם להיות לא רק צורר ציון, כי אם גם צורר ההגיון” (הצפירה" משנת תרנ"ט).

עורך,השלוח“, אחד־העם, הולך, כמובן, לשיטתו. אמנם הוא נמנע לפי־שעה מלהביע את דעתו בפומבי, על בימת עתונו, אבל במכתבים, שהוא מריץ לידידיו, הוא תופס עמדה ברורה למדי. ב־28 באוקטובר, לפני הראיון, הוא כותב אל י. גרזובסקי: “הימים לכם עתה ימי קבלת פני הקיסר ‘הציוני’ (לפי דברי הדיפלומטים של ה“וֶלט”) ואם יש בענין זה מה להודיע אנא הודיעני. ממילא מובן שאין כוונתי על “הציונות” של הקיסר, כי אם על מעשיו לטובת האשכנזים, אשר יראתי מאד, כי יביאו לנו הפסד מרובה” (“אגרות”, כרך 1). באגרתו אל ד”ר מנדלשטאם מיום 8 בנובמבר אנו קוראים: “באלו הימים קבלתי ידיעה חשאית מארץ ישראל, כי ד”ר הרצל בא לשם לפני שבועים בחברת שנירר, וולפסון ובודנהימר וכי ביום הששי 28 באוקטובר, כשעבר הקיסר וילהלם לפני מקוה־ישראל וראה את הרצל בתוך הקהל, קרב אליו, כשהוא רוכב על סוסו, ודבר עמו רגעים אחדים בידידות. אתה ודאי יש לך ידיעות יותר חשובות על הענין המפליא הזה. ואולם אם כל הענין אינו אלא זה, שהקיסר הראה אות ידידות להרצל, יש לחשוש לתוצאות מעציבות בתנועתנו, כשיודע הדבר לכל העם ויעורר בלי ספק בקרב ההמון תקוות דמיוניות שאי אפשר להן לבוא“. וב־22 בדצמבר הוא כותב אל צ’לנוב: “בכשרונו הדיפלומטי של ד”ר הרצל לא הטלתי ספק מעולם. צר לי רק על זאת שהוא משתמש בכשרונו זה לא רק כלפי חוץ, כי אם גם כלפי פנים ביחוסו אלינו. הנה, למשל, בדרך מסעו לארץ ישראל והתראותו עם קיסר אשכנז. בודאי הדבר מצד עצמו עושה רושם טוב, אף על פי שהתועלת שתצא מזה אינה ברורה לי כל עיקר. אבל איזה צורך יש בדבר לרמות אותנו ולהבטיחנו, כי הקיסר הגיד להם, שנכון הוא לתמוך בידי הישוב וכו', בעוד שבאמת (כמו שנתברר עתה במכה"ע “דז’ואיש כרוניקל”) התשובה הזאת נאמרה לא לנו, כי אם להקולוניסטים הגרמנים?”

ואולם בה בשעה שאחד־העם כשהוא לעצמו מתיחס בשלילה לראיון הרי הוא נותן חופש לד"ר מ. אֶהרנפרייז להלחם על דפי “השלוח” (כרך 4, השקפה כללית lX ) בממעטי הדמות של המאורע הזה. “מה הביאה לנו נסיעת הקיסר וילהלם לארץ ישראל? הידיעות שבאו עד כה בעתונות הן אמנם לרוב סתומות ומקוטעות ובלי ספק טעונים רוב הדברים גניזה ולא יתפרשו גם לעתיד. אבל המעט שנודע לנו עד עתה נותן רשות להחליט שנסיעת קיסר אשכנז לארץ ישראל הביאה כמעט שלא במתכוון נצחון חשוב מאוד לתנועתנו הלאומית. מה שאירע ביום ב' בנובמבר באוהל הקיסר וילהלם בירושלים היה – התחלת אותו המשא ומתן הדיפלומטי על דבר שיבת ישראל לארצו, שהוא אחד העמודים היסודיים בעבודת התחיה הלאומית. מעמד הצירים הציוניים לפני קיסר אשכנז היה הנסיון הדיפלומטי הראשון של עם ישראל, שהתעורר לתחיה והנסיון הראשון הזה עלה יפה. אי אפשר לערוך חשיבות המקרה הזה על פי פרטי אותו הראיון, על פי מלה זו או אחרת שהשתמש בה הקיסר בתשובתו. המקרה הזה הוא כבד ורב תוצאות כשהוא לעצמו, בכללו, בשלמותו. לא זה הוא העיקר, מה ענה הקיסר לצירים הציוניים, כי אם הפַקט עצמו, שענה הקיסר, שקבל את הצירים באהלו – זאת היא הפסיעה הגסה שעשתה תנועתנו לפנים”.

הרצל אינו חת מפני הבקורת, הרטן והשטנה אשר מסביב. פחיתות־כבוד היא לו לענות למעלילים מסוג ה,דז’ואיש כרוניקל“. רעיון ה”חסות" הגרמנית אינו פוסק להעסיקו. עוד לא פסה בלבו האמונה באפשרות התגשמותו. ב־15 בדצמבר הוא חוזר ומגולל לפני הדוכס הגדול של באדן את פרשת ה“חסות” וכותב לו בפרוש, שעם היותו מעדיף את גרמניה בתור בעלת “חסות” הרי באין ברירה תפנה ההסתדרות הציונית עם הצעתה לאנגליה. ברוח זו הוא נושא ונותן גם עם אוילנבורג בוינה. אבל משאו ומתנו אינו נושא פרי. גם רצונו להתראות שנית עם הקיסר אינו מתמלא. מהקבינט של זה האחרון מיעצים לו לפנות אל בילוב דוקא. הרצל מתחיל להסיק מסקנות. “לכן יכול אני רק להניח – כותב הוא אל הדוכס הגדול ב־17 במרס 1899־ כי אפסה תקוה, אשר יקרה בעיני מאד, וכי לא נשיג את מטרתנו תחת “חסות” גרמניה. אני מצטער על כך יותר משאני יכול להביע זאת”. אף־על־פי־כן שארית של תקוה עודנה מהבהבת בלבו.

באוגוסט 1899 מתכנס הקונגרס השלישי. בנאום־הפתיחה מזכיר הרצל את הראיון בירושלים בתור מאורע חשוב, ששימש לצערו מטרה לחִצֵי המתנגדים והשונאים. “הוד מעלתו הקיסר הגרמני הבטיח לנו – – – את תשומת לבו ואת חסדו”. אך לא רצוי לו שירבו כאן דברים ויתוכחו בענין זה. ואולם לא כן חשבו כמה מחברי הקונגרס. מוצקין מטיח דברים קשים כלפי התעמולה “ההולכת בגדולות”, המלהבת את ההמונים ומבטיחה להם דברים, שלא ניתנו להתגשם בקרוב, וקובל ביחוד על נאומו של הרצל בלונדון בראשית אוקטובר 251898. הוא דורש זהירות. הרצל בא במבוכה. הוא מצדיק את נאומו באיסט־אֶנד בגודל ההפתעה שהופתע בשעתו בקבלו את הזמנת הקיסר לירושלים. הן זו הפעם הראשונה שהתנועה הציונית, שנחשבה לשגעון, זכתה לתשומת־לב מצד שליט כוילהלם. ואולם מעתה הוא מוכן להתחשב עם הצעת מוצקין. “גם אם יקרו מקרים גדולים או קטנים אשר ישמשו חומר־הסקה ללבי, הזקוק לפעמים לפחמים נוספים, לא אגלה דבר ואזכור: מר מוצקין מתנגד לזה, מר מוצקין מעדיף תעמולה בצורת חשבון, מר מוצקין רוצה שנעבור בשתיקה, מתוך חשבון מדויק ומתוך שיטה, על כל דבר טוב שיפול בתנועתנו. זה היה מובנם של דבריו. לדעתו רק אז תהיה זאת תעמולה טובה – מובטחני שהכל הבינו כך את דבריו – אם ימנעו מלהודיע מדי פעם בפעם איזו חדשה טובה. כשאני לעצמי סבור אני, כי צבא הנמצא בדרך זקוק למלה מלהיבה, לשירה, לדגל ועל אחת כמה וכמה כשהמכשולים על דרכנו – כאשר ידעתם – באמת אינם קטנים”.

כמה אירוניה, אך גם כמה כאב בדברים אלה! והנה מופיע גם אחד־העם, ששתק עד עכשיו, וגם הוא עושה בו “שפטים”. במאמר המוקדש לקונגרס השלישי (ר' “ילקוט קטן”, “השלוח” כרך 6) כותב הוא: “אילו היה אפוא מנהיג הציונים שם לבו לדבריהם של אלו מראשית פעולתו, לא היה צריך, כאמור, להמתין עד שיבואו גדולי עולם וילמדוהו “איך עושים היסטוריה” ולא היה כמו־כן משתדל להראות (בדרשתו הנזכרת) סימני התקדמות של הציונות בזה שגדולי עולם קבלו את ראשי הציונים בסבר פנים יפות, אלא היה מבין, כי עיקר התקדמות צריך לבקש בלב העם עצמו – – – וכי כל זמן שהשנוי הזה בלב העם לא הגיע עוד להמדרגה הדרושה, לא יועיל הרבה מה שמלכים ושרים מדברים טובות על הציונות וגם אותו דבר הנקרא “טְשַארְטֶר” בלע”ז לא יקרב את הקץ המקווה אלא במדה שהוא עצמו יהיה כאמצעי לפעול על לב העם במובן הנזכר".

ואולם, כאמור, הרצל עוד לא אמר נואש. במאמרו “ציונות”, שנתפרסם, אחרי הקונגרס השלישי, ב־ North Amerhie Rev“” הוא שב ומפזר תהלות ותשבחות לקיסר גרמניה. “עוד לא נודע המושל הנפלא הזה בכל גדולתו” – כותב הוא. “מן המושל הזה עוד יש לקוות לגדולות ונצורות למכביר. הזמן יראה אם שגיתי במשפטי או הפרזתי על המדה”. ומכיון שאינו רואה פרי בעמלו, הוא שואל את עצמו, אם לא הטכסיס, שנקט בו עד עכשיו, הוא שהיה בעוכריו. אולי התערבותו הגלויה של הקיסר היא שעוררה חשד בעיני המעצמות, כי אין כאן אלא כוונה לכבוש את ארץ־ישראל תחת מסוה הציונות (ר' יומן, 3 בינואר 1901). להבא אולי תהא דרושה זהירות יתרה, רק בטכסיס אחר יש לאחוז."

הוא אינו מנתק את הקשרים עם ברלין. אולי, אפשר, שמא… – אבל כל עמלו עולה בתוהו. הדוכס הגדול שומר לו אמונים וידידות כקדם, אבל אין ביכלתו לעזור לו. במאי 1902 עוד חוזר הרצל ומנסה להשיג ראיון עם הקיסר ובמכתבו אל מרשל־החצר אוילנבורג הוא כותב: “הוד מעלתו הקיסר אולי עודנו זוכר אותי ואת התנועה הציונית שהתענין בה פעם”. כן, הקיסר ודאי זכר אותו, אבל לקבלו לא הסכים. ה“חסות” הגרמנית נשארה חלום שלא נתגשם.


Vll הרצל וציון    🔗

המשא ומתן עם הקיסר בכלל והמסע לארץ־ישראל בפרט לא היו להם אפוא התוצאות הפוליטיות המקֻוות. ואולם, כאמור, על־ידי עצם המשא ומתן הועלתה הציונות על סדר־היום של הפוליטיקה העולמית ונעשתה “גורם” שיש להביאו בחשבון. יש קשר פנימי בין אי־הצלחתו זו של הרצל ובין המשא ומתן עם הממשלה האנגלית שהתחיל באופן רשמי בשנת 1902 (הצעת אל־עריש) ובאופן בלתי רשמי, עם “דעת הקהל” האנגלית, בשנת 1900, בימי הקונגרס הרביעי בלונדון.

תמונה 9.png

על יד הפירמידות – בשובו מארץ־ישראל

(הרצל על הגמל)


במאמרו לקראת הקונגרס הציוני הרביעי, לאחר דברי שבח לאנגליה ולציוניה, כותב הרצל: “הציונות המדינית הולכת אפוא ללונדון, כדי להתיצב, כביכול, באופן רשמי לפני העולם האנגלי ולבקש את תמיכתו, כמובן רק את תמיכתו המוסרית והמדינית”. ובנאום־הפתיחה של הקונגרס ההוא הוא אומר בין יתר הדברים: “אנגליה הגדולה, אנגליה החפשית, אנגליה הצופיה על פני כל הימים תבין לנו ולשאיפתנו”. והקשרים הפוליטיים האלה, שהרצל הוא יוצרם, מצאו, כידוע, את המשכם הברור בימי מלחמת העולם בעלות שאלת המזרח על הפרק, שהרצל ניבא לה וחכה לפתרונה “כששעונו בידו”. והדברים הם מן המפורסמות.

מה שמענין אותנו כאן בעיקר הרי היא השפעת המסע בארץ־ישראל על הרצל, על חייו, על “השקפת עולמו” הציונית ועל פעולתו. מבחינה זו היה לו למסע ערך מכריע. בשנת 1903, בימי המשלחת לאל־עריש, אגב שיחה עם ד"ר הלל יפה בקהיר, אומר הרצל: “אני קשור כמעט קשר אורגאני עם הארץ מיום בקורי בה בשנת 1898”26. וכלל וכלל לא הגזים, לא מליצה בעלמא היו הדברים האלה.

מה גדול השנוי שנתהוה בהרצל מיום שפרסם את “מדינת היהודים”! בפרק “פלשתינא או ארגנטינא” שבספר זה עומד לפנינו איש, אשר ערכה “האימפונדירַבילי” של ארץ־ישראל אמנם לא נעלם ממנו, באשר זכרון שמה בלבד יש בו כדי לשמש קול־קורא מלהיב מאין כמוהו לעמנו, אך הואיל ואי־אפשר לדעת מראש, אם השולטן יסכים ליסוד מדינת יהודים בארצו, בעוד שמצד ארגנטינא בודאי לא יהיה כל קושי. הרי הוא מוכן ללכת לארגנטינא, כמובן עד כמה שהעם עצמו יבחר בה. וכעת, משבקר את הארץ, הוא מתקשר עמה קשר בל־ינתק.

אמנם לא בבת אחת נתהוה השנוי הזה בלבו. כבר בראיונו הראשון עם הדוכס הגדול של באדן, חדשים אחרי פרסום “מדינת היהודים”. הוא מדבר אתו רק על ארץ־ישראל ולא על ארגנטינא וחדשַים אחרי הראיון הזה הוא הולך דוקא לקושטא, אל השולטן. בשובו משם הוא מסיים את נאומו בלונדון ב“אגודת המכבים” בדברים אלה: “ארץ אבותינו עוד ישנה היום במציאות. לא בעמקי תהום היא. יש אנשים החיים בה ועובדים בה ברנה. האדמה העתיקה מחדשת את נעוריה בעמל עובדיה החרוצים. היא עוד תצמיח פרחים, עוד תשא פרי ואולי יבוא יום מן הימים ותצמיח גם אושר וכבוד ליהודים”. ארגנטינא שוב לא נזכרה בנאומו זה.

בהפגשו ראשונה עם העם רואה הוא את ציון שבלב ונעשה על־ידי כך לציוני, ואולם משראה את הארץ בעיניו הוא מתחיל להאמין בה באמונה שלמה. בשובו מהארץ הוא אומר לבן־שיחתו שב“וֶלט”: אכן אנחנו מאמינים כאז כן גם עכשיו ומשהיינו שם – ביתר אמונה, כי ארץ זו, המחוננת מטבע ברייתה בסגולות כל־כך יקרות, היא בת העתיד. – – – בכל מקום מחכה הטבע, מחכה המצב הקיים עכשיו ליד האדם המסייעת, שתהא שוב נוטעת גנים ובונה משכנות בשביל האדם".

הוא ראה את האכר העברי החדש היוצר יש מאין, ההופך שממה לגן פורח. “אנשים מוכשרים. פקחים. אמיצי־אגרוף ובעיניהם אש התלהבות לבנין הארץ”. ובעמדו על הר הזיתים, מקום שם השתרעה לרגליו עיר הנביאים. בא עליו מרוח המקום והרי הוא חוזה למרחוק כאחד הנביאים.

עקבות המסע ניכרות מעתה בעבודתו הציונית היום־יומית. בנאומיו ובמאמריו. “הציונות, אותה הזיה, אותה אוטופיה כבר הצמיחה כפרים ומטעות בעליל. – – – אם אפשר היה להקים תריסר אחד או שנים של כפרים כאלה, כי עתה אפשר שיקומו עוד ישובים כמותם למאות ולאלפים. מי מטיל ספק בזה, אחרי שהחומר האנושי הרי ישנו בידנו וגם את האמצעים החמריים נוכל להמציא?” (“ציונות”, 1899).

“בסביבת יפו – אומר הוא ב”נאום בווינה" בשנת 1900 – עוסקים בפרדסנות. כל הֶקְטר מכניס אחרי שש שנים של גידול מחמשת אלפים פרנק ומעלה לשנה. מספרים דומים לאלה מראים גם מטעי הגפנים. עושים שם יינות שכבר שותים אותם. גם גידולים אחרים אפשריים שם. זה הוברר בהחלט על־ידי הנסיונות שנעשו". האין הבקיאות הזאת פרי המגע עם הארץ ועובדיה?

ועם כל הוסיפו להתיחס בשלילה לשיטת העבודה של הברון הוא רואה בכל זאת ברכה במפעלו. הוא גם בא לתבוע את עלבונם של אכרי הברון מידי עולביהם. מידי המביטים עליהם “מגבוה” כעל מקבלי נדבות. האנשים אשר הִפרו את האדמה הנשמה בעבודתם הנלהבה, אשר נלחמו בבצות ובקדחת, אשר הקריבו את כחותיהם ואת חייהם והוכיחו, כי אכן היהודי יכול וגם רוצה להיות לאכר – האנשים האלה ראויים בלי ספק להחשב לאידיאליסטים לא פחות מן המיליונרים שהזילו כסף הרבה מכיסם. גם אם תמכו ביד המתישב בעת התישבותו, שונה הוא בכל מבחינה מוסרית ממקבל נדבות, באשר עובד הנהו" (“מושבות רוטשילד”. 1900).

ואולם ביותר שאת ניכרים רישומי המסע בספר חזונו שהתחיל בו בשנת 1899, מיד אחרי שובו מהארץ, הלא הוא “אלט־ניילאנד”. באחד המאמרים מהשנה ההיא מספר לנו הרצל, כי כשהיה מכין לדפוס את “מדינת היהודים” וגילה זאת לחבריו, חששו אלה שמא יהיה לצחוק בשל חוברתו זו ויעצו לכל הפחות לכתוב רק מעין רומן על הנושא הזה. הוא לא שמע אז לעצתם, משום שצורת הרומן כשהיא לעצמה היתה נוטלת משהו מרצינות הנושא, על־כל־פנים דחיפה לפעולה לא היתה יוצאת מזה. אבל עכשיו – אומר הרצל במאמרו – כבר הוכשרה השעה לרומן, לאגדה שבה יספר לעם את אשר יהיה בעוד עשרים שנה (רק עשרים שנה!). ואולם האין זה ברור, כי לא רק השעה הוכשרה לכך, אלא גם הוא עצמו הוכשר על־ידי מסעו בארץ? הרומן “אלט־ניילאנד” הוא פרי בקורו בארץ. באוקטובר 1902 בשלחו לבילוב אכסמפלר אחד מספרו זה, שזה עתה יצא לאור, הוא מעיר במכתבו אליו: “נוסע המזרח משנת 1898 ודאי ימצא בו (ז"א ברומן) משהו מן המסע ההוא”.

בימי אל־עריש ואוגנדה, תקופת המשבר בציונות, לא בגד הרצל בציון כפי שהאשימוהו המאשימים. במשאו ומתנו בדבר אל־עריש לא היתה כוונתו אלא “להשיג מקום־כנוס לעם ישראל סמוך לארץ ישראל” (ר' שיחתו עם צ’מברלין) ולהשפיע על־ידי כך על השולטן, שיתרצה ויסכים לתכניתו. ובהציע לו צ’מברלין אחר־כך, כשנתגלו קשָיים בדבר אל־עריש, את אוגנדה הריהו עושה זאת לא בלי היסוס, משום שרואה הנהו, כי הרצל “רוצה ללכת דוקא לארץ־ישראל או סמוך לארץ־ישראל”. הרצל עונה לו: “כן, אני מוכרח. הבסיס שלנו צריך להיות בארץ־ישראל או סמוך לארץ־ישראל. אחר־כך יכולים אנחנו לישב גם את אוגנדה, מפני שיש לנו המונים העומדים מוכנים להגירה”, הוא נשאר בכן נאמן לפרוגרמה הבזילאית. ואם לבסוף הוא בא בכל זאת ומקבל את הצעת אוגנדה, אין הוא עושה זאת אלא בתור "הוראת שעה, מאחר שהכיר כי את הפרוגרמה הבזילאית אין להגשים ברגע זה ומצד שני הן דרוש מחסה לאלה ההמונים ברוסיה, שזה עכשיו עשו בהם פרעות בקישינוב והם עומדים ומקל־הנדודים בידיהם. “ארץ־ישראל – כותב הוא ביומנו ב־31 באוגוסט 1903 – היא המקום היחידי שבו יוכל עמנו לבוא אל המנוחה. אך למאות אלפים דרושה עזרה מהירה”27.


תמונה 10.png תמונה 9 על־יד הספינקס (הראשון מימין: הרצל)

על דבריו אלה חוזר הרצל בנאום־הנעילה של אותו קונגרס והוא מסיים: “לכן רשאי אנכי לאמור בפה מלא אחרי כל מה שקרה, כי בשום רגע, אפילו במחשבה לא סרנו מן הפרוגרמה הבזילאית”.

כידוע, לא מצאו המתנגדים ספוק בהכרזתו זאת של הרצל. בחרקוב הונף דגל המרד בגלוי. בישיבת הועד־הפועל הגדול בוינה באפריל 1904, זו שהיתה צריכה להשלים בין הנפרדים, מביע הרצל את צערו ואת רוגזו, שאלה שאתם יחד עבד כל־כך הרבה שנים, על לבם יכול היה לעלות הרעיון, שהוא התיאש מארץ־ישראל. “אני עצמי – אומר הוא למתנגדיו – לא אלך לאפריקה המזרחית, אף אם כבר העיזו לחשדני, כי רוצה אני להיות משנה למלך באוגנדה. השתדלתי לטובת ארץ־ישראל לפני רוסיה, תורכיה, איטליה ואפילו לפני אנגליה, זו שעמה נשאתי ונתתי בדבר אפריקה המזרחית. איש לא יוכל אפוא לטעון נגדי, כי בגדתי בציונות, לו גם אמרתי, כי הולך אנכי לאוגנדה. כבעל “מדינת היהודים” סתם באתי אליכם. במשך עבודתי למדתי הרבה וגם הכרתי, כי אין לנו תקנה אלא בארץ־ישראל, כשאני אומר לכם, כי הייתי לציוני ונשארתי ציוני וכל מאמצי מכוונים לארץ־ישראל – יכולים אתם להאמין לי בהחלט. על כמה חטאים, שחטאתם לי יש לי לסלוח לכם. אני רוצה לעבור על זה. – – –”

הוא סלח להם ורצה “לעבור על זה”, אבל הנה התחיל הלב שהוחלש לתת את אותותיו. המחלה התגברה. וכבר הוא שוכב על מטת־דוי באֶדלאך שעל־יד וינה.

בשבת י"ט בתמוז (2 ביולי) ישב רברנד הכלר על־יד מטתו באדלאך ונסה להרגיעו, כי על־פי עצת הרופא “יכול הוא ללכת אתו לארץ־ישראל ולחזור ולהשקיף על ירושלים”. ובלילה, אותו ליל־פחדים, ראה אותו מזכירו רייך כשהוא מתעורר פתאום משנתו, מעביר את אצבעו על פני שמיכתו, כשמשרטט משהו, וקורא אליו: “שמע, רייך, על הקרן הקיימת לקנות אדמה זו!”.

למחרת היום ההוא יצאה נשמתו כשהוא רואה בחזונו את “אלט־ניילאנד” שלו.


Vlll הישוב והרצל    🔗

אחר שהעברנו לפני הקורא את פרשת יחסו של הרצל אל הארץ מאז פרסום “מדינת היהודים” עד יומו האחרון כדאי גם “להפוך את הסדר” ולהתבונן אל יחסם של בני הארץ אל הרצל. “מדינת היהודים” מצאה כמובן הד גם בארץ. בספטמבר 1896, ז“א חדשים מספר אחרי פרסום החוברת הזאת, הגיע להרצל גלוי־דעת של אהדה מאת קבוצה קטנה של יהודים בירושלים. חוץ מוילהלם גרוֹס שהמציא לו את הכתב, היו חתומים עליו אפרים כהן, ד. ילין, ד”ר יוסף יֶרמַנס, מיכאל פינס, ז. יעבץ, א. מַני, בן־יהודה וד“ר גרינהוט. הם מביעים לו את רגשות האהבה והכרת־הטובה של “אלפי לבבות” בארץ אבות וקוראים לו “חזק ואמץ!”. גלוי־דעת זה הוא ה”סנונית" הראשונה של ה“תנועה” הציונית בארץ. הרצל רושם את העובדה הזאת ביומנו.

התנאים המיוחדים, שהארץ היתה נתונה בהם, לא אפשרו בה, כמובן, אף צל של פעולה ציונית. בקושטא הביטו בחשד על הציונות מראשית התהוותה. פקודה ניתנה לעקוב את צעדיה בארץ ולדון את העבריינים בכל חומר הדין כ“מורדים במלכות”. בכמה מקומות כונסו נכבדי הקהלה והוזהרו על ידי הקאימקם על סכנת הציונות28. אזהרה כזו באה גם מהחכם־באשי, ר' משה הלוי. אגב: זה האחרון היה נוהג לירוק בהזכיר מישהו בפניו את שם הרצל (ר' יומן, 19 במאיר 1901).

בד בבד עם האיסור מצד השלטון עלתה, כידוע, גם ההתנגדות מצד היהדות החרדית־ה“כוללית”, אשר מסביב ל“חבצלת”, ומצד פקידות הברון.

פרק זה עודנו מחכה לחוקר שיבוא ויחשוף את כל הגנזים ויפרוש לפנינו את רשת המזמות שהתרקמה אז במסתרים. לפי־שעה דַּיָם הרמזים האלה למען שוות לנגד עינינו את פני הארץ בבוא הרצל להתקבל לפני הקיסר בשנת 1898.

באין יודעים עלה הרצל ארצה, ללא קבלת־הפנים בא בשערי ירושלים. לא כמונטיפיורי, שהיה מביא אתו שקי כסף לחלקם למוסדות־צדקה, ולא כרוטשילד. היהדות ה“רשמית” עמדה מרחוק, חלק מתוך התנגדות להרצל וחלק מפחד הבלשת.

ואולם ראה זה פלא!: משדרך על אדמת המושבות כאילו סרה מעליהן אימת השלטון; נגוזה אימת הפקידות ותקם התעוררות ציונית, שלא נראתה כמותה עד כה, ואף הפקידות עצמה בעל־כרחה ענתה אמן. ראשון־לציון, זה ילד הטיפוחים של הברון, מה היה לה כי קראה עצרת ביום חול ובאה על אנשיה, נשיה וטפה לחלוק כבוד לזה האיש שלא היה לא ברון ולא מזרעו של הברון? כקבל העם את נסיכו כן קבלוהו בני ודי־חנין ורחובות. רוח של חרות עברה בהן ותעמוד מאז בחלל.

ואף בירושלים עצמה, מקום שם עין השלטון היתה פקוחה יותר, נמצאו יהודים שבאו לנשק את שולי בגדו ולברך “שחלק מחכמתו” שמא, אולי29… הפגישה במקוה־ישראל לעיני כל עוררה את הדמיון ונתנה מקום להזיות.

עם צאת הרצל מהארץ שבו בה, כמובן, החיים למסלולם הרגיל, אבל זכרון הימים ההם, ימי הרצל, לא נמחה מלב הישוב.

בימי אוגנדה נתפלגו, כידע, גם בני הארץ ל“ציוני־ציון” ולאוגנדאים. אוגנדיות זו בארץ עצמה נבעה כמובן בעיקר מהיאוש שקנן בלב רבים. נסתם החזון הציוני באותם הימים והאור המתעה של “מקלט־ליל” רמז למיואשים. ואולם אין ספק, כי קסם אישיותו של הרצל מימי בקורו בארץ גם לו חלק בזה, שכן עם הרצל – אמרו הם ודאי בלבם – כדאי ללכת גם לאוגנדה. ומה מאד הגינו הם על הרצל מפני התקפותיהם של “ציוני־ציון”! “כל יד הנתונה לכל מי־שיהיה להתיצב כצר על דרך מנהיגנו הנאמן היא יד רוצחת, יד קובעת את נפש העם כולו” – נאמר בגלוי־דעתה של קבוצת אנשים ברחובות, שנדפס ב“השקפה” (שנה ה', י"ג). “מלאים אמון אנו למנהיגנו הכביר וברכתנו אליו הנובעת מקרב לבנו היא: חזק ואמץ, גבור־החיל, אל תירא ואל תחת, בחיר עמנו!” – הכריזה חבורה מבני ראשון־לציון (,השקפה“, שנה ה', ט”ז). גם ביפו נמצאו מי שמחו: “ועל מי, על איש הדגול מרבבה, איש אשר הקדיש את כל כוחותיו לעשות רק לטובת עמו ואשר הוא מרגיש בצרת עמו, לאיש כזה המה מנחילים קלון תחת כבוד” (“השקפה”, שנה ה', י"ט). ואין צורך להוסיף, כי כל אלה שהתרכזו מסביב לבן־יהודה היו בעד הרצל.

הידיעה על מות הרצל הדהימה את בני הארץ. גדול היה האבל. אל ההספדים שנערכו בירושלים, ביפו ובראשון־לציון נהרו רבים. ואולם יצוין כאן לדראון, שבעוד שבכל בתי־הכנסת של הספרדים בירושלים נערכה תפלת אזכרה, הנה “כוונתו הרצויה של הרה”ג הישיש הר“ש סלאנט להספיד את ד”ר הרצל בביהכ“נ הגדול של “החורבה” הופרה מפני חמת הקנאים אשר גזמו להסב בלבולים בשעת ההספד” (“השקפה”, שנה ה', כ"ז בתמוז). “ויתגעשו הקנאים כל יום השבת וביום הראשון הקהילו את תלמידי הישיבות כמאתים איש, אל ביה”כ הגדול של החורבה ויתפסו בחורי־חמד אלה את ביהכ“נ ויהיו שם כל היום ויעמדו הכן למלחמה למנוע בחזקת יד עריכת ההספד אשר חש הרה”ג הרש“ס לעשות” (שם, מ“ג. ובאותו גליון עצמו ידיעה זו: “אחד מיושבי מאה שערים הכה את הנער אשר הדביק את המודעות על מות הרצל”. אותות ה”חלוקה"…

קודרים היו הימים ההם בארץ. הגב' חמדה בן־יהודה כתבה במדור “האָפנה” של ה“השקפה”: “אותו יום שהגיעתנו השמועה המחרידה, כי הרצל איננו, נשים ועלמות לבשו אבלות עמוקה – – אבלות – זו האפנה שלנו בימים העצובים האלה, אבלות בתלבשתנו, אבלות בביתנו ובחיינו”.

צצו אז הצעות מהצעות שונות להציב יד להרצל. אחד הציע ליסד בית־מדרש למדעים, השני – לבנות בתים על שמו, השלישי.. להגדיל את “מדרש־אברבנאל”, הרביעי – לבנות בית־הכנסת־אורחים בשביל העולים ביפו, החמישי – לארגן אגודות צעירים להתעמלות ולסיור הארץ ע“ש הרצל, הששי – ליסד מושבה. ומערכת ה”השקפה" עצמה (ז"א בן־יהודה) באה בהצעה “לבנות ע”ש הרצל שכונה גדולה עבריה, עיר עבריה, עיר שכל יושביה ידברו רק עברית, שבכל חוצותיה ורחובותיה תשמע רק הלשון העברית, שבחנויות ובכל בתי־העסקים ידברו רק עברית. ובעיר העברית הזאת יכוננו ע“ש ד”ר הרצל בית־ספר תיכון עברי ואחַר, אם יהיה אפשר, בית־מדרש עליון עברי. את הקרקע תקנה החברה אנגליה־פלשתינא ואת הבתים תמכור או תשכיר בתנאים נאותים מאד למי שיקבל עליו להנהיג הדבור העברי בבית. דבור עברי ועיר עבריה בירושלים עם בית־ספר עברי והכל ע“ש הרצל – זה יהיה לע”ע זכרון שיגשים את תכונתו הלאומית של יוצר הציונות המדינית" (“השקפה” 1904, גליון מ"ח).

אכן עיר כזו נבנתה כעבור שנים מספר, אך לא בירושלים, כי אם על־יד יפו – הלא היא תל־אביב שלנו, שגם בשמה התכוונו מיסדיה ליוצר הציונות המדינית, שכן השם “תל־אביב” הוא מעין תרגום ל“אלט־ניילאנד”.

מדי שנה בשנה היו חוזרות ונערכות אזכרות ביום הפטירה. יש גם שהיו יוצאים למוצא אל הארז שניטע על ידי הרצל. ארז זה נגדע, כידוע, בימי המלחמה וסמוך לו הוקם לפני שנים אחדות בית־ההבראה “ארזה”.

שם הרצל נקרא על כמה וכמה רחובות בארץ, על מקומות ישוב, מוסדות וסתם בתים. יש גם מבני הישוב הנקראים בנימין־זאב והרצליה.

זה לא כבר הועבר חדר־עבודתו של הרצל לירושלים ומקום עראי נקבע לו במשרד ההנהלה הציונית. בקונגרס הציוני ה־16 הודיע סוקולוב, שהמכשולים, שעכבו את העברת עצמותיו של הרצל לארץ־ישראל, הוסרו כבר. ואולם בשל מאורעות השנים האחרונות נדחתה מאליה ההוצאה אל הפועל ואחריתם – מי ישורנה.



מַה־נָאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלי מְבַשֵׂר..

ישעיהו, נ"ב, ז'.




 

הֶרְצְל בְּיָפוֹ    🔗


ד"ר הֶרְצְל בִּנְמַל יָפוֹ / אלמוני    🔗

– – – במקרה הייתי ביפו אותו יום. במושבה, שבה עבדתי, ידעו רק יחידים שד"ר הרצל עומד לבוא לארץ־ישראל, גם ביפו רק מעטים ידעו זאת. נשמר הדבר בסוד.

בבואי אל החוף לא נתנוני להכנס אל בניני הנמל. הכניסה היתה אסורה אותו יום. גם מראה החוף לא היה כתמול שלשום; הוא היה מקושט כלכבוד איזה חג רשמי30. הסירות עמדו מן הצד. הצעקות הפרועות של הספנים הערביים לא נשמעו הפעם.

טפסתי על החומה הגדולה שאצל החוף והתבוננתי אל המרחק, עד שראיתי את עשן האניה ואחרי־כן את האניה עצמה. מעט מעט התקרבה האניה. הים, שעל־פי רוב הוא רועש בחוף יפו, שקט אותה שעה.

עקבתי את הסירות שבאו מן האניה אל החוף, אמצתי את עיני לראות באיזו מהן יושב ד“ר הרצל. אך בגלל המרחק הרב לא יכולתי להבחין דבר. ראיתי את ד”ר הרצל רק בשעה שכבר היה מעבר מזה לבניני החוף, בעלותו על המרכבה. כשראיתי אותו, את הדמות הגאה כדמות מלך, עם הזקן הארוך, השחור, עם העינים היפות, שהתבוננו לאותה פנה ששם עמדה חבורת יהודים ירושלמיים, החל לבי לרעוד ודמעות עלו בעיני. דמעות צצו גם בעיני היהודים הזקנים והצעירים שעמדו סביבי. כשישב עם מלוויו במרכבה ונסע – נשאו יהודים את עיניהם השמימה ובקול רם ברכו ברכת “שהחינו”.


הֶרְצֵל בּיָפוֹ / ד"ר הלל יפה [1864 – 1936]    🔗

בחצי אוקטובר שנת 1898 בקר אצלי הריברנד הכלר, הידוע לקוראי ה“יומן”, ואגב שיחה רמז על כך, שד“ר הרצל יבוא בקרוב ארצה, אף שאלני מה לדעתי יהא יחס בני הארץ אל הבקור הזה. כמובן בארתי לו, שרובו הגדול של הישוב החדש יקבל את פניו התלהבות, אבל מאידך גיסא חלק גדול של הישוב הישן לא ישתתף בהתלהבות זו. ובנוגע לפקידי הברון והאליאנס – הוספתי – הרי כמעט כולם מתיחסים לד”ר הרצל בשלילה, שכן הם מאשימים אותו שהוא מטיל פחד על הממשלה בפרסמו את התכניות ובדרשו עבודה גלויה בהסכם בין־לאומי וכו' וכו'. פקידי הברון הלא תולים בתעמולת הרצל את אשמת אי־הצלחתם, אם כי גם לפני הרצל לא הצליחו ביותר. משום זה אפשר שחלק גדול של אכרי המושבות אשר לברון יפחדו לגלות את רגשותיהם.

ב־22 באוקטובר בא אלי דוד שו“ב, שהיה היחידי שקבל מד”ר הרצל ידיעה על בואו, אמנם בצרוף פקודה נמרצה שאיש לא יצא לקראתו לקבל את פניו ושלא יעשו כל תעמולה. וכעבור ימים אחדים ראיתי מעל גזוזטרת ביתי והנה ד“ר הרצל, וולפסון, ד”ר בודנהימר, ד"ר שנירר ואינג' זיידנר נכנסים למלון קמיניץ.

שעה קלה אחרי בוא החבורה בא דוד שו“ב להודיעני, כי ד”ר הרצל רוצה להתראות אתי. מהרתי לברך אותו. שוחחנו על אודות מצב הרוחות בארץ בכלל ובמושבות בפרט, על יחס הישוב אל הציונות המדינית וכו‘. דברנו על נסיעתו בארץ, והנה נודע לי, כי עוד טרם מצאו עגלה ומשום־כך יוכרח הרצל לרכוב על סוס. היה אז יום ד’ בשבוע. אחד משני ימי בקורי במקוה־ישראל בתור רופא המוסד. באותם הימים היתה עגלה באה ממקוה לקחת אותי שמה ועל־פי־רוב ישבה בה הגב' ניגו, אשת המנהל יוסף ניגו, שהשתמשה בהזדמנות זו כדי לקנות את צרכיה ביפו. מהרתי הביתה ובאמת מצאתי שם את הגב' ניגו. שאלתי אותה, אם רצונה להתודע אל ד"ר הרצל, שבא זה עתה. הגב' ניגו, אשה סנטימנטלית, קראה בקול: “תנוהו לי ואנשקהו!” ספרתי לה, שאוכל לסדר את הדבר כך שהרצל יסע בעגלתה למקוה־ישראל, אבל – הוספתי – צריך למהר להודיע לא' ניגו, שיכין קבלת־פנים מתאימה לאיש כהרצל. תיכף ומיד שלחתי רץ מיוחד למקוה וחזרתי אל המלון שבו התארח הרצל.

בשובי מצאתי כבר את ד“ר הרצל וחבריו מוכנים לרכיבה על הסוסים שהוזמנו בשבילם. קטנים כחתולים, קרועי־עקב וקשורים בחבלים עמדו להם הסוסים ועל ידם החבורה בבגדי תיירים־פרשים. מסרתי לד”ר הרצל את הזמנת הגב' ניגו ובעזרת וולפסון ויתר החברים עלה בידי להשפיע עליו שיקבלנה. גם לאלה האחרונים הובטח להמציא עגלה, אמנם לא נוחה ולא יפה ביותר.

בבואנו למקוה קבל את פני ד"ר הרצל א' ניגו בלוית המורים. א' ניגו עבר אתו את כל המוסד, הראה לו את העבודות השונות ושולחן מלא יין ומגדנות היה ערוך לכבודו. שתו לחיי הרצל ולחיי חבריו, שהגיעו בינתים למקוה, ואחלו להם הצלחה בעבודתם לשם תחית העם.

בין יהודי יפו פשטה בינתים השמועה על בואו של הרצל והתרגשות עצומה תקפה את כל השדרות. התחילו לרוץ ל“מקוה”, שלחו להודיע ל“ראשון”.

* * * * *

האפיזודה ההיסטורית של פגישת הרצל עם וילהלם על־יד מקוה ישראל ידועה לכל, נזדמן לי לראות את ד"ר הרצל בלוית וולפסון בשעה ששבו ממקוה ליפו. באמצע הרחוב נעצרה העגלה. פני הרצל קרנו וא' וולפסון קרא בדפקו על הצלמניה שלו: “רגע היסטורי היה זה וכאן נקבע הרגע הזה לנצח”.

אכן לא רק את לב הקיסר ומקורביו כבש הרצל, כי אם גם את לב תושבי הארץ. הכל ראו בו את המנהיג, בא־כח העם בארץ אבותיו.


הֶרְצֵל וִיהוּדֵי יָפוֹ / יוסף אליהו שלוש [1870 – 1934]    🔗

בשנת תרנ"ט בבַקר מנהיגנו הגדול בארצנו היתה לי הזכות לראותו פנים אל פנים וגם ללחוץ את ידו.

עוד ימים מספר לפני בואו עבר הקוֹל במחנה היהודים ביפו, כי ד"ר הרצל בא ארצה בלוית חבריו והם מתאכסנים במלון קמיניץ ברחוב בוסטרוס. הידיעה הזאת היתה לשיחה בפי כל, כמובן מפה לאֹזן, ולעולם לא אשכח את רגש האושר של יהודי יפו באותם הימים.

אחדים סרו לבית־מסחרי לשוחח על המאורע. היתה התענינות רבה. אם ועד העדה ילך לבקר את הרצל במלון. נמצאו מי שטענו, כי אסור לעשות צעד כזה בימים כאלה, כשהממשלה משגיחה בשבע עינים על התושבים, אבל התשוקה לראות את המנהיג גברה על כל החששות. אספתי את חברי באגודת “שמש צדקה ומרפא בכנסיה” וכולנו יחד טכסנו עצה, כיצד לקבל את פני המנהיג. אחרי ויכוחים הוסכם בינינו, כי על כל אחד מאתנו ללכת לביתו ללבוש בגדי חג ובשעה הקבועה עלינו להתאסף בבית־מסחרי הקרוב למלון קמיניץ. לקחנו עמנו “דין וחשבון” של אגודתנו בצרוף ה“תקנות” והלכנו בזהירות רבה אל הרצל אחד אחד הגענו אל המלון, כדי שלא ירגישו בנו, עלינו למשרדו הקטן של המנוח חיים קמיניץ ושאלנו לחדרו של הרצל. מר קמיניץ ענה לנו, כי זה עתה הלכה החבורה אל תחנת הרכבת לנסוע לירושלים, הסתכל בשעונו והוסיף, “יש לכם עוד עשרים וחמשה רגעים ואם תמהרו – עוד תספיקו לראותו”.

בלי לחכות אף רגע מהרנו אל התחנה. ראינו את הרכבת עומדת בתחנה ובמסדרון חמשה אנשים, לבושים כולם בגדי כאקי כאופיצרים גרמנים. בחשבנו, כי אלה הם באמת אופיצרים, הססנו לגשת אליהם. ואולם עוד אנו עומדים ומהרהרים והנה התקרב אלינו אחד מהם ושאל אותנו, אם יהודים אנחנו. ענינו בחיוב. “באנו לראות את ד”ר הרצל" – אמרנו לו. הוא השיב לנו בצרפתית בבת־צחוק על שפתיו: “אני הוא זה העומד לפניכם” – והושיט לנו את ידו בבישנות. ברכנוהו בשם אגודתנו לבואו ארצה והגשנו לו את ה“דין וחשבון” עם ה“תקנות”. מיד הקריב אותנו אל שאר חבריו – ונתודע גם אליהם. שוחחנו אילו רגעים, אחר־כך נפרד מאתנו ועלה לרכבת.

לא יכולנו לזוז ממקומותינו ולהסתפק בראיה חטופה, נשארנו עומדים על המדרכה וחכינו עד שהרכבת תסע. אז פנה אלינו המנהיג ושאלנו: “האם אלה העומדים מאחורי הגדר יהודים הם?”. הבטנו לאחורינו וראינו מספר גדול של יהודים שבאו גם הם לראות את הרצל וחבריו. ענינו לו, כי כולם יהודים. מיד רמז לנו לדרוש בשלומם ולבקש מהם שיתפזרו. הבינונו את כוונתו, הרימונו את ידינו לאות פרידה ובקשנו גם מהקהל ללכת איש איש אל ביתו.


 

בְּרִאשׁוֹן־לְצִיוֹן    🔗


בַּעַל “מְדִינַת הַיְהוּדִים” בְּתוֹכֵנוּ / דֹב חביב־לובמן [1864 – 1951]    🔗


א

אחרי יום שרב באוקטובר שנת 1898 בשובי מכרמים בקרון רתום לשני סוסים, לבוש בכלי העבודה, בחולצה כחולה, מכנסים לבנים, נעלי פלח אדומות ובכובע של קש רחב־השולים – תלבשתו הטפוסית של כורם בימים ההם, ־ פגשוני ילדי בצעקות חדוה: אבא, לטייל! לקחתי את בתי, בת השנתים, בחיקי, ובני יחידי, בן הארבע, התפתל מסביב לצוארי, כשהוא תלוי על גבי, ונלך לטייל ולהחליף אויר בדרך בית־דגון טובת האויר – סגולה לנגועי הקדחת, שסבלו אז במושבה מיתושי בצת “עין הקורא” ותעלת מי־השופכין של היקבים.

מצלות הרתמה במרוץ הסוסים השמיעו את קולם הריתמי כלוָי לזמירותי לשעשע את הפעוטות שהצטרפו גם הם לזמרה בקולותיהם הילדותיים – אידיליה משפחתית!

בפנת שדרות התות, על גבול אדמת המושבה באותם הימים, נתקלתי בהיסח־הדעת בשתי מרכבות מלאות אנשים לבושי הדר וכובעי שַעם בראשיהם כדרך התיירים. הם צוו להעמיד את הסוסים, התרוממנו בחצי עמידה בתוך המרכבות, הסירו את הכובעים וברכו אותי ב“שלום עליכם” לבבי. ביניהם היה איש יפה תואר, מצודד נפש, שנעץ בי את עיניו היפות. מיד עלתה על הדעת תמונת ד"ר הרצל.

החזרתי להם שלום ומתוך הפתעה ומבוכה לא נכנסתי אתם בדברים. הלב המה והתרחב משמחה.

חיש חזרתי אל המושבה.

ברחוב הראשי, ההומה מאדם בין הערבים, מצאתי חבורות עומדות ומשוחחות על דא ועל הא ועל בקורו של הקיסר וילהלם. בגשתי אליהם, לבשרם על בוא הרצל, הצית זרם חשמלי את כולם והתחילו לרוץ ולזרז זה את זה בקריאות: “לבית־העם! לבית־העם!”

הידיעה התפשטה במהירות הבזק ומכל העברים התחילו נוהרים אנשים מנער ועד זקן. בינתים נכנסו המרכבות לתוך המושבה וסרו ישר אל בית־הפקידות.

בין המלוים היה מר דוד שוב, אחד ממיסדי ראש־פנה, שהיה מודע ומכר לכל.

בהודיע המשרת של בית־הפקידות לה' ח. חזן, הפקיד הראשי של מושבות יהודה, את דבר בואם של הרצל וחבריו, נתבלבל כל־כך שיצא לקבל את פניהם כשהוא נעול נעל ברגל אחת וסנדל בשניה. הוא היה חִור ו“ארכובותיו דא לדא נקשן”. הוא ידע ששטת הרצל הגלויה והפומבית היא לא לרצון בפריס ואולי ינחל נזיפה, אם יקבל אותו רשמית בשם הנדיב. ברם כאשר נפגש אתו היה מוקסם מהדר גאונו ועמד לפניו כעבדא קמי מריה בחיל ורעדה ולמוצא פיו ייחל.

א' חזן הציע להרצל לרחוץ את פניו מאבק הדרך, לנוח ולשתות דבר־מה לפני לכתו לבית־העם, אבל הרצל סרב מחשש טרחא דצבורא ועוד יותר משום שנפשו ערגה להפגש לאלתר עם בני המקום.

בלוית הפקיד ועוזריו הלך הרצל לבית־העם. בעברו בין השורות הצפופות של הקהל, שמילא את האולם מפה אל פה, הריעו לקראתו בתשואות גיל ובמחיאות כפים. כשעלה על הבמה וסקר בעיניו הלטיפות את הנאספים לא היה גבול להתרגשות העם, שהתגבר להשקיט את סערת רוחו בתוכו פנימה. בלי צו ופקודה הושלך הס. בדומיה ובחרדת קודש הסתכלו אלפי עינים באהבה ובחבה באיש־חמודות זה. הוא לקח שבי את כל רואיו. נשים הרות חצו להן דרך להתקרב אליו, להסתכל ביפיו, סגולה ללדת ילדים בדמותו ובצלמו. אכן, אותה שנה נולדו “הרצלים” ו“הרצליות” שנקראו בשמו, ביניהם גם יפים ונחמדים, אף אם לאו דוקא בדמותו.

יו"ר הועד, מר ב.פ., ברך אותו בשם המושבה. הרצל השיב על הברכה בקולו הצלול בדברים מלבבים. הוא מאושר לראות חלוצי העם שמאסו חיי עבדות וסללו נתיב לתחית העם והארץ, שהודות לחסדי הנדיב עמדו בנסיון והחזיקו מעמד בתנאים קשים – אלה הסנוניות המבשרות אביב של גאולה.

דבריו הרנינו את הלבבות ודמעות־הפנינים שעמדו בעיניו נגעו עד הלב. פה ושם נשמע בכי עצור וחנוק.

מבית־העם הלכו לבקר בתים אחדים. בחבה אבהית חבק הרצל את ידי האכרים המיובלות, המעידות על עבודה מתמידה ומסורה. אותו ערב לן הרצל בבית־הפקידות. שם התאספו “פני” המושבה ונכבדיה ובלו את הערב בשיחה אינטימית.

הרצל הביע את דעתו, שהאכרים במושבות צריכים להיות נאמנים לממשלה, שלא להשתתף באופן אקטיבי בתנועה החדשה, לא לשקול שקלים וכדומה, עד שינוסו הצללים.

בבוקר בקר את היקבים31, את ביה"ס, את הגן ואת שדרת הדקלים. הביע את התפעלותו הרבה למראה הנוער הרענן, זקוף־הקומה ובן־החורין, ובפרט למראה ילדי המושבה היפים והבריאים. הוא חבקם ולטפם בחבה. בספר־הבקורים של היקב רשם: “בהתענינות רבה התבוננתי במפעלי התעשיה של ראשון־לציון. יהי רצון שתצא מכאן אך ברכה לאחינו האומללים”.

תושבי המושבה נמצאו כל הזמן במצב־רוח חגיגי ופניהם נהרו משמחה. מתאספים ונדחקים להיות קרובים אליו, מסתכלים בהנאה מיוחדת בכל תנועותיו, פוערים פיהם לשמוע את קולו, לקלוט דבור או הגה מפיו ותולים בזה תלי־תלים של רמזים והשערות. הוא עמד לפניהם בכל שעור קומתו, כפי שתארוהו לעצמם בדמיונם מרחוק, עת עלה על שמי תקופת התחיה. כשירה נעימה וערבה צללו צלילי ההד של בשורת “מדינת היהודים” והקונגרסים הראשונים באזני החלוצים ההם, הנחשונים הראשונים של תנועת התחיה. אותם החולמים, שהניפו את נס השחרור בארץ והתרצו לשאת גם בעול שעבוד ואפוטרופסות של הפקידות כמעבר זמני וגשר־בינים לחופש המלא והשלם, ראו בתנועה החדשה את חזון רוחם, “עקבתא דמשיחא”. יוצר הציונות המדינית היה סמל המשיחיות. בזה מתבאר אולי, משום מה, כשעלתה על הפרק שאלת אוגנדה, היו רבים מהם ממצדדי “מקלט הליל”. מתוך אמונה עוורת תלו את עצמם באילן הגדול והצדיקו את כל מעשיו ואת כל דבריו.

בשעת הפרידה נהרו כולם ללוותו. חבר פרשים צעירים חסונים וגמישים על סוסים יפים הקיפו את עגלת הפקידות היפה, ועל הדוכן – מחמד סליק הידוע – אות רצון וחבה יתירה מצד הפקידות להרצל. בענות־חן ובנועם מדברותיו נפרד מאת בני המושבה. קריאות “יחי! להתראות!” הכו גלים באויר. בעינים דומעות הביט על הקהל הנרגש, ששפתותיהם דובבו אחולי ברכה ו“דרך צלחה”.

העגלה נעלמה בעמק.

ב

הופעתו של הרצל וחבריו בארץ בקשר עם בקורו הרשמי של הקיסר וילהלם נתנה חומר רב לדמיונות נלהבים לנחש עתידות ולנבא על הכרזת מדינת היהודים ע“י הקיסר בהסכמת השולטן. הכל קוו לשנוי עצום במהלך העבודה של ישוב הארץ. פשטו שמועות שהרצל בא יחד עם הקיסר לקושטא באניות צי גרמניה המפואר ומשם לחיפה וביפו נתקבל לראיון ארוך. התלחשו ברמזים והפליגו בספורים, כי לא זזה ידו של הקיסר מידו של הרצל וכאחים ורעים התהלכו; כי בירושלים יקרה דבר הפלא הגדול וטקס מיוחד יערך שם בפומבי להכריז על ה”חסות".

במקוה־ישראל היתה רבה התכונה לקבל את פני הקיסר בעברו לירושלים.

הייתי מן הזריזים ומקדימים ולנתי אותו לילה במקוה־ישראל, להיות נכון לשעה הגדולה בעוד מועד. כמעט כל הלילה היינו ערים בבית ידידנו י.נ. שהיה המורה העברי במקוה. בלינו את הזמן במאכל ובמשתה מטוב מקוה־ישראל ופינו מלא שירה. שכורי שמחה וחוכי גאולה היינו. בחרדת־לב שוחחנו על המתרחש. מיתרי הלב היו מתוחים מתוחלת נעימה ומתוקה, שרקם לנו המוח הנלהב.

עם השכמת הבוקר יצאנו – חבורת סקרנים – ליפו, לחזות בתפארת קבלת־הפנים, שהכינה הממשלה לבן־בריתה, לשמוע מה מספרות הרוחות, לראות את יפו המזוהמת רחוצה הפעם למשעי, נקיה, מקושטת בדגלים שונים ומשונים, במרבדים ושטיחים ובזרי פרחים בשלל צבעיהם. על כל צעד ושעל פלוגות צבא בכל מיני תלבשות ובכל מיני נשק.

בהיותנו ברחוב ארמון הממשלה, המלא סקרנים לאלפים על המדרכות, על הגגות השטוחים ועל הגזוזטראות, שנקבצו לראות פני הקיסר וכל תהלוכת הפאר במסע־הכבוד לירושלים, עברה המרכבה של הרצל וחבריו בדרכה למקוה־ישראל. העם הריע לקראתו במחיאות כפים וקריאות נשמעו: “מַלְך אל יָהוד!”. נחפזנו לנסוע אחריו והדבקנו את עגלתו בשעה שירד על־יד שער מקוה־ישראל. מקום שם עמד המנהל ניגו והמורים כשהם מנצחים על מלאכת הגמר. המנהל ניגו נבהל בראותו את הרצל ובפיו אין מלה. בלי משים קבל עליו את מרותו ומסר לידו את סדור הפגישה. התלמידים רמזו בעיניהם והתמוגגו מרוב נחת ומנקמה, לראות את שליטם הקשה רך כקנה בפני הגדול ממנו. הכל הסתדר על צד היותר טוב עפ"י פקודותיו של הרצל. כל הבוקר נהרו פרשים מכל מיני צבא, נוצצים בעדי זהב, בלוית מפקדים וגנרלים אנשי מדות, שהלכו לפאר את טקס קבלת־הפנים של מלך אדיר בשער העיר הקדושה, כיאות לפדישח וכליף הרגיל בהכנסת אורחים. כתום כל התהלוכה נראתה מרכבה יפה ובתוכה איש־שיבה בעל הדרת־פנים, שבעברו לפני הקהל קרא: “הנה הוא בא, המשיח בא!”

היינו נרעשים מהקריאה הזאת, משתוממים למשמע אזנינו. אח"כ נודע לנו, כי היה זה הרברנד הכלר, כהן החצר, שהאמין בשליחותו המשיחית של הרצל והיה איש־הבינים בין הרצל והנסיך הגדול מבאדן.

אחרי הפסקה קלה באה אורחת הקיסר…

כולו נרגש ונפעם צעד הרצל בצעדי אט, נגש את האבן הגדולה ויצנח עליה בתנועת חן. עיניו החולמות נישאו למרחב האופק ופניו קרנו מתוך עצב חרישי. ניגו, המורים ואנו האורחים נגשנו אליו לברכו וללחוץ את ידו בשאלה אלמת בעינינו. הוא הודה לנו ואמר בצרפתית: “אני מאושר”.

הוא נפרד מאתנו בחבה מיוחדת, נכנס עם בני־לויתו למרכבתו וחזר ליפו.

ראשון לציון



הֶרְצֵל בְּמוֹשֶבֶת הַבָּרוֹן / דוד יודילביץ [1863 – 1943]    🔗


יום ד‘, י’ בחשון התרנ“ט, 26.10.98, שעה – 5 אחה”צ.

ואני יושב בבית־הפקידות בראשון־לציון עם בנו של הפקיד הראשי המנהל את המושבה בשם הנדיב. פתאום שומעים אנחנו צעדי איש על המדרגות עולים ומתקרבים אל חדרנו.

פתחתי את הדלת.

הראשון – אדם גבוה, יפה, בעל זקן שחור, ושתי עינים לו גדולות, שחורות, נוצצות, מביטות נכחן. נבהלתי. נדמה לי: – ד"ר הרצל…

והנה נגש אלי בן־ארצנו, אחד ממיסדי ראש פנה. גם הוא בתוך החבורה, ומציג: ד"ר הרצל.

כאילו נקפאתי, רעדה וחיל אחזוני. עברה צמרמורת בכל גופי. לא ידעתי נפשי.

כל החבורה נכנסה לאולם הגדול.

ואני עומד ומשתומם:

־הרצל בארץ־ישראל?!

־הרצל פה?!

־ובית־הפקידות!

־עוד אתמול בערב זלזלו בו באולם זה, כמעט החרימו את כל מפעלו ואת כל הנוהים אחריו, ועכשיו הוא מתארח פה.

בעל־הבית, המנהל שלנו, בפנים נפחדות מגודל ההפתעה, לבן כשיד, בידים רועדות, מראה על הכסאות ומבקש לשבת.

הוצגו החברים המלוים: בודנהימר, וולפסון, זידנר, שנירר.

נעצתי את עיני בשתי העינים המבריקות של האיש אשר שמו מקסים אותי יומם ולילה זה ארבע שנים, שאני בולע בתיאבון רוחני מיוחד במינו כל מלה ומלה שהוא כותב או נואם ושכותבים או מדברים על אודותיו, בעדו, וכנגדו; שאני משתעשע ושמח בתקוותיו וכואב את מכאוביו – והנה הוא נצב חי לפני, לנגד עיני.

וכה פתאום!

על פניו, פני הוד, שוכנת עצבת, שהרי דרכו אינה סוגה בשושנים.

נתתי עיני במנהל, שבמזגו היה אדם טוב, בעל לב רך, אוהב את עמו, רק מטבעו פקיד, חניך האליאנס, מושפע נגד התנועה הציונית ונשיאה הרצל.

מפריס נשבו רוחות נגד הציונות והוא בתור פקיד לא יכול אחרת. אבל הוא היה אדם עדין, בעל תרבות.

עינינו נפגשו, אזל חוורא ואתא סומקא. הוא הוריד עפעפיו, כאילו אמר:

החיים חזקים יותר מהפילוסופיה והפלפולים והנה ד"ר הרצל בצל קורתי.

באחד ממלוי הרצל (שנירר) הכרתי חבר מימי הנוער. לקחני הצדה. ספר לי בינו לביני, כי לרגלי מסע הקיסר וילהלם לא“י באה ועדה מדינית־יהודית להתיצב לפניו בירושלים ובראש הועדה ד”ר הרצל.

על גחלים עמדתי; דברתי עם נפשי: ־ מי יודע אם נודע במושבה, כי הרצל פה.

התחמקתי החוצה.

ברחוב הכל הומה. עוטרים את בית־הפקידות. רוצים לראותו פנים אל פנים.

הרצל ירד אל העם ומלויו אחריו, הזמינו אותו לבוא בערב ל“בית העם” הבטיח לבוא.

הלך לבקר את היקב. עלה עד למעלה. ירד עד למטה. התפעל, אמר לי:

יש בהונגריה יקבים גדולים, אבל לא כאלה. ראיתי בצרפת יקבים משוכללים. אבל לא כאלה. הגדיל הברון לעשות.

בערב, בבית־העם, אנשים נשים וטף, כל בני המושבה ובנותיה, אף אחד לא נעדר, הרצל דבר.

לא הקשבתי רב קשב. הבטתי אל זיו פני הצדיק הגדול, אל קסם ההוד השפוך עליהם, אל שפתי־החן. "מה יוכל הרצל לדבר? – אמרתי לנפשי. “מדינה ליהודים!” – “בארץ־ישראל” אבל מה אמר הרצל, הדיפלומט הגדול? – “כַּבדו את מפעל הברון! ראיתי את ראשון־לציון, ראיתי את היקבים, יש לכם כרמים יפים, חיים צבוריים בבית־עם. שבח והודיה לברון די־רוטשילד! התיחסו אליו בהכרת־טובה!” – כה אמר הרצל.

* * * * *

עם כל הנוער מיפו ומהמושבות נמצאתי גם אני על־יד שער מקוה־ישראל בשעת הפגישה בין הרצל והקיסר. הלב פחד ורחב מעוצם הרשמים. כולנו עוטרים את הרצל, מברכים אותו, ואני פונה אליו בשאלה: ־ האוכל לתלגרף לעתונים באירופה את אשר ראו עינינו?

־ לא טוב שתתלגרף –ענה הרצל – זה יוכל להזיק לעניננו.

־ואיך זה? וכי עובדה כזאת לעיני השמש, ברשות הרבים תוכל להשאר בסוד?

־ שתשאר “בסוד” לא אמרתי – השיב הרצל. – אפשר להודיע על המאורע במכתב. אך לא לתלגרף! יש הבדל גדול בין ידיעה תלגרפית, שתגיע לאירופה תיכף ובין ידיעה שתבוא אחרי שבועים. בפטרבורג עוקבים היום את תנועת הקיסר בתשומת־לב מרובה ואין זה מעניננו, שיגיע דבר המאורע לאזני ניקולאי דוקא היום.

** * * * *

השמועה על הפגישה עשתה לה כנפים בכל הארץ. הכל היו כמחושמלים, כמהופנטים.

אנוש אנוש והרהורי לבו.

אותו סרסור יהודי־הונגרי מירושלים, אשר “חובבי־ציון” השתמשו בו לקנית אדמת גדרה, פתח־תקוה וכו', טפוס מרחיב פה ולשון, נתן למאורע פרוש פשוט וקצר:

– הרצל רמה את הקיסר. הוא עמד על־יד מקוה־ישראל למען יחשוב הקיסר עליו שהוא הוא מנהל המוסד ויתן לו את ברכתו בעד הכבוד שנחל. והרצל ישתמש בזה לטובתו.

כורם ראשוני אחד, שהיה פעם ארכיטקט בברלין, מחסידיו הנלהבים של הרצל, לא חדל במשך שבעה ימים ושבעה לילות לספר על הגדולות והנפלאות שהראיון הזה של הקיסר האדיר וילהלם השני וראש הציונות ד"ר תיאודור הרצל יחולל בקרוב ביהדות, בארץ־ישראל ובגולה.

מורה אחד, שהתפאר תמיד באורתודוכסיותו, באר כדרכו:

ד“ר הרצל הנהו סופר בעתונים, והקיסר, האוהב מאד פרסום וריקלמה, קבע בכוונה את הפגישה הזאת, למען יכתבו עליו טובות ב”נייאה פרייאה פריסה" וכו'.

היה גם מי שלחש למכריו:

־קיסר וילהלם שואף להיות פטרון הנצרות בארצות־הקדם ולתכלית זו סדר את נסיעתו לארץ־ישראל. הכומר הכלר, כהן בית הקיסר וידידו של ד"ר הרצל, תומך בו בעזרת הקיסר להקים מדינה ליהודים וביום בהיר אחד יעברו כל היהודים על־פי צו נשיאם לנצרות ומה שלא יכול לעשות ביהודים ישו, יעשו וילהלם והרצל.

הערבים ראו בפגישה דבר יותר אינסטינקטיבי:

– מלך־אל־ברוסיאני (פרוסיה).

– או־מלך־אל־יהוד.

והוא היה באמת הדור. הוד מלכות על פניו. גאות לאום בן ארבעת אלפים שנה נשקפה משתי עיניו השחורות, הקורנות.

ראשון־לציון.



הֶרְצֵל בֵּין הָ“רִאשׁוֹנִים” / מ. פוחצ’בסקי [1863 – 1947]    🔗

סתיו, עומדים אנו כמעט בחצי ירח מרחשון, אבל הימים חמים מאד, השמש צורבת ממש, ואנשי המושבה שרויים בצהרי היום בבתיהם. עבודה תכופה בעונה זו בכרמים כמעט אין. מחכים לגשמי ברכה שירַוו את האדמה ואז רק אז תתחיל העבודה כדבעי ו“ראשון” תשטף בפועלים כנחיל דבורים.

באחד הימים ההם בשעת הצהרים אצתי בדרכי להביא תרופה מבית־המרקחת. השָרב גדול, עוברים ושבים כמעט אין, פסקה רגל מן השוק, נדמה כאילו כל היקום מת. בבואי למרכז המושבה והנה הזדקרה לפנַי חבורה של ארבעה או חמשה אנשים, כולם בלתי ידועים לי, נראים כתיירים לפי תלבשתם, והם מתחככים בצד כותל של בית ומחפשים צל של אילן למצוא מחסה מפני השרב. עברתי בחפזי ומן הצד הסתכלתי בהם. ואולם במדה שהתרחקתי מהם הלכה סקרנותי וגדלה והציקה לי מאד. התאפק לא יכלתי ובבית־המרקחת הסחתי את דבר פגישת הזרים. שומעי שמו לב, התענינו בתיירים ואחד מהם רץ לחפש את האורחים לתהות על קנקנם ולפתור את הפליאה, כיצד הגיעו אל המושבה תיירים בלי כל עקבות של עגלה.

עברו רק רגעים מספר והנה שב הרץ ובלי נשימה באפו מסר את השם הפלאי. השמועה התפשטה במהירות הבזק ונכבדי המושבה כולם הופיעו כרגע ונטפלו אל הרצל ומלויו. ברצונם של אלה היה לסייר את המושבה בעלום־שם, אבל התחבולה לא הצליחה. הם הובלו בכבוד אל בית־הפקידות ששם היו חדרים מוכנים ומזומנים לאורחים נכבדים בכל מקרה שיבוא.

והקול, שד“ר הרצל כאן, הולך וחזק ומקיף את המושבה. הבתים מתרוקנים, מתקהלים בחוצות המושבה ועל פני כל נסוך אור של שמחה גלויה ושפתותיהם דובבות את המלים המקסימות: הרצל, ד”ר הרצל!

מחזה נהדר היה זה בעזוב הסנדלר, כשמרצעו בידו, את דלפקו; הכובסת, כשבידה המקל שבו בחשה את הכביסה, את הדוד העומד על האח; הנגר את המשור בתוך הקרש בנסרו; בעמוד המבשלת, כשסינורה עליה והתרוד בידה, כנדהמה לפני ביתה, ובהשליך הנפח את הברזל המלובן והוא רץ, כולו מפוחם, כשפניו פני להבים, וצועק: איהו, איהו!

בבית־הספר מצלצלים ומצלצלים, קוראים את התלמידים אל הכתות, אבל לשוא, כי כבר אין זכר לא לתלמידים ולא למורים. פועלי היקב הגיפו את מגופות הפִטָסִים של היין וברחו אל הרחוב. ואחריהם נמשכו גם פקידי המשרד, כשעפרוניהם תחובים מאחרי אזניהם, כולם אצים־רצים, איש את רעהו ידחקו ופניהם אל בית־הפקידות ליהנות מזיוו ומהודו של ד"ר הרצל.

אחרי שעה של צפיה בא הקהל על שכרו: הרצל ומלויו, וולפסון, בודנהימר, זידנר וד"ר שנירר, הולכים לסייר את יקבי ראשון־לציון, שיינם כבר יצאו לו מוניטין בעולם. ואת הרצל בכל הדרו ראו עינינו.

והרצל בהסתובבו ביקבים ובהסתכלו בכל התסבוכת של החרושת המודרנית, השתכר משמחה בטרם טעם אף טפת־יין; הוא ראה כאן את התכניקה שעליה ניבא ב“מדינת היהודים”.

ומבלי יכולת להביע את שמחתו במלים תפש ילדה קטנה כבת ארבע, שהגישה לאביה העובד את ארוחת־הצהרים הדלה, הרים אותה על כפיו והציף את פניה בנשיקות חמות.

הקהל ה“ראשוני” הצוהל העמיד את ד"ר הרצל ומלויו אחרי הבקור ביקב בפני “אולטימאטום”, כי להפטר מאתנו בלי לינה אי־אפשר, וכמובן שעליו להשמיע הערב באזנינו איזו מלה בבית־העם שלנו.

ההכנות לקבלת פני האורח חביב העם בבית־העם החלו. התזמורת התכוננה וכלי־הנשיפה המתנוצצים שלה עמדו מוכנים על הבימה. הקהל התחיל נוהר לבית־העם; זו הפעם הראשונה מיום הבנותו שזכה להכיל בקרבו המון עם רב כזה, כי לא רק ה“ראשונים” אלא גם מן הסביבה זרמו לכאן לזכות לראות את פני הרצל.

מבית־העם הוציאו את כל הרהיטים והצפיפות הלכה וגדלה. כל הראשים נפנים לעבר הדלת. ניתן אות והתזמורת החלה לנגן. והנה הופיע בכניסה האיש המורם מעם. כל העומדים פה צפופים השתחוו רווחים, העם התפלג והד"ר הרצל עבר בין הבתרים כשהוא משכמו מעלה גבוה מכל העם.

קול ההמון בהריעו וקולות התזמורת הצטרפו יחד לסימפוניה אחת נהדרה.

ההתפעלות היתה גדולה ולשוא טרחו המסדרים להשתיק את ההמון, למען ישמעו את הברכות שהובעו לכבוד הד“ר הרצל ומלויו. ורק בקושי אפשר היה לשמוע גם את המלים־הפנינים שהד”ר הרצל עצמו הביע בהתרגשותו.

ההמון היה נסוך איזו רוח של קסמים ורק הריע והריע ואי־אפשר היה לכבוש את גל השמחה שהציף את הלבבות בהרגישם, כי הרצל בקרבנו, הרצל בתוכנו, הרצל בבית העם שלנו ומי ידמה ומי ישוה לנו!



 

בְּנֵס־צִיּוֹנָה    🔗


הֶרְצְל בְּנֵס־צִיּוֹנָה / א. קומרוב    🔗

כשנתפכחתי קצת משכרון התרגשותי הנפרזה התבוננתי סביבי והרי אני עומד אצל הפעמון הגדול ומושך בחזקה את החבל והזוג מקשקש ומצלצל בקול רועש וחזק למאד עד כדי חרישת־האזנים. כיצר באתי אל הפעמון–לא זכרתי; כל־כך הייתי נרגש, שלא חשתי כלל בהליכתי הרחוקה מדרך־המלך עד הפעמון העומד בתוך המושבה. לקול הצלצול שלא בזמנו מהרו כל בני המושבה, נרעשים ונפחדים, למקום הפעמון ושאלה אחת התפרצה בבת־אחת מהמון פיות–שאלת “מה קרה?”.

תשובתי, ש“לא קרה שום אסון” הוציאה אותם ממבוכתם והרגיעה את רוחם. ובמצב של מנוחה פנימית בשרתי להם את הבשורה הנעימה, כי חביב העם, ד"ר הרצל, בא היום לארץ־ישראל ובעוד חצי שעה יעבור בדרך־המלך שעל־יד מושבתנו–מראשון־לציון לרחובות.

בשורה זו, שבאה להם כהפתעה, בלי ידיעה מוקדמת על־דבר נסיעתו לארץ־ישראל, פעלה על כל אחד פעולה נפשית חזקה; תקפתם חדרה, שהתבטאה ברקוד עגול סביב הפעמון.

לפנות ערב עם דמדומי החמה–ועל יד דרך־המלך עומדים כל בני המושבה למן הצעיר ועד השב, מלובשים בגדים נקיים כביום חג, שיצאו לפגוש את ד“ר הרצל בעברו ולברכהו ברכת “ברוך הבא”. עיני כולם נשואות לצד צפון–לאותו הצד שמשם צריך ד”ר הרצל להופיע. חניכי בית־הספר הועמדו על הגבעה שפני המושב–גבעת המצפה–לבשר במוקדם את בואו למען נתכונן לקבלת־הפנים.

ארוכים רגעי הצפיה ועוד יותר ארוכות השעות, כבר עברו שתי שעות במצב של כליון־עינים ועדיין לא נראה כלום, אין וקל ואין קשב. כל אחד תאב כבר לראות את הגאון הלאומי, את יוצר הציונות. כמעט שהספק החל לחדור לתוך המוח, ספק באמיתתו של הדבר. אולי זה רק חלום או דמיון כוזב של איזה מגזם, או אולי התכוון בעל הדמיון להוליך שולל את בני המושבה ולהתקלס בהם. אבל, לשמחתנו, נראה מרחוק מישהו רוכב ומתקרב והרץ הזה שהלך לרחובות להודיע שם, כי נסיעתו של ד"ר הרצל נדחתה ליום מחר, אִמת את הבשורה הנעימה. ושוב הרגשנו אותו העונג הנפשי ועינינו זלגו דמעות של חדוה פנימית.

לילה. הירח עומד כבר בחצי הרקיע וחוצה לו נתיבה בין רבבות הכוכבים. האויר קר ורווי־טל ובכל הסביבה שוררת דומיה גמורה, ובתוך דומית־הליל הזאת יצאנו, שלשה רוכבים על חמורים, לראשון־לציון לקדם את פני ד“ר הרצל ומלויו בשם מושבתנו ולהזמינו לבקר את המושבה בדרכו לרחובות. עברנו את כל הדרך בלי להוציא אף דבור קל, אף הגה. כל אחד חלם את חלומו הנעים, כל אחד היה שקוע בדמיונות על אודות האיש הגדול שעוד מעט ונזכה לראותו, עוד מעט ונדבר אתו פה־אל־פה. ומתוך התרגשות נכנסו לפרוזדור הארוך של הבית הגדול, אשר ד”ר הרצל התאכסן בו. שלא ברצון הכניסנו ד"ר מזיא אל החדר, שבו ישבו בני־לויתו של הרצל. ספרנו להם על מטרת בואנו, וכעבור רגע נפתחה הדלת של החדר הצדדי והאיש הגדול, שאליו ערגה ותִָכמה הנפש, הופיע בהודו ובהדרו, בפנים צוהלים ועליזים ובחיוך קל על שפתיו–ויברך אותנו בשלום. יֵלֶא עטי לתאר את מצב נפשנו ברגע ההוא. הלב התרחב ודפק דפיקות תכופות וחזקות ודמעות התפרצו מעינינו.

דמדומי השחר. חושך ואור עודם משמשים בערבוביה. והמושבה כבר תוססת ורועשת. המוחות טרודים והידים עסוקות בהכנת קבלת־פנים נהדרה, כיאות למחולל תנועה כבירה כתנועה הציונית.

בוקר. איה האמן שיוכל לצייר את היופי של הבוקר ההוא. הכל היה ספוג שירה ופיוט, תפארת והוד; הכל היה רך ועדין. ביחוד גברה ההתרגשות כשהופיע ד“ר הרצל בהדר גאונו בשער־הכבור השני, ששם עמדו חניכי בית־הספר יחד עם בני המושבה ובנותיה ודגלים ציוניים בידיהם ושיר עברי הריע לקראתו. יצא מבין השורות איש זקן כבן שבעים–שבקומתו היה דומה לד”ר הרצל–בעל זקן ארוך ושב ופאות ארוכות, לבוש קפוטה ארוכה עד הקרסולים ומצנפת שעירה על ראשו ומתחת למצנפת–על הגבחת–מצנפת לבנה, תורני ואדוק, כמעט חצי־קנאי, התקרב אל האורח ובשם המושבה ברך אותו ברכה חמה על כוס יין בכל־כך רגש־כבוד והשתפכות־הנפש וזרם של דמעות פרץ מעיניו העמוקות. פגישה זו זעזעה את מיתרי לבנו ונגעה בנימים הדקות וכולנו חשנו כעין התפשטות הגשמיות, הרגשנו את עצמנו במצב של עלית־נשמה. התמונה הנהדרה של פגישת שתי הקצוות שבעמנו בכל־כך חמימות של אחוה ואהבה הפיחה בי תקוה של התאחדות הכוחות והשלמת הדעות בין שתי המפלגות ומכאן ולהבא לא תצור אשה את רעותה ובלב אחד ובדעה אחת תעבודנה יחד לטובת תחית עמנו בארצנו.

מצב הבריאות של המושבה, מצב המשק וחיי האכרים, הרוחניים והחמריים, ענינו אותו מאד. הוא לא הסתפק במראה החיצוני בלבד, כי אם בקר בבתים הפרטיים אחדים של בני המושבה, כדי להכיר גם את החיים הפנימיים. נאומו היה קצר מאד, רק מלים אחדות, שבהן הדגיש את רצונו הכביר לראות על הרי יהודה את רגלי מבשר תחיתנו השלמה ככל העמים והביע את שמחתו שפגש במושבות אחים בעלי רוח ובעלי שרירים חזקים ומוצקים, המבטיחים את התגשמות תקותו ושאיפתו.

הגיעה שעת הפרידה. ואולם איך נפרדים? אי־אפשר להפרד מאותם הרגעים שנמצאנו בקרבתו. נמשכנו אחריו כמהופנטים, כמוקסמים. שנסנו את מותנינו והלכנו לפניו ולאחריו, לימינו ולשמאלו ועל ידנו רכבו על סוסים אבירים צעירי ראשון־לציון שלווהו גם הם. התהלוכה היתה נהדרה. קול השיר ההמוני וקול היריות של עשרות אקדוחים ורובים התלכדו ובקעו את האויר בלי הפסק. עד שנפגשנו עם קו ארוך של רוכבים מצעירי רחובות, שיצאו לקראתו בשם המושבה. אחד הרוכבים עמד על אוכף סוסו וברך את ד“ר הרצל בשם המושבה והביע את חפצו, כי האדמה שעומדים עליה, תהיה בקרוב קנין עמנו. ד”ר הרצל ירד ממרכבתו, נעץ את שתי עיניו בצעירי רחובות העליזים, סקר את כל התהלוכה ההמונית הנהדרה ומעיניו הגדולות והשחורות נוצצו דמעות שהתגלגלו על לחייו וחדרו לתוך שערות זקנו השחור כאגלי טל בוקר החודרים לתוך גביעי פרח.



מִתּוֹךְ מִכְתָּבִים לִידִיד / צבי הוכברג [1872 –?]    🔗


…“אבל הוא בכל זאת בא”–ככה יחזור על דבריו איש צעיר לימים שרק עתה בא ממקוה־ישראל. “אני בעצמי ראיתיו בלכתו לבקר את בית־הספר ואת היקב במקוה”.

הידיעה הזאת, שהגיעה לאזנינו לפתע פתאום, הפליאה אותנו כל־כך שברגעים הראשונים אי־אפשר היה לתת אמון בה. הלא דבר הוא! רק באלה הימים קבלנו מן הדואר את הגליונות האחרונים של הקונגרס הבזילאי ובהם הידיעות האחרונות וההחלטות. רק באלה הימים קראנו בעתונות את הנאומים המענינים של ד“ר הרצל ומכס נורדוי ואת הויכוחים הסוערים של הנאספים, והנה ככוכב מזהיר,כעין מיטיאור, מופיע הנהו על שמי התכלת של ארץ התחיה, הרצל מתאכסן אצלנו בא”י ובעוד שעות מספר נזכה לראותו פנים אל פנים. כעבור רגעים נתפרסמה הידיעה בכל המושבה, ואיש לרעהו מסרה במין יראת הרוממות. כל אחד מאתנו חש אותה שעה עונג רוחני שלא יתואר בשרד עלי גליון. לא דבר קטן הוא: אנו נזכה לראות בקרוב את האיש הגדול הזה, שנתן לנו אידיאל נשגב, שעורר אותנו שוב מתרדמתנו ונפח רוח חיים בעצמותינו היבשות. הרגע הרציני הזה הביא אותנו לידי מחשבות.

כשעזב טיומקין את הארץ לחזור לרוסיה, כאלו עמד מהלך החיים בארצנו וקפא על שמריו, מרוץ הדם בלב תנועתנו הכבירה כאלו חדל למלא את תפקידו. כל השאיפות הרמות והנשגבות אשר מלאו את לבות “חובבי־ציון” נהפכו למגדלים הפורחים באויר, יאוש נורא תקפנו. רקבון, רקבון… הרהורים כאלה רחפו אז באויר ארצנו ובמצב־רוח כזה היינו שרויים עד אשר הופיע הספר “מדינת היהודים” של הד"ר הרצל. הספר הזה נגע במיתרי לבנו וכל השאיפות והרעיונות, שמכבר נמו את שנתם, נתעוררו לתחיה.

בשורות שונות עפו מכל עברים ואחד המבשרים הודיע, כי עוד הלילה ילך ד“ר הרצל לרחובות. לשמע הידיעה הזאת התאספו כל בני המושבה על אֵם הדרך לקבל את פני האורח. עמדנו וצפינו לערך שעה אחת, עד אשר עבר לפנינו רץ, שנשלח בשם המושבה רחובות ל”ראשון" וכעת שב הנהו ובפיו הבשורה, כי רק מחר בבוקר יעבור כאן הרצל. ואולם מרוב צפיה וקוצר־רוח לא מצאנו ספוק בתשובה הזאת והחלטנו לשלוח ל“ראשון” צירים אחדים בשם מושבתנו לעמוד על מצב הענינים.

בעשר בלילה יצאו באי־כחנו ל“ראשון” ואחרי חצות שבו ומסרו לנו את תוצאות שליחותם: כאשר נכנסו לבית־הפקידות של הברון (שם התאכסן הרצל וחבריו), יצאו לקראתם אל המסדרון ד“ר מזיא והפקיד חזן ושאלו אותם למטרת בואם. צירי מושבתנו ענו על שאלתם, כי כמהים הם מאד לראות את פני ד”ר הרצל. אף כי בראשונה דחו את בקשתם זאת מפני עיפותו של הרצל, בכל זאת כשמסר מזיא את דבר בואם להרצל הורשו להכנס פנימה. הרצל קבל אותם בסבר פנים יפות וכאשר בקשו ממנו לבקר במושבתנו, ענה להם, כי הוא בכלל משתוקק מאד לראות בעיניו את המושבות ואת חיי האכרים וגם במושבתנו יבקר.

בלילה ההוא נדדה שנתנו. ואחרי רוב מחשבות הוחלט: מכיון שמושבתנו משתרעת על שני מקומות–החלק הראשון נמצא ב“עמק שושנים” (“נחלת־ראובן”–ע"ש ראובן לֶרֶר, מיסד המושבה) והחלק השני ב“נס־ציונה”–ומכיון שבנס־ציונה נמצא כעין בית כללי (שהוא גם בית הגנן של חברת יק"א), לכן נכניס את הד“ר הרצל בראשונה ל”נס־ציונה" ואחרי־כן נוליכהו למטה ל“עמק השושנים” הזדרזנו וקמנו בבוקר השכם לעשות סדר ומשטר לקראת קבלת פני האורחים. סוסים אין לנו במושבתנו למען סדר קבלת־פנים יותר מהודרה וחגיגית, על־כן נאלצנו לעשות את הדבר בצניעות ובפשטות, כיאות לאכרים צנועים ופשוטים, ויצאנו שלשתנו (אנכי, קומרוב ודוד לנדוי) אל פרשת־הדרכים לחכות לבואם.

עומדים אנו ומחכים בכליון עינים, מרכזים את מבטי עינינו לצד צפון, לראשון־לציון, כי מצפון יופיע הוא, ידרוך כוכב מיעקב. בעמדנו כך לערך שעה אחת והנה מרחוק נראתה מרכבה רתומה לשלשה סוסים דוהרים. וכאשר קרבה המרכבה אלינו הורינו להם את הדרך לנסוע לנס־ציונה.

על המקום הקבוע בנ“צ עמדו תלמידי ביה”ס והתלמידות בשתי שורות והמורה בתָּוך וישירו שירי ציון. ד“ר הרצל ובני־לויתו יצאו מן המרכבה וידרשו בשלום כל האכרים שעמדו מסביבם. אחרי־כן עברו בין שורות התלמידים ומר וולפסון צלם במכונה פוטוגרפית קטנה את התלמידים, שעשו רושם נהדר על האורחים. והנה נגש ר' ליב (אחיו הבכור של המיסד ראובן לרר), יהודי שזקנו הלבן יורד על חזהו, אל ד”ר הרצל, ובידו פת לחם, מלח ובקבוק יין, ואחרי ברכו אותו ב“ברוך הבא” מזג כוס ייו, נתנה בידו של הרצל וקרא בקול רם:“לשנה הבאה בירושלים!”.

עלינו על ה“עליה”–והבית היה מלא אנשים נשים וטף. הד“ר הרצל פנה בשאלתו לאכרים, אם שמחים הם בחלקם, ואחד מועד המושבה באר לו בקצרה מה מצב המושבה לפנים ואת מצבה כיום, מעת שבאנו תחת כנפי יק”א. ושוב הסברנו לו שלשתנו (אנכי, קומרוב ולנדוי), כי המצב החמרי פה היה עומד על בסיס יותר נכון וקיים, אלו היה עסק הכרמים ותעשית היין מסתדר ברוח מסחרי ולא ברוח הפילנתרופיה, שכן “חסד” גדול עושה עמנו הנדיב בקבלו מאתנו את הענבים. ד"ר הרצל הבין היטב את כוונת דברינו וענה לנו גם הוא בקצרה: “לא טוב בשבילנו, כי נטיף פה בארץ לציונות, כדי שלא תצא מזה חלילה איזו תקלה לעניננו מצד השלטון. בכל העת הזאת כתבנו ודברנו ועתה נגשנו אל העבודה הנכבדה. אבל לא ישוב פילנתרופי, כזה הנוכחי, ישוב זעיר אנפין, הוא מגמתנו. שאיפתנו יותר רמה ונשגבה–דרישתנו יותר כללית: בשביל כל העם!”

אלה הם דבריו של הרצל. אחת הדרישות העיקריות שלו היתה שלא נעסוק בפוליטיקה ולא נעורר עלינו חלילה את כעסה של תורכיה ונהיה אכרים אמתיים במלוא מובן המלה. אחד מחבריו, דוד וולפסון, העיר שמושבתנו היא כעין שויץ הקטנה והחפשיה: איננו תלויים לא בברונים ולא בפקידים ואיננו נכנעים לשום אפוטרופסות…

אחרי קבלת־פנים זו ישבו האורחים אל השולחן וטעמו מפרי הארץ, מלאו את הכוסות ושתו “לחיים”. גם אנחנו מלאנו את כוסותינו יין ונשתה לחיי האורחים הנכבדים, לתחית הארץ והלשון העברית ולתחית עמנו. ד"ר הרצל בקר כמעט בכל בתי המושבה וילך לרחובות.

לוינו אותם בדרכם לרחובות וראינו את הפגישה הנהדרה והמקסימה של צעירי רחובות ומשה סמילנסקי בראשם–כולם רוכבים על סוסים ועושים “פנטסיה” לכבוד האורח הגדול. הרצל היה במרומי הרקיע. זאת היא הפעם הראשונה בחייו שנזדמן לו לפגוש צעירים עברים זקופי־קומה, בעלי שרירים חזקים, רוכבים על סוסים, המכירים את ערכם וכבודם ושואפים שאיפת עם עתיק וקדום המתעורר לתחיה בארצו.

למראה החזיון הזה זלגו עיני הרצל דמעות.

נס־ציונה.



 

בִּרְחוֹבוֹת    🔗


יוֹם הֶרְצְל בִּרְחוֹבוֹת / משה סמילנסקי    🔗


א

זה היה בשנת תרנ"ט.

תקופה חדשה היתה אז לנו, בני הישוב. שמועות מקוטעות רחפו באויר, כי הנדיב יבוא לעשות את המושבות חשבון אחרון… הללו שמחים והללו מתעצבים. הללו אומרים: יבוא הקץ, יתבררו הדברים–מות או חיים! והללו אומרים: עוד לא הגיעה השעה, עוד הילד בחתוליו… ועוד שמועות באות: הנדיב מוסר את המושבות ל“חברה, חדשה, אלו אומרים ל”יק“א”, ומתרגזים ושואלים: באיזו רשות? בלי לשאול את פינו?! ואלו אומרים: לחברה חדשה שתוסד מכל ה“חובבים” שבעולם. ועוד אומרים… מה לא אמרו אז?

ואנחנו הצעירים, יותר ממה שמטרידות אותנו שיחות הבריות והשמועות הקלוטות מהאויר, מטרידנו היתוש שבלבנו. הוא נוקב עמוק, עמוק עד התהום. ובתוך התהום מתהוה איזו ריקניות והיא עולה למעלה וכובשת את הלב שעודנו תוסס, את המוח שעודנו חולם.“נדיב–לא נדיב”,“קץ–לא קץ” מה לנו בכל אלה? הכזאת בקשה נפשנו?… מה היא מבקשת אותה הנפש העלובה–לא ידענו בעצמנו. אבל זאת ידענו: צר לה המקום בתוך ד' האמות של “מקל הענבים”, של “מכתב מפריס”, של “נרגנות הפקידות והזקנים”… ויאוש שחור פורש את כנפיו לבלע את הקודש שבנו…

בחוץ־לארץ כבר ידעו את הרצל, הציונות החדשה כבר הלכה וכבשה את הלבבות. אנחנו עוד לא ידענוה, הציונות עוד היתה חשובה בעינינו.

פקידות הנדיב מצד אחד, חובבי־ציון שביפו מצד שני–אלה תרתי דפליגי–כאילו השלימו ביניהם בהתנגדותם לציונות.הפקידים אסרו את מכירת השקלים במושבות; הרופא המשכיל שבראשון־לציון כתב ונאם על הסכנה הכרוכה בציונות הרשמית, הרודפת אחרי פרסום: כל בן א“י הקונה שקל חוטא בנפשו ובנפש האומה. וגם החובבים שביפו, שנשמת מעשיהם היה ה”סוד", שכל היום היו מתלחשים, צעקו חמס על הפרסום של הציונות: האפשר? היתכן? אבדנו! אבדנו!

הצבור התיחס בשויון־נפש גמור לכל הענין החדש.

אנחנו הצעירים נמשכנו אחרי הציונות דוקא בגלל התיחסותם השלילית של הפקידים שנואי־נפשנו אליה. ואף התנגדותם של החובבים הסודיים – שגם אותם לא אהבנו – הוסיפה בעינינו לוית־חן על הציונות… ובכל זאת לא לקחה “מדינת היהודים” את לבנו. החיוניות חסרה בה. ואת הקסם, שאותו בקשה נפשנו בלי שהרגשנו בעצמנו בכך, לא ראינו מרחוק. ופתאום היתה רוח אחרת בארץ.

ב

באחד מימי כסלו32 הראשונים, לפנות ערב, היה הדבר. הגשמים טרם היו בארץ והעבודה עוד לא התחילה. אנכי וחבורת צעירים עמדנו על אם הדרך ועסקנו בשיחה בטלה. פתאום ראיתי: מעל גבעות המושבה רץ אלינו כחץ מקשת נערו של ראש־הועד ובעודנו רחוק קרא בחטיפה:

– אל אבא, מהר, דבר תכוף!

– מה הבהלה?–פניתי בתמיה אל חברי.

– כנראה איזו “פוליטיקה” חדשה–אמר אחד מן החבריא.

הימים ההם היו ימי פולמוס בין ה“זקנים” וה“צעירים”. בית־הספר היה לסלע המחלוקת בינינו. וראש־הועד– חצי־צעיר, חצי־זקן– היה כמתווך בין שני הצדדים.

בעצלתים הלכתי את הבית אשר על ראש הגבעה למול ה“הפעמון”.

רק פתחתי את דלת החדר של ראש־הועד ורק הבטתי אל פניו – ואדע כי כאן לא ענין של “פוליטיקה” כי “חדשה” רבת־ערך בפיו.

פניו היו חִורים וכולו קודח. הוא מהר לסגור את הדלת מאחורי ויפנה אלי:

– הרצל ביפו!

פרץ מפיו הדבר שהעיק עליו…

– הרצל?!

הרגשתי כי קולי נשתנה ופני חורו.

– הרי, קְרא!

והיד החרדה הגישה לי מכתב:

“הבוקר ירד הרצל ועמו חברי הועד־הפועל מהאניה. עוד היום ילך לראשל”צ; לרחובות יבוא ללון".

ככה כתב אכר מראש־פנה, שהיה בא בכתובים עם הרצל.

– הרצל ביפו?! מנין? איך? מתי?

רגילים היינו שכל “סוד” של החובבים יתגלה בראש חוצות ארבעים יום קודם שהגיע זמנו לבוא לעולם… ופתאום: הרצל ביפו ואיש לא ידע דבר שעה אחת לפני־כן. וגם ראש־הועד שכל הסודות גלויים לפניו, לא ידע. “גבורה” כזו דוקא מצד איש הפרסום!

עמדתי כנדהם. מחשבות ממחשבות שונות התרוצצו במוחי.

ואיש שיחי רץ בחדר הנה והנה. צר לו המקום בתוך כתלי חדרו.

– היודע אתה פשר דבר?… מבין אנכי! הרצל והנדיב עשו יד אחת… כן! מעכשיו יעבדו שכם אחד את עבודת הישוב. ממקור נאמן ידוע לי, כי בעוד חֹדש ימים יבוא הנדיב.ועתה בא הרצל… התבין?

קומבינציה יפה.

והלב דופק בחזקה: אתחלתא דגאולה?…

וכמה פעמים כבר דפק הלב לצל של אתחלתא!…

ופתאום התעוררנו שנינו כאחד:

– עוד מעט יבוא הרצל, אולי הוא כבר הולך ובא, ואנחנו עוד לא הכינונו מאומה.

–זרז־נא את הצעירים!–מתחנן ראש־הועד. והוא קורא שנית במכתב, כאלו יבקש בו את פתרון החידות, פתרון הסערה שבלב…

בצאתי מן הבית נתקלתי בחבר הצעירים המחכה לי.

– מה “חִדשו” הזקנים?…

– הרצל ביפו!

הרצל?!…

פניהם נעשו מארכים, רעד קל חלף בתוך ברק עיניהם הצעירות… החבורה הולכת וגדֵלה. כזיק חשמלי עברה הידיעה במושבה. מכל מצד נוהרים אנשים, בודדים וחבורות. הנה צעיר, שאחר לבוא, רץ כל עוד נשמתו בו.

וכל הפנים מלאים התעוררות רבה וכל היענים מלאות תמהון…

רוב בני המושבה עומדים על הגבעה, ראש־הועד באמצע ודמיון ה“קומבינציות” שלו מתלהב ומתרחב…

– הנדיב נתן את ידו להרצל… מלא את ידו ללכת בשמו אל השולטן… ועכשיו הוא בא הנה ואחריו יבוא הנדיב…

אותות ה“גאולה” נראים על כל פנים.

ופתאום “רץ” בא אל המושבה. מן הדרך העולה לראשל“צ בא. סוסו שטוף זעה. פני ה”רץ" חרדים ובעודו על סוסו הושיט מכתב ליד ראש־הועד.

ראש־הועד פותח את המכתב וקורא בקול רועד:

“הרצל ילון בראשל”צ. הפקידות ערכה לו קבלת־פנים נהדרה. בבית הדוקטור יערכו לו משתה. מחר בבוקר ברחובות".

הפקידות ערכה להרצל קבלת־פנים נהדרה! משתה בבית הדוקטור, זה מתנגדו התקיף ואויב הציונות!

פני ראש־הועד נהרו. הקומבינציה שלו מתאמתת..

– הפקיד קבל צו מפריס וקבל את פני הרצל…

והקומבינציה האמתית לא עלתה אף על לב אחד מאתנו. שכחנו את הקיסר וילהלם ואת בואו.

והלבבות הומים, הומים.

ג

בלילה ההוא לא ישן אף איש ברחובות. עם שקיעת החמה יצאו כל בני המושבה לנקות את החצרות ואת הרחובות., הצעירים בודקים את סוסיהם, המורים והתלמידים עורכים מקהלה.

אחרי חצות הלילה נשתתקה המושבה. אבל לא נשתתקו הלבבות. האנשים מתהפכים על מטותיהם. איך תישן ולבך ער?…

עם קריאת השכוי הראשונה יצאת מפתח ביתי.

בחוץ עומדים שני צעירים מעקרון.

– אדוני – פנה האחד אלי – הנוכל לקחת חלק בין רוכבי רחובות?

– בודאי!

מבט של אושר. שני הצעירים פנו וימהרו ללכת.

מי הוליך את הקול לעקרון בלילה?

מראש הגבעה יורדת בחפזון דמות איש זקן, קטן וכפוף וטלית ותפילין מתחת לזרועו. זהו ר' יעקב שלנו, חביב הצעירים. ממהר הנהו אל בית־התפלה להקדים את בוא היום.

מתוך החצרות כבר נשמעת שריקת השערים. צעירים אחדים הולכים אל הבאר להשקות ולרחוץ את סוסיהם. פאת המזרח מתאדמת…

עם זריחת השמש עמדו כל בני המושבה על רגליהם. החצרות והרחובות נקיים. העלמות לבושות שמלות צחורות. כל הפנים מוארים, נרגשים. הכל מדברים ומתיעצים על הפגישה. הזקנים מתוכחים. זה אומר: רק לחם ומלח, וזה אומר: גם ספר־תורה. ור' יעקב קורא: את כל ספרי־התורה! הוא לבוש “קפוטה” של סַמיט שלו, אבנט־המשי במתניו ומצנפת־השבת לראשו. הבוקר, בתפלת השחרית, לא אמר“תחנון”: חג לנו היום – יום טוב!

הנערות מתלחשות, צובטות זו את זו, מהגות ומצפצפות: עסוקות הן בעשית זֵרים, זֵרֵי פרחים. תלמידי בית־הספר והתלמידות נערכים בשורות.

אנכי וחברי, ששה־עשר במספר, יוצאים את המושבה רכובים על סוסינו, שנים שנים בשורה, ושני העקרונים, רוכבי פרדים, במְאַסֵף.

דוממים עוברים אנו עד לגבעת החול אשר על גבול אדמת מושבתנו.

– פה נחכה!

אנו יורדים מעל סוסינו ועומדים במעגל.

– מתי יבוא?– שואלים כל הפנים מתוך חרדה והעינים פונות אל הצפון, אל עבר הדרך הבאה מראשל"צ. אחד הצעירים עומד על המצפה.

– כשתראה מרכבה פונה אל הדרך העוברת ליד ואדי־חנין שמאלה–תודיענו!

ואנו יושבים במעגל על־גבי החול וסוסינו עומדים מאחורינו.

– דַבֵּר נא, אמור נא לנו דבר!– קוראים אלי אחדים מן הצעירים ביותר. אבל מה אומר ומה אדבר להם? כשהלב מלא–הפה ריק… כשהנפש מפרפרת וסוערת–הלשון אלמת…

אין דובר דבר. רק איש אל רעהו יביט והמבטים מדברים יותר מכל הלשונות שבעולם.

“בֶּרֶלה הנַּפּח” גבור המלחמה בסַטֶריה, עם שריטה עמוקה לרוחב חטמו, שעליה גאותו, אינו סובל את “שלות” חבריו. הוא קופץ לרגעים ומביט אל העומד על המשמר: מה?…

– מנוחה!– לוחש לו בקצת רוגז גבור החבורה, מרגולין, עלם חסון כאלון עם פנים טובים ותמימים ועם עינים שחורות, עמוקות. עוד טל הילדות על פניו ועוד הדבור הרוסי בפיו. מ“פְּנים רוסיה” בא רק לפני שנים אחדות. הוא אוהב “דיסציפלינה”.

– חי נפשי, מעט קוֹניאק… צריך להשתיק את הנשמה… היא מתפרצת!… חי נפשי…מה?

כך מדבר מתוך גמגום בעל “ששון־החיים” שבחבורה, אלטשולר ה“צעיר” אב לחמשה בנים ובנות שתים, והוא מחסידי השמחה ומשונאי העצבות.

אנכי מסכים לו מתוך שתיקה והוא קופץ וצועק משמחה: הידד, ששון־החיים! ואחד “הקטנים”, בחור בריא וחלק, בעל שפם שחור וצחוק קל על שפתיו תמיד, עולה על סוסו ורץ אל המושבה וכהרף־עין שב הנהו ושני בקבוקים בידו…

שותים לחיים: לחיי הרצל, לחיי התחיה, לחיי רחובות, לחיי הצעירים…

ה“אדמוני”, איש כבן שלשים, רוח־החיים של החבורה, עם נשמה של ילד, עם שירת תמיד בפיו, מתחיל לסלסל בקולו. אלא ששירתו נפסקת. אין לשיר כשהנפש סוערת.

– מרכבה באה!

הקול קול העומד על המצפה. קול פחדים. וכרגע ישובים אנו כולנו על סוסינו.

הסוסים צועדים צפונה…

ד

מן הגבעה מעבר לואדי־חנין צפונה, בדרך הבאה מראשל"צ ירדו שתי מרכבות. הכרנו את המרכבה העוברת בראש: מרכבת הפקיד… בה נוסע הרצל!

עצרנו את סוסינו.

– לחכות עד שתצא המרכבה מואדי־חנין!

ונעמוד.

רק שעה קלה עמדו המרכבות בואדי־חנין ושוב אחזו דרכן. והרי הן פונות שמאלה בדרך לרחובות.

– קדימה!

הסוסים עפו, דהרו, גמאו ארץ.

מרחוק רואה אנכי שהמרכבה נעצרה מעט, דלתה נפתחה, ראש איש נשקף אלינו, ושוב נסגרה.

כפשע בינינו ובין המרכבה. הסוסים וגם המרכבה נעצרו: אחד הרוכבים עמד לרוחב הדרך, אל מול פני המרכבה, ויקרא בקול לרַכב לעצור.

– יחי ד"ר הרצל!– פרצה קריאה מפי כולנו.

כרגע ירדנו כולנו מעל סוסינו. דלת המרכבה נפתחה שנית ומתוך קפיצה של עלם יצא אלינו איש גבוה בעל זקן שחור מרובע, היורד על מדותיו, עינים שחורות, גדולות ועמוקות… וצער עמוק עמוק בתוך העינים ועצבות שפוכה על המצח ועל הפנים, וגם הצחוק הקל המרחף על השפתים נובע ממקור הצער… פניו הקסימוני. מעודי לא ידעתי פחד. הפעם נתמלאו ברכי חלחלה.

– רחובות שולחת את ברכתה לד"ר הרצל!– אמרתי בשפה רפה ורעם של קולות ענה מאחורי:

– יחי ד"ר הרצל, הידד!

והקול קול צעקה, צעקה של יראת הרוממות. ופני הצועקים חוזרים ורועדים… והם כולם לא מוגי־לב.

והנה עבר רעד על פני איש־הקסם ובתוך עיניו נוצצה דמעה… האומנם?!

הוא מושיט את ידו לי ולכל החבריא. הוא מדבר אלינו גרמנית, אנחנו עונים לו עברית. גם חבריו ירדו אחריו ויגשו אלינו. האכר מראש־פנה לוחש אילו דברים באזני. ואין אנכי רואה איש ואין אני שומע דבר… רק את עיניו הגדולות והשחורות, העמוקות והעגומות אנכי רואה ובתוכן נוצצת דמעה. היתכן?!

– על הסוסים!

אנחנו עולם על סוסינו. הרצל שב אל מרכבתו. את הדלת אינו סוגר עוד, ראשו פונה אלינו ועיניו מביטות, מביטות…

– יחי הרצל, תחי רחובות! יחי הרצל, תחי רחובות!–ירעמו קולותינו וסוסינו משתוללים תחתינו, קופצים, דוהרים…

וסוסתו של הגבורו בחבורה – אסילה – הריחה ריח של התחרות ותעף כחץ בעגול מסביב למרכבה… רוכבה נצמד אליה ויהיו לבשר אחד.

הרצל לא יגרע עיניו מעלינו. ועיניו נוצצות…

– עמודו!

הכל עומדים על מקומם, גם המרכבה עומדת וראשו של הרצל עד חצי גופו נשקף בעד החלון.

– הרי לפניכם גבול אדמת רחובות, תחי רחובות!–האם הבין את הקריאה העברית או רק הרגיש בה ובקולה? אבל זאת ראיתי היטב: הדמעה הנוצצת בתוך העינים ירדה פתאום על הפנים, ירדה והחליקה מטה, ואחריה דמעה ועוד דמעה…שתי העינים זולגות דמעות…

גם חברי ראו את הדמעות וקריאותיהם היו לרעם של צעקה: יחי הרצל! תחי רחובות!

כל הסביבה הקרובה והרחוקה רעמה.

– קדימה!

ושוב דוהרים הסוסים, המרכבה מתנהלת לאטה והעינים העמוקות והשחורות מביטות נכחן ונעשות שחורות יותר, עמוקות יותר. והדמעות זולגות, זולגות…

עלינו על גבעת האבנים: רחובות נשקפה לרגליה.

ה

ברחוב “עקרון” נאספה כל המושבה.

בראש עמדו חברי הועד עם זקני המושב. בידי אחד הזקנים לחם ומלח ושנים מחזיקים ספרי־תורה. מאחורי הזקנים עמדו כל בני המושבה ובאחרונה התלמידים, שתי שורות זו לעומת זו.

הרוכבים דהרו עד לעמדת הזקנים ויחָצו לשתי שורות משני עברי הדרך.

מרכבת הרצל נכנסה באמצע. הוא ירד מן המרכבה ואחריו כל חבריו. ראש־הועד ברכהו והציג לפניו את חברי הועד ואת הזקנים. הרצל הושיט את ידו לכל אחד ואחד והביט אליהם מתוך סקרנות יתרה. והנה יצא מתוך הקהל ר' יעקב בקפוטתו של סמיט ובאבנטו של משי, נגש עד להרצל, הושיט אליו את ידו הקטנה והרזה, הרים את כפיו ויקרא בקול רם:

– ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה!

ואל הקהל פנה ואמר:

– יום־טוב לכם, יהודים, יום־טוב!

וזיק אש יוצא מפי הזקן ומצית את כל הלבבות… הפנים רועדים ומרטטים… העינים נוצצות… נימים דקות, דקות נעורו במעמקי הנפש, נעורו ויכו גלים…

הרצל אינו מעביר את עיניו מעל הזקן ועל פניו משתפך צער.

– יחי הרצל! תחי רחובות!– רועדת כל הסביבה. שתי שורות התלמידים נגשות עד להרצל. אחת התלמידות, לבושה תכלת־לבן, בעלת פנים צחורים, עינים כחולות ותלתלי זהב, מגישה להרצל זר פרחים. הוא מביע לה את תודתו ונושק לה במצחה. הילדה פותחת בשיר “התקוה”, התלמידים עונים לעומתה וכל הקהל אחריהם.

– מלך אל יהוד!– מתלחשים הערבים העומדים בין העצים.

הרצל עולה ברחוב “יעקב” וכל הקהל אחריו ויבואו עד ראש הגבעה. והנה חבורת ספרדים מרמלה באה. מביאים הם את ברכתם. שנים מהם, אנשים זקנים, נגשים אל הרצל, כורעים לפניו על ברכיהם,מברכים אותו ונופלים על פניהם. הם נושקים את עקבותיו בחול. הרצל נבהל, נסוג אחורנית.

– ככה יעשה למשיח בן יוסף! מבאר אחד הספרדים הזקנים.

הרצל נכנס אל דירתו של ראש־הועד וכל הקהל אחריו, עד שנתמלאו חדרי הבית מפה לפה ושורה ארוכה של אנשים עמדה מחוץ לבית.

– ד"ר הרצל רוצה לנוח מעט, רק כחצי שעה ינפש ואחַר יצא אליכם. שובו אל בתיכם!– מדבר ראש־הועד על לב הקהל.

ואין איש זז ממקומו.

הרצל נח רגעי מספר וישב לסעוד את לבו וכל הקהל עומדים עליו. באמצע הסעודה קם, כוס יין בידו, וישם את פניו אל הקהל וידבר. גרמנית דיבר. את דבריו לא שמענו ולא הבינונו. אבל מה לנו ולדבריו? וכי לא די לנו בקולו בלבד? וקולו רועד, דמעות שמות מחנק לגרונו. לרגעים יפסיק, יעצור בקולו ושוב ידבר. ויותר שהוא מדבר –יותר גדולה התעוררותו של הקהל.

רעם של מחיאות כפים מלוה את דבריו האחרונים.

– יחי ד"ר הרצל!

לאחר הצהרים יצא הרצל לסובב בבתיהם של חברי הועד. וגם אל ביתי בא, כי גם אנכי בין חברי הועד אז. ויהי כי ראה את תמונת הקונגרס הראשון ויקרא בהתעוררות:

– הרי כל חברינו פה!

וכשברכתיו על הכוס ענני שאינו מבין את דברי, אבל תקותו, לכשיבוא בפעם השניה, לדבר כאחד העברים.

ולפנות ערב יצא הרצל מן המושבה.

שוב מלוה אותו כל המושבה ושוב דוהרים סוסינו אחריו עד לגבעת החול. פה עמדה מרכבתו והוא ירד ויבקש מאתנו לשוב אל המושבה. ירדנו כולנו מעל סוסינו ונברכהו איש אשי. הוא הביט אלינו בחבה, הושיט לכל אחד את ידו. האחרון נגש אליו בֶּרלה הנפח ואמר:

– נזכה לראות את הרצל–נשיא הריפובליקה העברית!

גחוך קל עבר על שפתי הרצל והוא טפח לו על שכמו. ועוד הרבה זמן עמדנו ועינינו נשואות אחרי המרכבה ההולכת ונעלמת במרחק.

שבנו אל המושבה.

הלב כבד, כבד…

– עוד לא אכלנו היום – אומר האדמוני.

כן, כלה יום לא אכלנו. וגם בערב לא יכולתי לאכול וגם לישון לא יכולתי. לא ידעתי נפשי…

ו

למחר ידענו:

הרצל נפגש עם הקיסר וילהלם במקוה־ישראל… הרצל הולך לירושלים לעמוד לפני הקיסר ולדבר באזניו על הרעיון הציוני.

נגלה ה“סוד” וכל הקומבינציות מאתמול פוֹר התפוררו.

ונפלא הדבר: הידיעה המפליאה הזאת לא הקסימה את דמיוננו ולא העירה בו שום רגשות חזקים. עיפים היינו, עיפי הרושם מאתמול, הקסם מאתמול.

* * * * *

שם הרצל נעשה מני אז קדוש ונערץ במושבות. כשנפתח הבנק נמכרו בראשון־לציון חמש מאות מניות וברחובות שלש מאות. מאות שקלים היו נמכרים במושבות על אפה ועל חמתה של הפקידות.

הרבה שנים עברו, הרבה מים נהרו מן הירדן אל הכנרת ומן הכנרת אל ים המלח… הרבה דברים נשתנו מני אז וקדושתו של הרצל לא נתמעטה.

חבורת הצעירים הקטנה שלנו נפוצה לכל רוח. חדשים קמו ויקחו את מקומם.

ונפלא הדבר: ציוני “מדיני” לא הייתי מעולם. הקונגרס הששי היה בעיני לחורבן שלישי ואת “מרד” חרקוב חשבתי לקדוש. ואחרי כל אלה נשארה אצלי, “האחד־עמי”, תמונת הרצל התמונה הקדושה ביותר, הנעלה ביותר, וקסמו שובה את נשמתי עד היום.

ודבר אחד ברור לי כשמש:

את כולנו, את חבורת הצעירים, את “רוכבי הרצל” הנפוצים בכל ארבע כנפות הארץ, מאחד רגש קדוש אחד: זכרון היום היותר בהיר בחיינו, יום הרצל ברחובות, ומתוך חרדת קֹדש נזכירהו עד יום המות…


“כְּקַבֵּל בָּנִים אֶת אֲבִיהֶם הָאָהוּב” / א.ז. הלוי לוין־אפשטין [1864 – 1932]    🔗

את הרצל הכרתי עוד לפני הקונגרס הראשון בבאזל. בחורף תרנ“ו – תרנ”ז הלכתי מרחובות לוינה לשם רפוי ושם פגשתיו בקלוב הציוני, באחד מבתי־הקפה. אחר־כך, בקיץ תרנ“ז, שוב הייתי בוינה במלאכות הברון רוטשילד, כדי ליסד שם את ה”כרמל" האוסטרי. גם אז פגשתיו וחבריו עזרו על ידי ביסוד החברה הזאת.

באוקטובר תרנ“ט שמענו, כי וילהלם הקיסר יבוא לארצנו. עדת ישראל בירושלים התכוננה לקבל את פניו בכבוד רב. ביום הרביעי לשבוע, יומים לפני בוא הקיסר, בא אלי אחד מאכרי רחובות וספר לי, כי באותו יום היה ביפו וראה שם את הרצל. לא האמנתי לדבריו. הן לא הכירוֹ פנים – אמרתי בלבי – ואפשר כי טעֹה טעה. אם הרצל בא באותו זמן שמחכים לקיסר– הרי שיש קשר בין שני המאורעות, ואיך זה לא ידענו דבר?! אותו ערב התכוננתי ללכת ירושלימה למען היות נוכח בקבלת פני הקיסר על־ידי עדת ישראל. ישבתי כבר בעגלה והנה בא רוכב מראשון־לציון ומסר לי מכתב מאת דוד משה שו”ב, שבו הוא מודיעני בשם ד“ר הרצל, כי הנהו כעת בראשל”צ והואיל והוא עומד לסור אלינו באותו ערב לכן הוא מבקש ממני להכין חדרים בשבילו ובשביל חבריו.

ירדתי מעל העגלה. קראתי את המכתב פעם־פעמים, שמא אמצא בין השורות ידיעה יותר מדויקת. לחנם! הייתי נבוך מאד.אין ספק, כי מתרקם פה דבר חשוב מאד. הרצל בא באותו זמן שהקיסר בא! שו"ב לא בקש אמנם ממני לשמור את הידיעה בסוד, אבל אנכי בעצמי חששתי לפרסמה. שלחתי לקרוא את ידידי מר משה סמילנסקי, גליתי לפניו את הדבר ובקשתי ממנו להכין בבתי האכרים חדרים בשביל אורחים נכבדים מאד – בלי להזכיר את שמותיהם – שיבואו ללון במושבתנו. בין כך הספיקו, כפי הנראה, בני רחובות לצרף אות לאות ולפתור את החידה.

אחרי עבור שעה קלה קבלתי מכתב שני ממר שו“ב לאמור: אכרי ראשל”צ יחד עם פקידי הברון אינם נותנים להרצל לעזוב את מושבתם והוא נעתר לבקשתם וילון שם. למחר בבוקר יבוא אלינו. גם זה היה אות, כי דבר חדש מתרקם. פקידי הברון היו מחרפים ומקללים את הרצל בכל עת שהזכירו את שמו והנה הם פוצרים בו שישאר אתם וחולקים לו כבוד. אין זה כי־אם מפריס קבלו פקודה. אותו רגע ראיתי בעיני רוחי מחזה נהדר, והוא: הברון והרצל כשהם מאוחדים בכל הנוגע לציונות. מוחי רתח, לבי פעם, לא ישנתי אותו לילה.

בבוקר החלטנו לשלוח פלוגת צעירים רוכבים לחכות להרצל על גבול המושבה. והנה באו גם מעקרון צעירים רוכבים ובקשו רשות להצטרף לצעירינו אנו. בסך־הכל יצאו כחמשים צעירים.

אחרי זמן־מה הופיע הרצל במרכבה והרוכבים דוהרים לפניו ואחריו. ברחוב יעקב, על־יד בית “מנוחה ונחלה”, חכו לו כל חברי הועד וזקני המושבה וקבלו את פניו לא רק בכבוד גדול, כי אם גם בחבה ואהבה, כקבל בנים את אביהם האהוב.

אותו יום גדול היה החום. הרצל וחבריו סרו אל ביתי לנוח מעט. אחר – הלכנו יחד לבקר את בית־הספר. הוא בחן את התלמידים בדברי ימי ישראל, כשהוא שואל גרמנית ושו"ב מתרגם לעברית. הוא היה מרוצה מאד מידיעותיהם. אחר־כך הלך אל הפועלים ודבר עמהם על־דבר מצבם, הראה התענינות עמוקה בכל אשר אמרו לו.

שוב אל ביתי לארוחת הצהרים. שאלני, אם פה בביתי נוטלים ידים קודם הארוחה. כשעניתי בחיוב, נטל גם הוא ידיו, שם את כובעו על ראשו וברך. ובעת הסעודה הראו לו, כי על הכוסות שהגשנו לפניו ולפני חבריו הותכה תמונתו עם המלים “למען ציון לא אחשה!”. את הכוסות האלה הזמינה אחותי בבית־חרושת לזכוכית, בס"ה מאות אחדות, למכרן לטובת ישוב ארץ־ישראל. הוא שמח על זה ואמר, כי הוא רואה כוסות כאלה זו הפעם הראשונה.

בשעת הסעודה עמד הרצל לדבר לפני הקהל, שנתאסף לאט לאט בחדר־ האוכל וגם בחוץ. הוא דבר על הצעירים שראם רוכבים על סוסים, צעירים עובדי אדמה, בעלי גו זקוף. אם במשך עשר השנים – אמר הרצל –הגענו כבר לידי כך, לדור בריא וזקוף כמוהם, מה גדולים סכויינו לאחר דור שלם! עיניו זלגו דמעות וקולו רעד מתוך סערת רוח.

כשיצא מעט החוצה נגשו אליו שני תימנים ונשקו את כנף בגדו. שאלני, מה הם רוצים. שמא מבקשים הם נדבה? כששאלתים על כך אמרו לי: הנה האיש שבא לגאול את עמנו מהגלות המרה ואיך לא נשתחוה לפניו?! הרצל היה מרוגש מהתשובה הזאת.

דברתי עמו על־אודות מכירת מניות הבנק והשקלים בארץ ישראל ואמרתי לו, כי ברצון אקדיש לזה מזמני. על זה ענני:“אתם היושבים בתורכיה לא תעשו את זה. את הדברים האלה נעשה אנחנו בארצותינו. אתם דייכם בבנין הארץ ממש. הוסיפו־נא ללכת בדרככם זו ועשו את מלאכתכם המרץ!”

לפנות ערב, אחרי שנח וישן מעט, עזב הרצל את המושבה לשוב ליפו. כשנודע לו, כי אני הולך ירושלימה ואבוא שמה ביום הששי בבוקר, בקש ממני כי אכין בשבילו ובשביל חבריו חדרים. ובאמת אותו לילה נסעתי ירושלימה ותיכף הזמנתי חדרים במלון קמיניץ. ערב־שבת בין השמשות חכיתי בתחנת הרכבת למסע, הבא תמיד קודם שקיעת החמה, אבל לדאבוני באה אותה שעה רכבת ובה הפקידים הגרמנים עם התזמורת הצבאית של הקיסר. הרכבת הרגילה, שבה נסע הרצל, אחרה לבוא. שבתי למעוני ומסרתי ביד איש אחר לחכות להרצל ולהודיע לו, כי חדרים מוכנים בשבילו במלון קמיניץ.

בירושלים הייתי בא בכל יום לבקרו. ביום הרביעי לשבוע ראיתי, כי הוא וחבריו מכינים את עצמם לראיון נכבד. שאלתיו, עם מי הראיון, ויען: עם המזכיר הראשי של גרמניה. חכיתי לשובו, ואולם הנה הוא בא, נכנס ישר לחדרו הפרטי וסוגר את הדת בעדו. מנדל קרמר בא אלי ואמר לי, כי הרצל וחברין נתקבלו על־ידי הקיסר.

ברוקלין, נ. י.



לִרְחוֹבוֹת! / יעקב הכהן שַכי [1844 – 1933]    🔗


הנני ביפו.

והימים ימי הרצל.רוח עברה על פני הארץ: הרצל נוסע, הרצל יתיצב בקושטא לפני השולטן, הרצל וסיעתו יעלו ויבואו גם אלינו.

ויהי ערב ויהי בוקר יום הרביעי. וקול הברה ביפו: הנה סיעת הרצל כבר באה.

מי העביר את הקול?

באותו יום ד' בצהרים עמדתי ותהיתי. לא, לא עמדתי, שגרא דלישנא. הייתי מהלך רגלי לשוב למושבתי. מהלך של שבע שעות. אני בדרך ורעי הנכבד, העסקן הרראא“ב, פגשני וילאט לי:”הפרופסור הֶכלר אמר בשֵפל קול ובקמיטת מצח, כי בימים אלה לא יבוא “המשיח”."

הכומר הפרופסור הזה, שנתבצר לו ביומנו של הרצל מקום חשוב כאיש חשוב, יוסף הכלר זה, הוא וזקנו הנאה שירד לו על פי מדותיו, היה בימים ההם מן המפורסמים.

“יוסף הכלר”–זה שמו וזה זכרו וכן היה חותם בכתב אשורי. הוא היה קורא להרצל “משיח”,.

השם “משיח” צרם אמנם את תנוך אזני השמאלית (הימנית נתחרשה לי כבר מזמן…). נו, מילא. אינהו בדִידְהוּ. לדידהו כל דכותיא לא הַוְין מומא. מילt. גם זה יעבור. אבל למה העבירו הקול במחנה “הנה הרצל בא”? לשוא עשים עט שקר סופרים?

בערב, רק דרכה רגלי על סף ביתי במושבתי והנה קדמתני בשורה. קדמתני, כן. שקוע בהבלי הזמן ובצרכיו המדולדלים רגיל הייתי ללכת בדרך רגלי, בה בשעה שהמבשר בא במרכבה.

והבשורה מבשרת ואומרת: הרצל וסיעתו כבר עלו על החוף ביפו ולמחר יבקרו את רחובות. הֲטָעה הכלר? הכלר זה שהכל גלוי וידוע לפניו?

ביום החמישי בבוקר נכנס אף שכני, שומר־מצוה פשוט, חב“די מפוכח ומעשי במדה רחבה, נכנס אלי ויאמר:”אתה מסתמא רוצה לקבל פני הרצל. גם אני חפץ מאד להסתכל בפניו, אבל עגלתי שבורה וצריכה תקון. הבה אפוא עגלתך ואחד מסוסיך ואני אתן את הסוס השני ונרתמם יחד!"

מקרה נטול־חשיבות זה אִמת לי גם הוא את דעתי, כי בין “המצפים לישועה” רבו דוקא אלה שאחרים מטילים ספק בהתלהבותם ובדבקותם…ושכני זה היה מאלה, שצרות רבות מצאום פה ותלאינה אותם, ולמרות כל אלה כל סכוי, כל צפוי שב והחיה את נפשו.

הסכמתי ונרתום את סוסינו. לקחנו את בנינו הקטנים עמנו ובני הגדול רכב לו על סוסי השני ונבוא לעת הצהרים לרחובות. והנה שמענו, כי האורחים הם בבית מנהל חברת “מנוחה ונחלה” הראזל"א אשר בראש הגבעה. עלינו במעלה הגבעה,נכנסנו לבית המנהל והנה החדרים הצרים מלאים קהל צפוף והשמחה במעון: קרן עור הפנים וכל פה ממלל. ובין הקהל שוטף ישיש מלא תנועה וחודר כל כנופיה המִתְרַמית לו בדרך שטפיה. המקטורן שלו הוא חגיגי וכל בגדיו של שבת הם. על דַּש המקטורן שלו נוצץ מין כפתור ועליו מצויר “ציון”. בשטפו ובעברו על פני נזרק מפיו, המפטפט תמיד פטפוטים בלועים למחצה: “שהחינו כבר ברכתי” ויחלוף ויעבור. הברכה היתה אצלנו בסדר היום, רק הכפתור התמיה. הצעצוע הזה למה הוא בא?

בחדר מימין ישבו האורחים המכובדים על שולחן ערוך הדר בטוב טעם. בחדר, שבו נמצאנו אנו, שוחחו בדממה וקול. האחד ספר, כי האורחים סרו גם לעמק שושנים, הוא ודי־חנין, ויתארחו בבית הישיש לֶרר שהעלה על שולחנו לפני האורחים יין ותפוחי־זהב מפרדסו והללו אכלום להנאתם בתיאבון של יהודי האוכל בראשונה מפרי פרדס יהודי. הוא ספר, שהרצל ברך על היין והושיט ידו ויקח תפוח־זהב ולרר שלח ידו בבהלה ויקרא:“פן חלילה תתקפהו הקדחת”. אז שלטה הקדחת שלטון בלתי מוגבל כהצאר ברוסיה. האורחים שתקו. וולפסון רטן וינהם:“לבריאותנו אנו אינו, כנראה, חושש כלל”. ויוסיפו כולם וישחקו. מילא הזקן לרר,שנפשו שבעה ממרורות הפרעות ברוסיה, ידע להוקיר שתדלני הדור, מכל־שכן את הרצל שנשא נפשו להושיע את העם כולו. אבל מי גלה רז זה לפעוטותינו שבעלות האחד בראש הקורה של הנדנדה קרא בקול:“יחי הרצל!”? ושמא תאמר: שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימיה? הן ההורים עצמם טרם עמדו היטב על כל הענין.

הקהל עודו משוחח והנה ברכת המזון בקולו הנעים והאדיר של ר' דוד שו"ב, מיסד ראש־פנה ויסוד־המעלה, שנלוה אל האורחים כנראה בתור מורה־דרך. אחרי ברכת המזון ואותו הקול האדיר שר שירת “התקוה”. כל הקהל השתתף ושר בהתלהבות.

השפעת הרגע היתה חזקה מאד, ביחוד על צאצאינו־צְפִיעֵינו. בערב כששבנו למושבתנו מהר בני, בן י"א, ויורד את הכנור מעל הקיר ויך בפארותיו ויוציא מהן קולות עזים ונעימים שלא הוציא כמוהם עד היום ההוא. הן נגן את “התקוה” ששרו באזני הרצל!…

אחרי שירת “התקוה” הוציאו מחדר־האוכל את השולחן הגדול, שהכניסוהו בו רק ליומו בשביל האורחים המרובים ויוציאו את הכסאות היתרים והקהל נכנס לאותו חדר “לתת שלום” להרצל ומלויו. עוד לא הספקתי להזין את עיני התמהות והר“ר דוד שו”ב נופל על צוארי ובקולו האדיר קרא:“אחי, השלום לך?,. כנראה מצא הוא בעצמו תיכף שתשפוכת אהבה שכזו לא היתה במקומה ויפן אל האורחים ויקרא:”מתכבד אני להציג לפניכם יהודי מלומד“. תואר זה, שבשום אופן אינו הולם אותי, מאין בא אלי כחתף? עניתי ואמרתי חצי־גרמנית:,רחוק הנני מאד מסודרא דרבנן. אותה גלימה נאותה לאבותי הראשונים,.–,ומי היו אלה?,–קרב אלי וולפסון וישאלני.– “הש”ך” – עניתי. “שפתי כהן” – פירש וולפסון את ראשי־התיבות ויוסף:“אחד מצאצאיו, פַביוס שַך, הוא חבר פעל בינינו”.

אחרי וולפסון קרב אלי בודנהימר ויתר האורחים ואני מהרתי לגמור את השיחות הקצרות, כדי לגשת אל הרצל לברכהו בשלום וגם ברכת “שהחינו” שעליה ענה פעמים אחדות “אמן” במששו את ידי הנקשות מהמעדר. בצאתנו מהחדר והנה הישיש השוטף עבר על־יד הנשיא ואחד מאלה שבשבילם הכניס רבנו נסים בהודוי שלו “את אשר החמרת הקלתי” עצר את הישיש וירא על הכפתור, אשר על דש מקטרנו, וַיָּקל ראש ויאמר:“הנה נביא המושבה”.

מספר אני “דבר של מה־בכך” זה לא רק למען דעת דור אחרון פרצופי הדור, אלא בעיקר למען הצדיק מעט את עזותי אני שהעזתי לדאבוני אותה שעה. הנני מתודה בכלימתי, כי העזתי פני בוולפסון וּתהי כלימתי כפרתי.

המאמרים הראשיים שב“וֶלט”, שבהם דובר על קיסר וילהלם כעל ידיד היהודים ועל מסעו לארץ־ישראל כעל מאורע שממנו יֵשע גם לתנועה הציונית, הרוו אותנו ספק ורוגז. ואגש אל וולפסון, האישיות המצוינת שבצד אישיותו של הרצל, ואומר אליו: אכבדה נא לשאול את פיך שאלה מצערה. קולו הנעים של ר“ד שו”ב הפסיקני:“הרפה נא מהאורחים העיפים, שזה ט”ו לילות לא ישנו!“. לאחר זמן נודע, שהרצל היה בלונדון לפני שלשה שבועות ומאז טולטל טלטלה גבר ובאמת היה עיף מאד, ואנו לא ידענו והתראת ר' דוד שו”ב היתה בעיני מליצה בעלמא. ואען ואמר:“צדיקים אין להם מנוחה”. וולפסון הבין את דברי, שנאמרו בעברית, וענה: התואר “צדיקים” הוא ממנו והלאה. אמנם הכל תלוי בהגדרת המלה “צדיק”. על־כל־פנים הרצל הוא צדיק. (צדיקים זינד וויר לאנגע ניכט. יא, ווי מאן עס פערשטעהט. יעדענפאלס הרצל – דער איזט איין צדיק).

ולבי, שהיה נרעש, נישא ואשאלהו: הואל נא אדוני להגיד לי: האם בעל המאמרים ב“ולט” החותם בשם “אֶרְטֶר” הוא איש רציני?33 וולפסון שתק. כמדומה שהוריד ראשו על חזהו וידום ורק אחַר התאושש ויען:“כן”. השתיקה הזו לא היתה כלל וכלל עשויה להניח רוחי. משמע שגם לו היו הדברים קשים לעכול. רבות רבות הכני אחר־כך לבי ועד עתה גדול צערי על המלים הקשות שהפלטתי מפי. בנגעי בדש בגדו נזרקה מפי הקריאה: ציוניזמוס אדער שארלאטאניזמוס? יהי צערי המרובה כפרה על חטא שחטאתי אז בעזות־פנים גסה כל־כך. ואולם ראה זה פלא!: האדם הגדול הזה לא רק שלא פנה לי עורף, אלא התחיל בנעימות, כדרכו:“שמע נא, בבקשה”. ויגמגם מעט ויאמר: “לפנים היה הדבור הז’רגוני שגור בפי. כיום, לצערי, לא”. ובדברו שם ידו מתחת לזרועי ויאמר: “נצא נא לרחוב!” ויוציאני החוצה ונעלה על ראש הגבעה. “שמע נא, אחי,– אמר לי– אין באירופה “חצר”, אין נסיך שאיננו מתיחס בכובד־ראש לציונות”.

נפעמתי ואקרא:“עתה רב לי!”. הרגשתי, כי דבר בכובד־ראש.

בהרימי ראשי ראיתי והנה שני פרחי העסקנים אשר לפועלים הראשונים, חרלפ וחברו, להבדיל בין החיים למתים, קומרוב ז“ל, רוצים לגשת ואינם באים לידי החלטה. ואומר אל וולפסון:”הנה שני העסקנים אשר לפועלים ושניהם בני־תורה. וולפסון התרגש ויקרא: אין רצוננו כלל להפוך את היהודים לבורים. הוא השתמש במשחק מלים: “וויר וואללען גער ניכט, דאס אונזערע בויערן פויערן ווערדען”. שני עסקני הפועלים נגשו לדבר אתו.

והנה עברה השמועה: הרצל וחבריו סרו אל בית סמילנסקי. סרנו שמה אף אנו. הרצל ישב– מוזר הדבר–אותו הרצל שקומתו כתמר בהדרו, ישב אז לרוב שחוח, ראשו נטוי כלפי חזהו. לא ידענו אז את סערת נפשו, שהרי הוא בא הנה להתיצב לפני הקיסר ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו. לי היה נדמה, כי תנועותיו הן עצבניות. הוא הִרבה לשתוק ומִעט בדבורים.

בצאת הרצל מבית סמילנסקי פנו כולם, באו ועמדו בראש הרחוב נוכח ביהכ"נ של הקרשים. וולפסון התחיל בהכנות לצילום, הלך ואסף קהל אנשים כדי לצלמם יחד עם הרצל. ויהי הוא עושה כה וכה והנה קם הרצל בתנועה עצבנית ויצא מתוך החוג בקראו: רב עלי המשחק הזה!

מן המקום הזה פנה הרצל ויעל שנית, הוא וכל הקהל, אל ראש הגבעה, ששם עמדו המרכבות שהוזמנו להוביל את האורחים היקרים והחביבים אל המקום אשר יעדו. הרצל עלה וישב במרכבה הראשונה ואני עומד עליה לשמאלה. והרכב, ערבי מגודל, מתהדר בתלבושתו המזרחית ושוט גדול בידו, התחיל להסתובב מימין המרכבה, חציו מדגיש חשיבות תפקידו וחציו מראה למישהו פנים בלתי מסבירות. הרצל תמה לתנועותיו וישאלני בקול של תמיהה:“מה כל אלה?”. הרגעתיו ואומר: זה אצלו בטוי של הכנעה וקבלת עולו של בעל־הבית מצד אחד, ומצד שני רוצה הוא להראות כמה נכבד בעיניו התפקיד שהוטל עליו.

“האח, כן?” – הצטחק הרצל ויוסף ויאמר:“להתראות!”. ואני עניתי: “והראיון יהי עממי ולאומי”. באותו רגע ממש עלה וולפסון עלה מרכבה ובעמדו חציו בתוך המרכבה וחציו על גבי מדרגתה קרא בקול:“ראיון עממי ולאומי פירושו: לשנה הבאה בירושלים”. וכל הקהל ענה בקול,לשנה הבאה בירושלים!" ויחרישו שאון גלגלי המרכבות ותרועת הקולוניל מרגולין, שלִּוה בראש חברים, רוכבים על סוסים דוהרים, את כל הכבודה.



 

יוֹם מִקְוֵה־יִשְׂרָאֵל    🔗


הַקֵּיסָר וִילְהֶלְם וְהֶרְצְל בְּמִקְוֵה־יִשְׂרָאֵל / א.חרמוני [ 1882– 1960]    🔗


“הקיסר יעבור”–

זהו תוכן השיחות של התלמידים והמורים, הפועלים והמשגיחים על העבודה. ההולכים ברגל והרוכבים על סוסים, הפקידים, הפלחים וה“שֵיכים” בארץ־ישראל בימים ההם.

ובעמדך בשדה ובעדרך במעדר והזיעה מטפטפת מעל מצחך ומשערות ראשך – הנך שומע את ספור הערבים ל“סרג’נט” (המשגיח) שלנו על־אודות כל התכונה הרבה לקבלת פני וילהלם השני, קיסר גרמניה.

“גדודים ומחנות של יניצ’רים ובּשיבוּזוּקים… עשרות אלפים סוסים ומרכבות”…

“ביפו כבר צר המקום להכיל את כל הכבודה הזאת”… והמשגיח שלנו מטה אוזן קשבת לכל הדברים האלה ותוקף גדולתו של הקיסר יעסיקהו כל־כך עד כי שפתיו תסגרנה ולא ישמיע גם את ה“יַללה” שלו.

ואנו התלמידים משתמשים במצב־רוחו המיוחד של משגיחנו עתה ועומדים נשענים על מעדרינו ומאזינים לספורים האלה, שיש הם מן הדמיון של “אלף לילה ולילה”.


“הקיסר יבוא!”

זה ירגיש כל אחד מאתנו. ידי כל אחד מלאות עבודה. מנקים, מגהצים, מקשטים ומהדרים אנו את בית־ספרנו. מהבוקר עד הערב עובדים אנו בפרך, סירי־פרחים לאלפים מובאים לחצר הגדולה ומוצגים שם בסדר, בעגולים ובמרובעים, בדמות כוכבים ומגיני־דוד.

והשמש בוער כתנור והזעה מרטיבה את כל גופך. בביאת בית־הספר, הפונה אל דרך יפו־ירושלים בונים שער־כבוד ומקשטים אותו בפרחים ומשני עבריו מעמידים, כעין תערוכה, את כלי העבודה, שהסירו מעליהם את החלודה.

כן, הקיסר יבוא!

באחד הרגעים – זה היה לפנות ערב – ואני זה כמה מבקש לי מקום־מצל ביער האיקליפטוסים להסתר מעיני ה“סרג’נט, ולהנפש מעט, והנה אחד מחברי הספרדים פונה אלי:”התדע? דוקטור הֶרְסְל בא. הוא ישמש בתור רופא ב“חדרה”.

– מה??! הנני מביט עליו כעל משוגע.

– אמנם כן!– חוזר הוא על דבריו –דוקטור הרסל בא. הוא ישמש בתור רופא בחדרה.האם לא תבין?

– ברח לך!– השיבותי ואפן אל יער האיקליפטוסים.

– אמנם יש דברים בו – חשבתי בלבי. מאין ידע חברי הספרדי את שם הרצל? אמת הוא, כי בחדרה מחכים לרופא. אך הרצל, כפי שהודיעו העתונים, הלא עורך־דין וסופר הנהו – ומה יעשה כעת בארץ ישראל?…

דין־דין־דין! מעירני הפעמון ממחשבותי ואני ממהר אל החצר…

– הדוקטור הרצל היה פה –! קורא אלי במהירות חברי פ. ראיתיו, עמדתי על ידו.

– מה אתה סח?!

חי נפשי! הרצל היה פה. גם את חדרי הלמודים בקר, גם את היֶקב וחדר־הבגדים, ששם עבדתי.

– די, די!– הנני צועק ודמעות זורמות מעיני: הרצל היה פה ואנכי לא ראיתיו! אני בוכה מכעס ומדאבון־לב.

– נו, אהרן, לבכות לא כדא י– מנחמני חברי.– שמע נא איך נודע לי דבר בואו הנה ואיך הכרתיו. עומדים אנחנו, אני וחברי ב. העובד אתי, בחדר־העבודה של החייט ומדברים על ההכנות ביפו ובירושלים והנה “המרכבה”– מרכבת המנהל – באה. המרכבה עמדה נוכח היקב וממנה יורדת ה“גברת”– אשת המנהל– ואחריה איזה אדון לבוש בגדי תייר. פני האדון הזה הפיקו גדלות וענוה כאחד. זקנו ארוך ושחור, עיניו רשפי־אש ושולחות מבטים מלאי חבה וגעגועים אל כל עבר. אחריו יורדים עוד שני אדונים, גם־כן לבושים בגדי תיירים והולכים בעקבות האדון ההוא.

– זוכר אני את הפנים האלה–אמרתי– כאילו ראיתי אותם באיזה מקום…

– הלא הם דומים אל פני דוקטור הרצל, שאת צלמו ראיתי זה לא־כבר – קורא החייט זֶליג.

ברגע ההוא קרב אחד המורים אל ה“גברת” ויברכנה לשלום. אמור־נא ל"אדון המנהל,– שמענו אותה מדברת – כי דוקטור הרצל מוינא בא לתור את “מקוה” ואני מבקשת מאתו לצאת תיכף לקראתו.

רעד עבר בכל גופי. האפשר? האם לא בחלום שמעתי את השם הזה?

אך צעדי המנהל, שרץ לקראת הרצל, והתנועה הבלתי שכיחה השיבתני אל המציאות.

ואכנס לחדר־הבגדים ומבעד לחלון שמרתי את כל תנועות הרצל. הנהו עובר על יד החלון הזה, המנהל הולך בראש, ופניהם מועדות אל המטבח. לבי התחיל דופק בחזקה וראשי עלי סחרחר. אך התגברתי על רגשותי וארים את כובעי.

“שלום!” ענה לי הרצל בחן בעברו על פָּנַי.

אז – מוסיף חברי לספר– שלחני המנהל לבקש את מפתחות חדרי־הבגדים השמורים אצל משגיחנו. הנני רץ במהרה אל חדרו ודופק בחזקה על דלתו.

– מי שם?–שואל אותי משגיחנו בקול פחדים.

– אני, פ., העובד בחדר־הבגדים. דוקטור הרצל בא והמנהל מבקש את המפתחות – עונה אני.

– ותוּ לא? סור מזה והנח לי לישון! אתה גס וחסר־נימוס!

– אבל– צועק אני– הלא דוקטור הרצל עומד ומחכה!!

– מי הוא ואיזה הוא דוקטור הרצל?ולמה זה תצעק בקולי־קולות? ולמה לא תקראני בשם “אדון”?

– אך הלא המנהל בעצמו בקש את המפתחות!

– ומדוע לא אמרת זאת בראשית דבריך?

המשגיח קפץ כרגע מעל מטתו וימסור לי את המפתחות.– –

בלילה ההוא נדדה שנתי מעיני. תמונת הרצל, שכבר ראיתיה בספרים ובקונטרסים שונים, רחפה לנגד עיני.

הוא היה פה ואני לא ראיתיו!…

* * * * *

“הקיסר יעבור!”

הקיצונו לצלצול הפעמון בשעה השניה אחר חצות הליל ונכין את עצמנו לרגע הגדול.

“בפרט השגח תשגיחו, צוה המשגיח שלנו לכל אחד מאתנו, כי הנעלים אשר על רגליכם תהיינה מגוהצות היטב ושערותיכם מסורקות כדבעי!”. ורק אחרי הפקודה הזאת מסר לנו המשגיח חבילת בגדים חדשים.

גהצנו את נעלינו עד שכאבו אזרועות ידינו ואחרי־כן טפלנו כראוי בשערות ראשנו… ולאור המנורה אוכלים הננו את ארוחת־הבוקר, מרק־פולים חם ולחם, ובחפזון מובילים אותנו אל שער־הכבוד לסדרנו בשורות־שורות.

כשתי שעות ארכה עבודת הסדור.

את התלמידים הגבוהים והיפים ביותר העמידו למעלה, על קיר הברֵכה, אשר על־יד ביאת בית־הספר, ואותנו הקטנים מהמחלקות הנמוכות – למטה, אצל השער.

מה גדול היה חפצי ברגעים ההם להיות גבוה ולהביט מלמעלה על המחזה הזה, שהתגלה אז לנגד עינינו.

מימיננו הרי יהודה, המתרוממים בשיאם לעבים ובמעטה התכלת אשר יצנפם. השרון והשפלה משתרעים לרגלינו על מרחק אין־קץ. ומשמאלנו־יפו המקושטה. ועל כל החזיון הזה שפוכים הקוים העדינים והמכסיפים של השמש העולה..

ועומדים הננו שורות־שורות, כאנשי־חיל מבלי הניע יד או רגל, וכולנו–מחכים…

– עוד מעט והרצל יבוא!– אומר לי המורה־עברית.

איזה זרם של חום עָדין ממלא את כל לבי ומתחיל לחדור אל כל אברַי.

עוד מעט ואזכה לראות את האיש הנפלא!…

ובעינים כלות מתחיל הנני להתבונן אל עבר יפו, שמשם יבוא. על הדרך מתחילה תנועה. חיילים חולפים כחצים על סוסים דוהרים ועיניהם מפיצות זעם; פונים המה לכל עבר, כמבקשים איזה אויב מסתתר.

ולא אחדל להביט לעבר יפו.

הנה תרועת החצוצרה נשמעה. הנני לוטש את עיני לראות דבר־מה. ואין אני רואה מאומה זולת חיילים עוברים. אך הנה מרחוק נראתה מרכבה. הנה היא הולכת וקרבה עד כי עמדה.

הנהו, האיש הדגול מרבבה!…

ומפֶּה לאוזן מוסרים אנו איש לאחיו, לאורך כל השורות, בלחש קדוש:“הדוקטור הר־צל!”.

מנהלנו רץ לקראתו ובהכנעה מרובה הוא מברכהו בשלום. כל המורים והתלמידים עומדים כנדהמים ויתבוננו אל מראה פני האיש הזה.

כאל מחזה נפלא ונהדר יתבוננו אליו בדממה, כאלו קפאו על מקומם…

וגם אני סוף־סוף יכול הנני להתבונן אליו מקרוב.

כל תנועותיו תעֵדנה על גדולתו ורוממותו.

בגדיו פשוטים המה. הוא לבוש גם היום כאחד התיירים. תלבשתו צהובה, כובע אנגלי לבן חבוש לראשו והכובע הזה מבליט עוד יותר את שחור עיניו וזקנו היפה, הנותן לוית חן נפלא לכל פניו, פשוט – השכינה שורה עליו.

הוא מתבונן אלינו, התלמידים, וצחוק של עונג פנימי נראה על פניו. והתלמידים משפילים את עיניהם, כאלו אינם יכולים לעמוד בפני מבטו החודר. פני רבים מהם גם מתאדמים…

וכרגע כבש לו הרצל גם פה את מקומו הראוי לו.

שוב לא כאורח הוא עומד בתוכנו, כי אם כמושל ומצוה.

עוד לא עברו חמשה דקים מרגע בואו הֵנה והִנה כולנו, אנחנו התלמידים וגם מורינו, פקידינו ומשגיחינו, עומדים מוכנים ומזומנים להשמע לפקודותיו.

והמנהל שלנו, שהיה ידוע בכל הארץ בעוז רוחו ובאהבתו את השלטון והמשרה, עומד אצל שער־הכבוד על־יד מחרשת־הענק ומחכה בהרכנת־הראש לפקודותיו של הרצל, הדוקטור מוינה, שבא הנה בלי כל יפוי־כוח מאת מפקחי בית־ספרנו אשר בפריס.

ובעוד רגעים אחדים והננו עומדים בסדר חדש.

"אנכי אתן לכם את האות כשצריך יהיה לשיר–אומר הרצל אלינו צרפתית. וכמה רוך וגם כח מיוחד במינו נשמעו בדבריו. כאָב דבר אלינו. ואי־אפשר היה לבלתי מלאות אחרי דבריו.

והתנועה על הדרך הולכת וגדֵלה.

החיילים עוברים גדודים גדודים. תרועות ותקיעות של חצוצרות ומשק פרסות סוסי־ערב ממלא את האויר.

והלב דופק בחזקה: עוד מעט ואראה פני מלך!

הנה גדוד יניצ’רים עם העגולים הירוקים על ראשיהם ותלבשתם הנוצצת. רוכבים המה על סוסים, הגומאים את הארץ, ועוברים לפנינו.

כידוניהם הארוכים מבריקים וחרבותיהם מצלצלות.

ואחרי הגדוד הזה שנים־עשר חיילים־ג’נדרמים עם חרבותיהם השלופות והממורטות בידיהם…

ואחריהם–ברק מגבעות ומקלות־זהב נוצצים:

ואלה הם שרי־החצר…

האות ניתן ואנחנו מתחילים לשיר:

Heil Dir im Siegeskranz…

והקיסר ואנשי לויתו הולכים וקרבים… אך פתאום משך הקיסר ברסן סוסו ויט אל השער. בני לויתו וגם הקיסרית ושתי הגבירות לצדיה צעדו אחרונית.

והקיסר מברך בשלום את הרצל.

והשירה נפסקה בפינו ורועדים אנו בכל גופנו. עינינו נשואות אל הנעשה על־יד השער ואף תנועה אחת לא נעלמה מהן.

הרצל הרים את כובעו האנגלי ויברך את הקיסר, והקיסר היושב על סוסו הרכין את ראשו ויושט לו את ידו…

ומשך רגעים אחדים דברו זה את זה…

* * * * *

לא אדע איזו רגשות מלאו אז את לבות חברי. אינני זוכר מה הביעו ברגע ההוא פני מורינו ומנהלנו.

רק זאת אזכור: הרגשתי אז, שהשעה היתה שעה גדולה. עין בעין ראינו אז את תקופת התחיה הולכת ובאה.

ועוד זאת אזכור, כי אחרי עבור התהלוכה עמדה בחצר בית־ספרנו כנופית מורינו והרצל בתוכם, והמנהל שלנו, שהיה ידוע כמתנגד לציונות, הרים כוס יין ויקרא:

“לחיי הציונות ולנצחונות הרצל!”

“תחי הציונות!”


הֶרְצְל בְּמִקְוֵה־יִשְׂרָאֵל / י. ניֶגו    🔗

(מתוך מכתב)

הרצל בקר במקוה־ישראל שלש פעמים ובכל פעם נהנה יותר ויותר מהמוסד החקלאי הזה. ימי אוקטובר 1898 היו חמים מאוד והירק המרובה אשר במקוה ומטעי־העצים הגדולים הפיקו רצון ממנו. הוא התענין בנטיעות השונות, במשתלות, הלך להשתטח על קברו של קרל נטרו שהה זמן־מה בבית־הספר בשוחחו עם התלמידים, בשאלו למהלך למודיהם ולספרים החביבים ביותר על כל אחד מהם. ברצון – אמר לי – היה יושב כאן ימים אחדים, לולא הענינים החשובים הדורשים את נוכחותו במקום אחר.

הקיסר, הקיסרית ובני־לוייתם עמדו באותם הימים לעבור על־פני מקוה־ישראל בדרכם לירושלים. הרצל אמר לי, כי יעשה מצדו כל מה שאפשר שהאורחה הזאת תסור למקוה. הוא יודיעני על כך בעוד מועד, למען אספיק לסדר הכל כדבעי. הכומר הקיסרי הֶכְלר, שהיה נוטה חסד להרצל, היה צריך לסבב את הדבר בכוון זה. והנה בחצות הלילה בא “רץ” להודיעני, כי הקיסר לא יוכל לסור למקוה ורק על־יד השער עמוד יעמוד– לכבוד הרצל ובני־לויתו. תיכף ומיד הודעתי זאת לראשון־לציון, לרחובות וליפו ובבוקר השכם הופיעו שיירות שיירות גדולות מכל המקומות האלה. המרפסת אשר על־יד הכניסה נתמלאה אנשים ונשים. התלמידים עם מוריהם הסתדרו בסך וכל אחד מהם החזיק בידו עלה־זית. לפניהם נערכו כלי־העבודה של המוסד כשהם מכוסים בירק, בין יתר המכשירים גם מחרשה ענקית.

בשעה הקבועה, שעה־9 לפה“צ, הופיעה אורחת הקיסר במקוה, כולה על סוסים, ב”בורנוסים" וב“כפיות” עשויות משי לבן. התלמידים פתחו בשיר עברי כשהם מניפים את עלי־הזית שבידיהם. בהושיט הקיסר את ידו לקראת הרצל התקרב הלה אליו והם החליפו ביניהם מלים אחדות. אחד מחבריו של הרצל כוון את צלמניתו כלפי המראה הזה.

אותו יום, יום ששי בשבת אחה"צ, נסע הרצל עם בני־לויתו ברכבת לירושלים, מקום שם עמד להתקבל לראיון לפני הקיסר. הגב' ניגו היתה גם היא בנוסעים. אנכי לא יכולתי להצטרף אליהם, אם כי הרצל הזמינני לנסוע אתו, משום שהיה אז ערב־שבת ועלי היה להשאר במוסד, בתוך חוג תלמידי.

קושטא.



מִסֵּפֶר־הַזִּכְרוֹנוֹת / יהושע ברזילי (איזנשטט) [1855 – 1918]    🔗

בשנת תרנ"ט נמצאתי בגולה לרגלי עניני משרתי. אזני לקחה שמץ מדבר עלית הרצל לארץ־ישראל. חשתי, כאילו צמחו לי כנפים והתמכרתי לתעמולה ציונית בכל נפשי. כשתים־עשרה שנה עברו מן היום ההוא – ועדין זוכר אני את מצב־רוחי המיוחד בימים ההם: נדמה לי, שבכח־פי אאסוף את הגולה כולה, אביא אותה להרצל והוא יוליכנה ציונה. עזבתי את כל עניני הפרטיים ושכחתי אף לקרוא את המכתבים הבאים אלי; חתומים וצרורים היו מונחים במלתחתי עד שאמצא שעה פנויה לקרותם.

באחד מימי שבט התקררתי, באתי חולה לוו. ונפלתי שם למשכב. כשהונח לי מעט, החילותי לבדוק את צרור מכתבי. מובן, שפתחתי קודם־כל אלה, שחותם ארץ־ישראל עליהם. מאחד מן המכתבים האלה נפלו פרחים יבשים כשפתחתיו ועל־כן קראתיו תחלה. בו מצאתי כתוב:

טבת תרנ"ט, מקוה־ישראל.

אדוני הנכבד!

באחד ממכתביו להאדון פ. פ. דרש כבודו בשלומי, ודרישה זו מרהבת אותי לכתוב אליו, כי, את האמת אגיד לו, כאבי־הרוחני אחשבהו. הן זולתו אין לי פה מכיר, שלפניו אוכל לשפוך את לבי, בלי פחד שמא ילעג לי או יזעף עלי.

"חליפות רבות, משמחות ומעציבות, כלליות ופרטיות עברו עלינו, בזמן הקצר, מיום שאדוני עזב אותנו.

“פוסחת אני על מקרי יום־יום, על החשובים והבלתי־חשובים גם יחד. אך זאת אגיד לו: כהגלות השמש פתאום ביום סגריר כן נדמו לי הימים האחדים, שבהם נתגלה פה לפנינו פתאום ד”ר הרצל.

“שבועות אחדים כבר חלפו מן היום ההוא, אך הכל עוד עומד חי לפני: בית־הספר”מקוה־ישראל" רעש מן ההכנות המרובות; המורים וכל תלמידיהם לקטו גם מן הגנים וגם מן החורשות כל פרח וכל צמח, שאפשר היה לקשט בהם את “מקוה־ישראל”. הכל היה מלא תנועה וחיים, הכל שמחו ועלזו; אך אני לבד התעצבתי מאד: הלא רק לכבודו של קיסר גרמניה, שיעבור על – פני בית־ספרנו, נעשו כל ההכנות האלו…

"ביום, שבו היה הרצל צריך להפגש עם קיסר גרמניה, השכמתי לקום. אך במקום ללכת לעבודתי, כמשפטי, עליתי הגגה, על גג־דירתנו השטוח, ששם כבר מצאתי הרבה ממכירינו היפואים, שהקדימו לבוא כדי לראות את מסע הקיסר עם סיעתו ירושלימה. בודאי קוו לראות גם את הרצל; אני רציתי לראות רק את הרצל.

"אומרים עלינו, בנות־חוה, שאנו מעריצות את הגבורה. שקר הדבר! עלילה נתעבה! את היסורים ואת הגואלים של האובדים והנדחים אנו מעריצות הרבה יותר.הנה אני רואה את וילהלם קיסר עובר על פנַי בכל הדר־תפארתו, עם כל בני־סיעתו. כולם לבושים בתלבושת היפה של האבירים. נשרי־הזהב שעל כובעיהם מתנוצצים מול השמש, סוסיהם האבירים יגמאו ארץ ורוכביהם – למה אכחד?– יפים הם מאד. אך עיני שומות באיש אצל השער ומשוחח עם המנהל…

"ומה נפלאות העינים של האיש הזה! כל צער האומה הנודדת במשך אלפים שנה נראה מתוכן. אבל גם קרנו פניו וקסם של הכרה־עצמית נפלאה שפוך עליהן, קדם מלא אורה, המאציל שמחה ותקוה על כל רואיו.

"הנה הקיסר ראה אותו, הרגיש בו. רכוב הוא מתקרב עליו, מושיט לו את ידו מעל סוסו, גוחן לאזנו ולוחש לו דבר־מה… כל הסיעה עמדה, כאילו הרגישו כולם יחד, שהיא עומדת לפני אדון הארץ הזאת, לפני “בן־המלך המכושף” שנתק את אסוריו…

"ובאותו רגע, ממש באותו הרף־עין, שראיתי את הקיסר ואת מנהיגינו אחוזי־יד, חשבתי בלי־משים: קיסר אדיר מושיט ידו לחוטר מגזע החוזים – וכי אין זה אות ומופת, כי לא בחרב וחנית תכבש ארץ…

"אדוני! אילו עמדת עמי יחד ברגע זה, בודאי היית חושב כמוני, שגם אם הרצל לא יצליח – דבר קרוב לודאי: הלא אין אנו מוכנים לקבל את הטובה!– בכל זאת ישועתנו קרובה מאוד וגאולתנו עומדת אחר כתלנו…

"אדוני! רבות־רבות אני צריכה לספר לו…

מוקירתו, המברכת אותו מציון

ת. ק.


מִתּוֹךְ שִׂיחָה עִם הֶרְצְל /יהודה גרזובסקי (גור) [1862 – 1950]    🔗

שלשים שנה עברו מאז ועד עתה ואני זוכר את הדבר כאילו היה רק אתמול: עוד נצבים לנגד עיני כל הרשמים שנתרשמנו אז כולנו מפגישת הרצל עם וילהלם קיסר ביום 28 לאוקטובר בשנת 1898 על־יד שער מקוה־ישראל. זוכר אני היטב את הרטט שעבר אז על כל הקהל העברי הרב, אשר נאסף מיפו העיר ומהמושבות הקרובות על הכביש מול שער מקוה־ישראל ועל גג הבית, אשר עמד אז על־יד השער בפנים, ועל קירות הברֵכה הגדולה אשר שם, ברגע שהקיסר הטה את סוסו, אשר רכב עליו, ימינה צעדים אחדים ויושט את ידו להרצל, וישאלהו לשלום.

ועיני המלך נפגשו בעיני מנהיג חוזה.

אבל יותר מכל אלה זוכר אני את השיחה שהיתה ביני ובין המנהיג ובאזני מצלצלים עוד כיום דבריו, כאילו הנני שומעם זה עתה מפיו. והימים עצם ימי הפולמוס על הציונות המדינית בין אחד־העם ובין הרצל־נורדוי. אנו טיילנו בשדרה המצלה שהיתה אז בדרך מקוה מהכביש ועד חצר בית־הספר וחכינו לתהלוכת־הכבוד של הקיסר. ובהודיעי לו, כי הנני סופר “השלוח” של אחד־העם, הוסבה השיחה על הפולמוס הנזכר. ובסוף דבריו הוסיף: “לו היו לנו עשרה אחד־העם”ים, כי אז היינו הרבה יותר קרובים אל מטרתנו".

ראויים הדברים למי שאמרם וראויים הם למי שנאמרו עליו.



 

בִּירוּשָׁלָיִם    🔗


הֶרְצְל בִּירוּשָׁלָיִם / ב– י    🔗

(זכרון ילדות)

גם אני הכרתיו.

התבינו את הקסם הנפלא אשר למלים המעטות האלו? התרגישו אתי יחד מה זאת אומרת:“גם אני הכרתיו”?!

ילד הייתי אז, אולי כבר נער בן ארבע־עשרה, אחד מאותם אלפי הילדים והילדות העבריים אשר בירושלים. ואולם מכולם רק אני אז ידעתי מי היה הרצל. בצמא הן קראתי את חלומות מדינתו. בדבקות הן שמעתי לכל האגדות על אודותיו. וכשבא, ביום שמש, וילהלם גרוס אלינו ויושט לאבי את הכרוז על־אודות ה“וֶלט”, אזכור איך נגשתי אל אורחנו הקבוע ואדרוש מידו העתקה לעצמי. גרמנית עוד לא ידעתי ובכל זאת נדמה לי כי כל דבור הבנתי ואלחץ את הניר אל לבי הסואן. לבי זה כמו לחש לי שדבר גדול קרה. לא עבר חֹדש וה“וֶלט” בביתנו כשפע של אורה צהובה בין הערבים.

עוד שנה, עוד שנתים עברו. מה שהיה הרצל לישראל כבר אז, לא אני אגידה. אנכי רק אחת ידעתי: הוא היה חלומי.

מי ישער את סערת רוחי כשנודע לי פתאום, כי הרצל בירושלים? חלומי בירושלים! וראשית מעשי היה לדעת איהו. זכור אזכור את הרגע כאילו קרה הדבר– אתמול. לאבותי לא הגדתי דבר, ובהמולת רחוב יפו, שנתקשט במאות דגלים לכבודו של קיסר גרמניה, וילהלם השני, שהיה אז אורחנו, צעדתי לקראת העיר. רציתי לבקש את מקום מגוריו של הרצל.

לא באהל־זהב כקיסר הגרמנים, כי אם בבית פרטי, ביתם של האחים שטרן, ברחוב הבריכה – שם התאכסן הרצל וחבורתו. אל תשאלוני איך נודע לי זאת: מהצפור שבשמים לקחתיו ורצוני בחובי הדריכני. שעה שלמה עמדתי על־יד הבית, בארבע־עשרה שנותי ובאין־סוף רגשותי, לראות – את הרצל, את חלומי.

לשוא.

הרצל לא יצא ביום ההוא, או אם יצא – היה זה לפני עמדי ואני לא ידעתי. במפח־נפש החילותי דרכי חזרה לביתי… אכן ברחוב יפו גדודי אנשי־צבא התהלכו. תזמרות נגנו, עגלות מפוארות התרוצצו, מדים מזהירים ונוצצים הבריקו ועם עצום זרם הלוך ושוב – לראות את הקיסר. אך מה לי ולכל אלה, מה לי ולגרמנים כולם, אם את העברי הגדול אשר אליו נפשי – לא ראיתי?

עוד אני עומד ומצטער ויד קלה הונחה על כתפי: ידו של ד"ר היינריך לֶוֶה, בלשן שחור וצעיר, צוחק ומהיר, שזה עתה גמר את חוק לימודיו, שזה אך עתה “טוגן”ויהי לאיש. הוא ידעני ודברו בפיו אלי תמיד, כי אהבני מפני העברית אשר בין שפתי ומפני החוצפה אשר על פני. יהי איך, וישאלני בלשונו:

– לאן פניך?

– הביתה.

– ולא תרצה לראות את ד"ר הרצל?

לא ידעתי מה קרה לי: הבהקיץ אם בחלום הקשבתי לדברים האלה? לראות את ד"ר הרצל – הן מלֹּא־ראותו חליתי הפעם. ועוד טרם הספקתי להשיבו גם מלה אחזה זרועו בזרוע־ילדותי ויחד התגלגלנו אל רחוב הברֵכה.

עלינו במדרגות ושני אנשים לבושים שחורים (האחים שטרן) יצאו לקראתו כשומרי הסוף:

– אנה?

– לד"ר הרצל!

– מי כבודך?

– ד"ר לֶוֶה.

– והנער?

– ידידי.

– עברו!

הדלת נפתחה ולקראתנו… לקראתנו יצא הוא, הרצל, חלומי בכל הדרו. לא, לא אשכח את הרגע. קומה גבוהה, ראש גאה ונבון, זקן שחור וארוך, מבט כל־כך עמוק ויחד עם זה כל־כך מתוק וצחוק־אלילים על שפתיו. הוא היה חִור וקצת שזוף מהשמש וקולו חודר לבבות:

– שלום ד"ר לֶוה? העשית את אשר בקשתי?

– עשיתי.

– ומי הנער?

וילחש ד"ר לוה דבר־מה בין שניו ואראה את הרצל צועד לקראתי, ידו מושטה וקוסמות שתי עיניו:

– שלום לך! את אביך ידעתי…

עיני תהו, אזני לא האמינו: עברית בפי הרצל…

ויצחק הרצל כמו שרק הוא לצחוק ידע:

– אתה מתפלא? זה חצי שנה שהחילותי ללמוד עברית. הן אמת, יותר ממה שאמרתי עוד לא ידעתי.

אנכי התאדמתי והרצל התישב על כסאו.

החדר היה פשוט, אך נחמד כולו. אם לא אשכח: דלת אל מול החוץ ודלת ימינה ודלת שמאלה. בחדר עצמו ספה מימין ושולחן עגול, כסאות אחדים ומכושית. הרצל ישב באמצע, פניו אל־עומת הפתח הפונה הגזוזטרה. על ידו ישבו וולפסון ושנירר והרחק ממנו בודנהימר וזיידנר.

דלת־החוץ נפתחה והאחים שטרן מביאים את הדואר: צרור עצום ובתוכו גם ה“ולט” ויפתח הרצל לראשונה את העתון.

ד"ר לֶוה, שישב על ידי, לא חדל מלחוש באזני בהתפעלות ילדותית:

– מה תאמר עליו? מה תאמר על הרצל? איזה יופי! איזה יופי! מלך… אליל בכל הדרו.

אז יָחל הרצל לפתוח את המכתבים, לעיין בכולם, להעיר הערות, למסור אחדים לסביבתו, לצחוק ולהתרעם:

– בודנהיימר– לפלוני תענה אתה; כבר נלאיתי נשוא את פטפוטיו.

וידפקו על הדלת.

– מי שם? בוא!

כשנפתחה – ויכנס כמדומני א' שובּ ואחריו רבי יעקב מאיר.

הרצל קם לקראתם ושתי מלים בפיו, עבריות גם הן: ברוכים הבאים!

ותחל שיחה מענינת. ואולם ארבע עשרה שנותי לא עצרו כנראה די כח לקלוט את אשר נדבר אז שמה.

אחרי צאת הרב מאיר פנה הרצל אל המסובים וגם אלי הקטן:

– התבואו אתי לטייל?

בחוץ אור ושמש וקצת קרירות. השעה היתה ארבע אחרי הצהרים. הרצל הלך בראש, לידו שנירר ובודנהימר. שובּ דבר עם זיידנר ואנכי נתליתי בידידי ד"ר לֶוה, שהשתוחח עם וולפסון.

צריך היה לראות את הרצל בהַלכו. הרבה אנשים ראיתי, גדולים והדוקים, נעלים ונשגבים. נסיכים ראיתי וגם מלכים. קיסרים מהיותר אדירים–אבל מהלך כאותו של הרצל לא ראיתי, מימי לא ראיתי. זה היה הגאון עצמו, זהו היתה היהדות בכל אצילותה מאין צל של מה שלו קוראים “גלות” יהודית. הרצל “גלות”… איך אפשר אף לבטא שנים אלה יחד. הרצל בעברו ברחוב הבריכה ומשם בקצה רחוב־יפו ומשם לתוך שער העיר– לבוש כמעט בגדי “חאקי” מצמר רך וענוג, והכובע האנגלי בראשו – כהופעה משיחית נתגלה לעינינו. לא יכולנו לנתק את עינינו מעליו. היינו כמו מסומרים אל כל תנועותיו וההמון על דרכנו מתחצה לשנים. מה נפלא הדבר: ירושלים של אז כה רחוקה היתה מציונות כל־שהיא, אך הרצל– זה היה כח שכפה את עצמו על כל רואיו. אנשים מיפו ספרו לפני יום – ויתפשט הספור כאש להבה – על פגישתו של הרצל עם הקיסר הגדול על־יד המחרשה במקוה־ישראל. הקיסר עמד ברכבו על סוסו ויעמד אתו את כל הכבודה ודבריו מופנים אל היהודי הנפלא:

– שלום, ד"ר הרצל, מה לך פה?

– לראותך בעברך כאן עמדתי.

– ונתראה בירושלים?

– הן, הוד מלכות.

ותתלחצנה הידים ושנית זזה הכבודה בדרכה ירושלימה. לכן היה כבר העם מוכן לקראתו, ורק יצא הרצל ברחובות העיר ותצביעינה הידים לקראתו כולן:

– הנהו!

– ד"ר הרצל!

והערבים בדרכנו, ימינה ושמאלה:

– זהו “אכבר אל יהוד” (הגדול שביהודים).

והתיירים הרבים ופקידי הצבא וכל עובר וכל שב–הכל עמדו להתבונן אליו, להתבונן אל התופעה הנחמדה כל־כך: הרצל ביפיו המזרחי ובעיניו שאין להן סוף, בזקנו האשורי־השחור…

ואני– לבי הקטן מה הומה: חלום או ממשות?

אל הכותל המערבי אנחנו קרבים, אל הקדוש בזכרונות עברנו החי. אזכור כיום הזה: הרצל בכה ושני אגלי דמעות ירדו עד לזקנו. מה אמר, מה דבר לסביבתו, מה הם הרגשות שהרעידו את לבו– אין זכרונם במוחי. כולנו היינו נרעשים מהמראה ואני שקוע במחשבות… הרצל והכותל המערבי– איה הצייר שיצייר זאת? איה האמן שיתן באדם הזה מה שיש לאבנים האלו ושיתן לאבנים האלו מה שהיֹה היה באדם הזה? איה האיש שידע למסור בשַיש את פגישת אלפי הדורות, בהתמזגם ברגעים הגדולים ההם בחומר הענקית ובהרצל– הגבוה משכמו ומעלה מכל העם אשר אתו?

לא ידעתי איך וכמה רגעים אחרי־כן נמצאנו שוב ברחוב הבטרק.

פה קרה דבר שכולו לכבודו של הרצל. הוא רצה להימין, אך שובּ מנסה למנעו:

– שם קבר נוצרי: אסור ליהודי לעבור.

– אסור?! והמלה בהיתולה ההרצלי עודנה צוללת באזני. לשוא מבאר שובּ, שהסכנה גדולה ולמה יסכן הרצל את עצמו על לא־דבר?

– אם אין אתם רוצים, אנכי רוצה! ויעלם הרצל מאתנו.

אדַמה, ששובּ לא שכח את המחזה, נשארנו כנדהמים, ובודנהימר וולפסון ולֶוה סוערים. איזה שגעון! למה זה ילך לקבר הנוצרים? מה לו ולהם? והרגעים עוברים, עוברים – והרצל איננו.

פתאום ויתגלה מאחורינו. שפתיו צחקו, מבטו הבריק, פניו השחירו:

– הייתי שם וצדקתם – הדבר לא שווה מעיקרו.

– ולמה איפוא עמדת על דעתך? שאל וולפסון.

– יען הוגד לי, כי ליהודי “אסור”…

* * * * * *

אנחנו עולים במרצפות החלקות והננו על־יד מצודת־דוד. הרצל עומד: מה נחמד המגדל וכמה שירה מסביבו. הוא אומר לעלות עד למרומיו היפים ולהשקיף כן על הסביבה כולה.

השעה היתה כבר שש. עוד קַוי השמש לא נעלמו, עוד היה האור זהוב־ורוד ובודנהימר חושב, כי אין השעה נכונה:

– למחר, כשנפָּנה…

– לא! עכשיו!

הרצל פוקד ומי ימרה את פיו ואנחנו מתנהלים אל־עומת המבצר.

אומרים לו, כי נצרך רשיון. הרצל אוטם אזניו: נלך!

ונלך. ראה זה פלא: כשעלינו במדרגות לחדור אל שער המגדל, כשהרצל לפנינו, ויקומו הפקידים וידרשו בשלום ואחד מהם, בלשון צרפתית, שואל:

– Monsieur desire?

– להשקיף אל העיר מעל המבצר.

– ברצון.

ונכנס כולנו, אחוזי־קסם; כי אלפי שנים נתדפדפו בזכרוננו וכאילו שמענו מכל פנה ועבר קולות רחוקים, קולות גבורה, קולות דוד, יואב ושלמה, אחז, ישעיהו וחזקיהו, זכריה ונחמיה, החשמונאים כולם, בן־גוריון ומגוש־חלב, עומר הלוכד וגודפריד מנוסעי הצלב. ארבעים דורות נשאונו על כנפיהם, דרך הפרוזדורים החשוכים והמעברים הטמירים, בין חרכים צרים ושרידי אבנים. ונעלה, ונעלה כך תמיד, עד הגיענו אל הפסגה, בין קלשוני החומות. שם עמדנו נדהמים: ירושלים כולה השתפכה לרגלינו כים המשתפך לרגלי הספינה. למטה שער־העיר קטן כפתח־כל־בית, והרחובות מה צרים והמון האנשים מה זעירים הם לעינינו.אך הד אדיר הגיע עדינו, המולת העיר באחרית עבודתה ובתחילת תענוגיה הקיסריים. הרצל עומד, כתמר נצב, אל בין שני קלשונים וכובעו האנגלי מסולק בידו. ראשו האדיר, ראש אריה אשורי, פועל על כולנו פעולת עתידות. הוא שותק, תפוש שרעפים וכבוש רגשות ואחרונות קרני השמש משחקות בשערותיו.

השמש ירדה ומעל המבצר ראינוה עגולה, אדומה, רפת־כח. קצות השמים הוצתו בצבעים. ממזרח צעד חושך בנקודותיו השחורות. על פני המסגדים הוארו פנסים. כל רוח לא נשבה. ירושלים התעלסה, והרצל נותן אות לגמור ולרדת.

עוד הוא מפנה את פניו אל־עומת העיר; עוד מבט אחד, עוד שאיפת־עד ובשמי המעל עורב צורח. הה! מדוע, בל ידעתי, אך עצב נורא פשט על כולי. האם בוא הלילה? האם צריחת העורב שמה? הרצל יורד, אנחנו אחריו, הפקידים התורכים מלוים אותנו והננו שנית בדרך למשכן האחים שטרן.

ונגמר… לא ראיתיו יותר.


אוֹרְחִים בִּירוּשָׁלָיִם / ימ"ט    🔗

לראות פנים חדשות בירושלים חזיון רגיל הוא בימי חג הפסח. אך בעת הזאת חזיון לא נפרץ הוא לראות אורחים הרבה כאשר אנחנו רואים היום לרוב מכל המינים: אשכנזים, אוסטריים ובריטאנים ובהם עורכים וסופרים משמיעי חדשות בעתונים. ולמצוא מאה אורחים יהודים בבת אחת, אשר לא יבושו ביהדותם לאמור:“עברים אנחנו”, כזה ודאי אין חזיונו נפרץ. ועתה זכינו גם לזה. כשבוע ימים לפני בוא הקיסר שלח קוּק –הוא קוק הקבלן של נסיעת הקיסר והקיסרית – להודיע בטֶלג' לה' קמיניץ שיכין מזונות בשביל מאה אורחים יהודים אשר יתארחו אצלו.כל בתי־המלון הרבים היו צרים מהכיל את כל האורחים וכל אכסנאי שכר בתים סמוך לו…

אך מי זה ידבר היום על אודות אורחים שונים בשעה שאורחים נישאים, קיסר וקיסרית אשכנז, שוכנים בתוכנו? ברם גם אנכי לא עשיתי פרק מיוחד “האורחים בירושלים” לולא אורח נכבד אחד אשר בין האורחים הרבים. “אורח אחד?!” בשעה שאורחים לאלפים נמצאים כאן, בשעה שאורחים, אשר מימַי לא היו כמוהם, מתארחים בירושלים, בשעה כזו היקח לבי לדבר על אודות אורח אחד? אבל כן אמנם, האורח היחיד הזה מלבב כל לבות היהודים עד כי בכל חבורה של אנשים ידברו עליו בפרט כמו בחדשות על הקיסר ובקוריו! אך מי זה האורח הנפלא, המושך אליו את עין כל איש גם בעת חדשות כאלה, מי הוא זה אשר יכול להדמות ולהתחרות את הקיסר ולגרום שידברו גם על אודותיו הרבה? תיאודור הרצל! החא! השם הזה אשר רבות שמעו על אודותיו ואשר היה כקסם מושך אליו רבבות לבבות –זכו סוף־סוף לראותו בעיניהם. כמעט לא האמינו למראה עיניהם: הנה זה האיש הנודע עומד לנגדם!

אמנם הכל דברו בו, הכל רצו לראותו, אך רוב ההמון שרץ לקראתו לא התכוון לראותו אותו בתור מושיע או חכם מחולל חדשות, כי־אם לראות את האיש הנפלא.

“ד”ר הרצל בירושלים“– דבר זה כשהוא לעצמו לקח, כפי הנראה, גם לב הד”ר בעצמו וכשהלך לראות את ביהכ“נ הגדול “בית יעקב” בחצר ריה”ח ז“ל עלה הבמתה באמצע ביהכנ”נ ואחד מרעיו, אשר הלכו אתו, צייר אותו בפוטוגרף –“תמונת ד”ר הרצל על הבמה באמצע ביהכ“נ בירושלים”– ויהי אך נשמע הקול, כי ד“ר הרצל בביהכ”נ, התקבצו תיכף שרידי המנינים (כי היֹה היה אז אחרי כלות תפלת שחרית) לראותו, אך ד“ר הרצל הבין,כי המין הזה מביט עליו רק כעל איש מופלא ולא לקח המין הזה את לבב הד”ר כלל.

הוא לא בקר את רבני העדה ואף לא את מנהליה ואף הם לא בקרו אותו. הרבנים מצאו לנחוץ לעיין, איך לקבל פניו, אם יבוא לבקרם. אנכי שמעתי מפי הגר“ש סלאנט נ”י לאמור: אם יבוא ד“ר הרצל לבקרני אקבל פניו בכבוד בתור חכם מדיני, אך לא בתור ציוני מדיני”.

לבד מבתי־הכנסיות הגדולים בקר גם אלו מוסדות, כמו את אוצר הספרים ל“בית מדרש אברבנאל”; הוא סר גם ל“בקור־חולים הוספיטאל”.

“הצפירה”, שנת תרנ"ט.


פְּגִישָׁתִי עִם הֶרְצְל / ז. בן טובים [1876 – 1957]    🔗

היה זה בליל שבת בתחלת הסתיו של שנת תרנ“ט. יהודי ירושלים אחרי גמרם לאכול את סעודתם יצאו לטייל ברחוב־יפו ההומה מרוב אורחים ותיירים, שבאו לראות במחזה בואו של וילהלם קיסר והפמליא שלו. והנה הופיע ברחוב־יפו ד”ר הרצל בלוית חבריו, שזה עתה באו ברכבת, שנתאחרה הפעם והגיעה לתחנה בתחלת התקדש ליל השבת. כידוע לקוראי ה“יומן”, עבר הרצל את הדרך מהתחנה העירה רגלי, כשהוא נשען בזרועות חבריו. הוא הלך לאט לאט ובהלוכו היתה ניכרת כבדות וליאות, מחמת הקדחת שתקפתו.

בליל השבת ההוא לאור הירח הלבן והזך שעמד בשמי ירושלים, במרחק־מה מהשכונה “אבן ישראל” ומ“החצר הוולינית” הנקראת גם “חצר הרבי”, שבה היה אז מלון קַמיניץ הידוע, פגשתי את ד“ר הרצל ובני־לויתו.הכרתיו על פי הצלומים שראיתי בעתונות. ובהביטי זו הפעם הראשונה אל הנשיא הציוני ההולך לאט לאט נשען בזרועות חבריו, אל רום קומתו, אל פניו המפיקים אצילות ואל זקנו השחור שהוסיף לוית חן לצורתו המקסימה, הרגשתי מעין חרדת קֹדש ורטט עבר בכל יצורי גוי עודני נדהם ונרעש כולי ממראה נשיא ישראל בכל הודו ותפארתו והנה עמד ד”ר הרצל לרגע, פנה אלי בקולו הרך והמצלצל ושאלני, איה מלון קמיניץ. מרוב התרגשותי הראיתי לו בידי על חצר קרובה הגובלת בחצר המלון, שבה דר אותה שעה הפחה התורכי הירושלמי. ד“ר הרצל כבר כוון את צעדיו לצד החצר ההיא, אבל בהרגישי מיד בטעותי, כי שֵרַתִּי את ד”ר הרצל “שרות הדוב”, בקשתי סליחה על טעותי זאת והראיתי לו את הדרך הנכונה לחצר המלון היהודי. אז פנה אלי ד"ר הרצל בחיוך על שפתיו ויאמר לי: "Sie wollen mich zum Gouverneur fűhren?" (אתה רוצה להוליכני אל הפחה?!) ויכנס אל מלון קמיניץ.

נזדמן לי לראות את ד“ר הרצל עוד פעמים אחדות, פעם בכנסו העירה עם בני־לויתו דרך שער־יפו ופעם בלכתו אל אהלי הקיסר, ברחוב הנביאים, אל הראיון הידוע. ואולם לעולם לא אשכח את הרושם העז והמרץ שעשה עלי ד”ר הרצל בפגשי אותו בפעם הראשונה בליל שבת ברחוב יפו על־יד מעון הפחה הירושלמי.


בִּקּוּרִי אֵצֶל ד“ר הֶרְצְל 34 / הרה”ג מוה"ר יעקב מאיר [1856 – 1939]    🔗

השתתפות היהודים, בתור גוף מיוחד, בקבלת פני הקיסר וילהלם, שעמד אותה שעה לבוא ירושלימה, לא היתה רצויה לשלטון הירושלמי, וכשהודיעו לניאזם־פחה, שיש בדעתם לבנות שער־כבוד לקיסר, רגז מאד ולא רצה לתת את הרשיון. אז קבלתי עלי אני לפעול אצלו. הלכתי אליו ומצאתיו נרגז מאד, בכל זאת הצעתי לפניו את בקשת הרבנים, בהסבירי לו כי מאחר שהיהודים החיים פה נתמכים הרבה ע“י אחיהם שבגרמניה ומשם דרשו במפגיע, שגם היהודים ישתתפו בחלוקת הכבוד לקיסר, והיה אם לא נמלא את רצונם יש חשש של הפסקת התמיכה ועי”ז יתרופף הישוב. אחרי שעה קלה של שאלות ותשובות נתרכך ניאזם־פחה ונתן את הרשיון וצוה שהיהודים יתנהגו בזהירות רבה.

בשבת, יום קבלת פני הקיסר, בא מישהו והציע לפני הרבנים לפנות מקום באהלים, אשר בצדי השער, גם לד“ר הרצל. אז השיבותי אני: אין מקום! ואולם למחר ראיתי חובה לעצמי ללכת לד”ר הרצל להתראות עמו. בדרך הרגשתי, כי שוטר־חרש שומר צעדי, ובכל זאת לא חזרתי. באתי לד“ר הרצל וספרתי לו את תוכן שיחתי עם ניאזם־פחה והעירותי, כי מה שעניתי אתמול “אין מקום!” אין משמעו כי אין מקום ממש. באמת היו האהלים די גדולים וגם אילו באמת חסר היה מקום, הייתי מפנה לו את מקומי אני, כראוי לאדם גדול כהרצל, אבל תשובתי השלילית לא באה אלא מפני שהיחסים עם הממשלה דורשים זאת. ד”ר הרצל השיב, שגם הוא הבין כן וכי מזה הוא רואה את חכמתי וזהירותי.

אח“כ נקראתי לפני הממשלה ושם שאלוני, אילו עסקים היו לי עם ד”ר הרצל. ספרתי את האמת, כי ד"ר הרצל דרש שיתנו לו מקום על־יד השער והשיבו פניו וכי אני בעצמי הלכתי לתת לו את התשובה, כי הרבנים פה אי־אפשר להם להבליט שום קשר עם האיש אשר יחוסו אל הממשלה עוד לא הוברר למדי…

הממשלה הודתה לרבנים על עמדתם ותתן תודה גם לי על הסבירי לה את מטרת הליכתי לד"ר הרצל.


הֶרְצְל בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינָי / פנחס בן צבי גרייבסקי [ 1873‏– 1941]    🔗

כמו חי עודו עומד לפני בכל יפיו, בכל הודו והדרו, הרצל המנהיג הגדול, יוצר התנועה הציונית, מחיה העצמות היבשות, ברום קומתו, בפניו המאירים, המלאים זיו ומפיקים נוגה ועצבות גם יחד.

עוד אני מרגיש את ידו הרכה והענוגה שלחצתיה בשתי ידי: יד הרצל בידי… ורגשותי הביעו: שמח אני שיש לי הכבוד והעונג ללחוץ את היד המבורכה העובדת לציון.

והשיחה החלה.

זה היה בט“ו במרחשון התרנ”ט, בשעה תשע לפני הצהרים, בחדר קבלת האוחרים בבית־החולים הצבורי “בקור חולים” בעיר העתיקה, מקום עבודתי מנעורי עד היום הזה. שם היה לי הכבוד והעונג לקבל את ד"ר הרצל ובני־לויתו הא' וולפסון, בודנהימר, שנירר וזיידנר.

שוחחנו על ירושלים העתיקה ועל מקריה והמנהיג הקשיב רב קשר בספרי לו דברים מן הזכרונות הקדומים, מכל אותם היסורים, יסורי ארץ ישראל, שסבלו אבותינו ואבות אבותינו, החלוצים הראשונים. הוא רשם הכל בפנקסו ובלחיצת־יד חמה אמר לי מתוך התרגשות:

“ידידי! כל עובדה, כל מאורע וכל זכרון קדום יקרים הם במאד מאד. חובתך לפרסם הכל”.

(אכן לזכר האיש הנעלה הזה אני מקדיש את הזכרונות הקדומים אשר אתי בכתובים)

מבית־החולים לויתיו אל “החורבה” ששם הצטלם בעמדו על הבימה וידיו שלובות על לבו ומכאן אל בית דפוס צוקרמן הידוע לו מכבר. הוא התענין בבעל הדפוס, שבא ירושלימה בהיותו צעיר, ובספרים שנדפסו על ידו, לחץ את ידי המדפיס ר' שמואל צוקרמן באהבה וחבה ובהבעת “הצלחה רבה ואריכות ימים”, התבונן אל מכבש הדפוס העתיק ששלח סיר משה מונטיפיורי לר' ישראל בַּק, המדפיס הראשון בירושלים (שממנו עבר לידי צוקרמן) וקנה במאתים פרנק ספרי תהלים, משלי ושיר השירים בתרגום ערבי ובוכרי ועוד.


הֶרְצְל וְצִיּוֹנֵי יְרוּשָׁלָיִם / חיים מיכל מיכלין [1867 – 1937]    🔗

ראשית התנועה הציונית בירושלים עיר הבירה נעוצה בראשית צמיחתה של הציונות בכלל. המכתבים שהחלפנו באותם הימים עם וינה, מקום מושבו של הרצל, היו יכולים לשמש מסמך יפה לתולדות התנועה בארץ, אבל, לצערנו, בימי המלחמה העולמית היינו מוכרחים להשמידם כליל, לבל תשלוט בנו עינא בישא.

בלילות, על־פי רוב בלילות החושך, היינו מתאספים בבית־ועדנו בחצר קנדינוף, ברחוב צדדי, ושם היינו מתוכחים ומתנצחים, נושאים נאומים ומרצים הרצאות על הציונות ועל כל המשתייך אליה, כגון התרבות העברית, דורשים דרשות על התנ"ך, על התלמוד, על נושאים היסטוריים וכו', למען קרב אלינו את הנוער ולמשכו אל הציונות.

רוב החברים פה היו חסידים אדוקים להרצל, עד כי גם בתקופת האוגנדיות היינו כמעט כולנו בין “המחייבים”, בין אומרי ה“הן”. כי הבַנו: כיון שהרצל דורש ככה, ודאי כן צריך להיות. היינו סבורים, כי זוהי מין הטיה פוליטית כלפי השולטן ובתור שכזו הרי היא באמת במקומה ובזמנה. כן היו סבורים אז כל האישים החשובים שבחברינו, בן־יהודה, ד"ר גרינהוט ועוד.

עוד לפני בוא הרצל לארץ־ישראל היתה לנו ידיעה על כך. אינני זוכר בדיוק, מאיזה מקור. כמדומה שקבלנו מכתב מקושטא, מחברים. לצערנו לא יכולנו לסדר קבלת־פנים למנהיג, כי אלף עינים היו לטושות על כל תנועה ותנועה ובפרט על נתיני תורכיה ומר היה גורלם, לו משכו עליהם עינו של אחד מהמרגלים ושוטרי־החרש ולו נודע שיש להם שיח ושיג עם הרצל. אבל אחד אחד הלכו לאכסניתו, ממש כמתגנבים, למען זכות בלחיצת־יד או בהארת־פנים מהמנהיג. ביחוד הצטיינו בזה המנוח מנחם מנדל סוסניצקי, מר אברהם חיים זילברמן, ד"ר אליעזר גרינהוט, המורה הורויץ ועוד (וגם אני בתוכם), שהיו שקועים בציונות בכל לבם ובכל נפשם.

הרצל התאכסן תחילה במלון קמיניץ ואחַר בביתם הפרטי של האחים שטרן־מרכס. יודע אני, כי אחד החברים הוא שתִּוך בהעברה זו, למען הציל את הרצל מסביבה בלתי נוחה וגם להרחיקו קצת מעינם המרגלת של שוטרי־החרש התורכיים שסבבוהו.

בבואי לבקר את הרצל בבית שטרן־מרכס מצאתי שם את הרה“ג יעקב מאיר, את מר דוד ילין ועוד מבני ירושלים. דוד וולפסון קבלנו בסבר פנים יפות ואמר לנו, כי את ה”דוקטור" קשה לראות עתה מפני שהוא עסוק ועל־כן, אם לא יקשה לנו, עלינו לחכות כשעה באולם־האורחים. כמדומני, כי קצת מהחברים הלכו על מנת לשוב, אנכי נשארתי ובין כה בליתי שעה קלה בחברת דוד וולפסון, שנירר וזיידנר. דברנו ארוכות וקצרות על ענינים שונים. פתאום נפתחה הדלת של אותו חדר, אשר לשם הייתי מציץ בכל רגע, וכבוד ד"ר הרצל הופיע במלוא קומתו. הציגוני לפניו בתור בא־כחה של “הצפירה” וילחץ ידי בחבה רבה.

רציתי לסבב את השיחה לענין בקורו בארץ־ישראל ביחסו אל בקור הקיסר, מכיון שכבר קלטה אזני שמץ מההבטחה שניתנה לו בקושטא, אבל הוא השיאני לנושא אחר ויגבב עלי שאלות על שאלות על־דבר ירושלים ומצבה ועל האישים הפעילים שבה ויהי שבע־רצון מתשובותי. הוא רשם לו הערות שונות בפנקסו הקטן שבידו. השיחה היתה בגרמנית. ויתנצל ויאמר, כי הוא בתור מנהיג הציונות מתבייש אמנם, שבהיותו בבירת התנועה אינו יודע לדבר בשפתה, אבל מקוה הנהו, כי אם יזכהו ה' לבקר כאן שנית, אז כבר תהא השפה העברית שגורה בפיו.

כשעה שלמה בלינו יחד ואחר־כך לחץ שוב את ידי ונפרדתי ממנו. בין כה וכה והאולם נתמלא אנשים שונים, שבאו לראות את האיש אשר אליו נשאו את נפשם, את המנהיג.

כידוע, בקר הרצל בבית־הכנסת שבחורבת רבי יהודה החסיד. הגאון ר“ש סלנט, הרב הראשי של עדת האשכנזים, בקש ממני לסבב את הדבר שהרצל יעלה מביה”כ לבקרהו במעונו, שהיה ג“כ ב”חורבה" ההיא, אבל לא בתור מוזמן, כי אם באקראי, דרך־אגב. מי שהכיר את הגרש“ס ז”ל ואת טיבו, יבין כי לא מפני נטיתו להתנועה הציונית חשקה נפשו לראות את מחוללה. היה בזה רק הרצון להכיר את האיש שרבות ספרו עליו בפניו, אך הוא עצמו בלבו התנגד לו ולשאיפתו.

הצעתי לפני הרצל שיעלה לבקר את הגאון הישיש, אבל הוא ויתר על זה באמרו, כי אינו חושב, כי בקורו יגרום הנאה למבוקר, אדרבה ודאי יגרום לישיש צער ואולי גם נזק. ולמה לו זה? למי תצמח תועלת מבקור זה? משום־כך החליט מראש לא לבקר אף את ראש רבני עדת הספרדים באמרו, כי בתור רב רשמי וחכם־באשי מטעם הממשלה התורכית ודאי לא תסבול זו האחרונה את התרועעותו אל מחולל התנועה הציונית בעת בקורו של הקיסר על אדמת תורכיה…


לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים / אפרים כהן רייס [1863 – 1943]    🔗

בירושלים השתדלו אנשים אחדים, כי יפַנו מקום להרצל בסוכת הקרואים (רבנים ישישים, נכבדי העדות וכמה מחוסי גרמניה היושבים בירושלים), שעמדה מול סוכת הרבנים הראשיים וועד־העשרה לשתי העדות על־יד שער־הכבוד.

בשאלה זו פנו אז גם אלי, ואם כי הייתי המסדר העיקרי של טקס קבלת־הפנים לא יכולתי להשפיע בנידון זה ולא כלום: בהופעת הרצל בדרך יפו־ירושלים על־יד מקוה־ישראל לא היה מן הבולט ביותר, אך בירושלים, בתוך הפומביות הרבה שניתנה לטקס קבלת־הפנים, בשעה שאותות איבה לציונות החלו נראים מצד הממשלה התורכית, היתה השתתפותו פרובלימה שעוררה חששות.

הרצל מדבר על־דבר שתי מחנות בירושלים, אשר האחת מהן רצתה, כי יופיע וידבר בשם העדה, והשניה התנגדה לו ולציונות נגוד גמור, אך טעות היא זאת שהטעהו מישהו. על דעת איש מאנשי ירושלים, בעל הבנה פוליטית כל־שהיא ו“בירושלים הרי כל בר־בי־רב פוליטקאי הוא”– היה ר' שמואל סלנט אומר– לא יכול היה לעלות הרעיון שאיש מן החוץ, יהיה מי שיהיה, ידבר בשם עדות ירושלים בשעת קבלת־פנים על־ידי רבנים הראשיים ובאי־כח העדות. דעה כזאת גם לא נשמעה אז מפי איש. לעומת זה ההצעה להעמיד את הרצל בין קרואי־העדה בודאי שלא היתה לה כל התנגדות, אלמלא חששו לעינה הרעה של הממשלה התורכית. חששות אלה נתחזקו על־ידי האזהרה, שקבל הח“ב אלישר מן הרב משה הלוי בקושטא, שלא לעורר על עצמו ועל העדה כל חשד של נטיה אל הציוניות של הרצל, באשר השולטן מתנגד בהחלט לתנועה הזאת והיא עלולה איפוא להביא רעה על היהודים בתורכיה.מתוך תנאי־הזמן האלה לא יכול היה הח”ב אלישר לבחור בדרך אחרת מאשר דרך המאון. הספור שהשמיעו באזני הרצל, כי משה הלוי כתב לאלישר לשים אותו בחרם, ספור בדוי הוא.

ההכרה על עמדתה השלילית של תורכיה כלפי הציונות לא נחלשה על־ידי ראיונו של הרצל לפני הקיסר; אדרבה, האכזבה שבאה לאחריו עוד חזקה אותה במדה ידועה. ראיון זה נשמר בסוד גדול. בירושלים לא ידעו על הראיון לא לפניו ולא כשבוע ימים אחריו. וגם באירופה עבר זמן־מה עד שהעתונים מצאו את ידיהם ואת רגליהם בעובדה זו. כשקבלתי טלגרמות מלונדון ומברלין להודיע פרטים על הראיון פניתי אל הקונסוליה הגרמנית, וזו לאחר הכחשות שונות, כגון “המשלחת שנתקבלה לפני הקיסר היתה של הטמפלרים”35 או “הרצל נתקבל לראיון רק לפני יועץ־הצירות הגרף קלֶמֶט” (אותו צעיר שומר־סף שהרצל מתכעס כל־כך על חוצפתו היתרה), אחרי ההכחשות הזולות האלה הודתה סוף־סוף, כי “הקיסר קבל משלחת של יהודים אשר הגישה לפניו אלבום של תמונות מן המושבות היהודיות בארץ־ישראל, היינו אלה של הברון רוטשילד, וכי הוא ענה לה באותן המלים שענה לבאי־כח הטמפלרים שהגישו לו גם הם אלבום דומה לזה”.

התשובה האחרונה של הקונסול נמסרה ברוח אותה ההודעה הרשמית, שנתפרסמה מצד משרד־הידיעות שעל־יד מחנה הקיסר ושהכזיבה כל־כך את הרצל ומלויו: שום מלה על הציונות, שום מלה על הרצל. היתה בזה יש הדיפלומטיה הזעומה:“יהיה השה שלם והזאב שבע” הקיסר הבטיח להרצל ראיון בירושלים – והרי הראיון, אך חלילה לו להכעיס את הזאב ועל־כן היה הראיון, לפי ההודעה הרשמית, רק משלחת של יהודים סתם שהגישה אלבום מן המושבות היהודיות אשר בארץ.

בטלגרמה של רויטר על־דבר המשלחת היהודית היה כתוב אז, כי “הקיסר קבל את הקונסול הצרפתי ואחר־כך משלחת יהודית שהגישה לפניו אלבום של תמונות מן המושבות היהודיות הקיימות בארץ־ישראל” וכו'. סמיכות הפרשיות בין הקונסול הצרפתי והמושבות היהודיות באה כאילו בכוונה, כי המושבות של הברון רוטשילד נחשבו בעיני התורכים כמושבות צרפתיות.

הודעה אחרת מצד משרד־הפרסום, שעמד תחת השגחתם של בילוב, מרשל ותאופיק פחה, ציר תורכיה בברלין, לא היתה יכולה להנתן אז. גם בילוב וגם מרשל העריכו את עמדת השולטן לגבי הציונות כמשה הלוי אפנדי, ותאופיק פחה אשר לפניו הוגשו כל פרטי תכנית בקור הקיסר והטלגרמות שנשלחו על־ידי משרד־הידיעות היה מתנגד גלוי לה (הוא הוא שאמר אז:“עם הארמנים גמרנו את חשבונותינו בשלשה ימים, עם הציונים נגמרם בשלש שעות”).

גם בילוב וגם מרשל לא רצו להסתבך בשאלות פוליטיות חדשות, שהיו עלולות להשפיע על יחס תורכיה לגרמניה וגם לעורר התנגדות וקנאה מצד הממשלות האחרות. ומתוך השקפה זאת אמר בילוב לאחר שבועות אחדים ברייכסטאג ש“השולטן התורכי הוא מונַרך בעל עין חודרת כל־כך עד שאי־אפשר שיחשוב אף רגע, שוילהלם השני אומר ללכת בעקבות בואֶמונד ונקרד ולקחת מתורכיה את אסיה הקטנה, את סוריה וארץ־ישראל והשם יודע מה עוד”.

הרצל לא בא בשעה מוצלחת לירושלים. הקהל היה עסוק בקיסר ועל־כן לא ניתנה לו להרצל שימת־הלב הראויה והוא עצמו היה עסוק וטרוד עוד יותר, כי כל מעיניו ומחשבותיו היו נתונים לשאלת הראיון. הרצל לא בקר כמעט איש ומעטים היו גם המבקרים אותו. ובכל זאת התראיתי עמו פעמים, פעם אחת במקרה על־יד שער־יפו ובפעם השניה באכסניתו בבית מרכס, בהשיבי לו בקור על בקורו בבית־הספרים הלאומי שעמד תחת ראשותי, אם כי לא הספקתי להזדמן עמו שם מפני טרדותי.

כשנתים לפני־כן ערכתי לאחר הופעת “היודנשטאט” מכתב להרצל ובין שאר הדברים אמרתי36: “ואף אם תעבורנה עוד שנים רבות עד שיתגשם הרעיון הגדול הזה, הנה הבנים הנאמנים לגזעם יחזיקו מלאי תקוה ובטחון ב”מדינת היהודים" ותמיד ירחש לבם רגשי תודה והערצה לאיש שנתן כחות־יניקה חדשים לאמונה הישנה ורוח של חיים רעננים לתקוה מורשת־האבות".

עתה בשיחותי הקצרות בירושלים היה עלי להראות על הקשיים הרבים שבהתגשמות הרעיון. הראיתי למשל על המריבות ועל הקנאה שבין שתי הדתות השונות על המקומות הקדושים בירושלים. אך תשובתו היתה, כי ירושלים37) אינה נכנסת בגדר התכנית שלו:“יקחו להם הם את כל החורבות כולן ואנחנו נבנה לנו עיר חדשה”. הראיתי בפרט על עמדתה השלילית של תורכיה לציונות, אך הוא ענה והדגיש, כי תקותו חזקה עוד יותר מבתחילה. אם כי דברתי עמו כאיש פרטי, אמר שאוכל להודיע על כך גם ל“דז’ואיש כרוניקל”. אמנם דבריו אלה נאמרו לפני ראיונו אצל הקיסר. אני כשלעצמי חשבתי אותה שעה: אכן גדול האיש הזה, אך נאיבי במבטחו בתורכיה. ורק חמש שנים לאחר־כך, בבקרי אותו בוינה, הודה לי שטעות טעה בהערכתו את הפוליטיקאים התורכים – טעות המתבארת מתוך מסירותו הגדולה לרעיונו.

ברלין.


שִׂיחָתִי עִם הֶרְצְל 38 / אברהם סולומיאק [1863 – 1943]    🔗

בהודע דבר בואו של הרצל ירושלימה שלחתי את ה“קַוַס” של הקונסוליה הרוסית הכללית בירושלים אל דירת מרכס להודיע על רצוני להתראות עם המנהיג וקבלתי הזמנה לשעה 4 אחה"צ.

מטרה מסוימת לא היתה לי, רציתי סתם לראות את הרצל. ולמראה ההוד וההדר שבפניו נתבלבלתי והתחלתי לגמגם כילד. הרצל הרגיש במבוכתי ובקש ממני לספר לו מחיי.

והנה אני יושב ומספר: באתי הנה כביל"ו, עבדתי בגדרה, זרעתי חטה, שומשמין ולבסוף… נתגלגלתי כפקיד אל הקונסוליה הכללית הרוסית בירושלים. הרצל עומד על הקרע הזה שבחיי.

נכנס שנירר. הרצל מציג אותו לפני, אבל יחד עם זה הוא מבקש ממנו להניח לו לזמן־מה. מתוך רטן מעושה עוזב שנירר את החדר.

והרצל יושב לו בכורסא המתנדנדת, מקשיב לדברי ושואל אותי: “ומה דעתך על העתיד?” – “בעתיד תהיינה לנו צרות מהנוצרים וביחוד מהקתולים המקומיים הנתמכים על־ידי האפיפיור”.

הנני הולך ומעביר לפני הרצל את תמונת היחסים שבין העדות הנוצריות בירושלים, שכן דוקא אני היהודי אחד מתפקידי היה להגן על זכויות הכנסיה היונית ב“מקומות הקדושים” כלפי הקתולים ולהגשים את שאיפות הפוליטיקה הצארית סביב לקבר ישו. בחוזה השלום שנכרת בין רוסיה ותורכיה אחרי מלחמת קרים, בסעיף הדן ב“מקומות הקדושים”, נשארו כמה פרטים סתומים ומכאן נבעו סכסוכים תמידיים בין רוסיה ותורכיה. מצד שני היו מאז סכסוכים תמידייים גם בין היונים והקתולים. ומכיון שרוסיה הגנה תמיד על זכויות היונים בפני הקתולים, הייתי אני, הפקיד היהודי, למעשה המפקח על הפוליטיקה של הכנסיה היונית כלפי צרתה הקתולית בארץ הקדושה.

Ćest excessivement interessant"– – אמר לי הרצל ושתה בצמא את דברי. מדי פעם בפעם היה קם מהכורסא ושב ויושב. סימני עצבנות ניכרו בו.

מענין לענין עברנו לדבר גם על הישוב הישן. הרצל הביע את אי־רצונו מצורת החיים של ישוב זה, מ"החלוקה, וכו‘. והנה באתי אני, שהכרתי את הישוב הישן מקרוב, והתחלתי לספר לו על הסבל והגבורה שבחייהם, על צפת בתור מולדת הקבלה, על טבריה וכו’, ספרתי לו, שיש מן הישוב הזה שרואים בו, בהרצל, את משיח בן יוסף…

הרצל הקשיב רב קשב.

בין כה וכה החשיך. נפרדנו זה מזה מתוך התרגשות.


הִתְרָאִיתִי עִם הֶרְצְל 39 / מ. אזרחי־קרישבסקי [1862 – 1951]    🔗

באתי ארצה בשנת תרנ“ז, הייתי מ”בני משה".

באותם הימים הייתי מורה ב“אליאנס” בירושלים, בהנהלתו של ענתבי. בבוא הרצל ירושלימה נגזרה גזרה על המורים שלא להתקרב אל הרצל. ואולם את נפשי לא מכרתי ל“אליאנס”; הלכתי אל הרצל, שישב אז בבית מרכס, ובקשתי ראיון.

הראיון נמשך עשרים דק, מצאתי את כל החבורה כשהיא יושבת ומריצה מכתבים לחו"ל והרצל מכתיב להם את הכתבות על־פי הזכרון. כח־זכרון זה הפליאני אז.

שוחחנו, כמובן, על החנוך. גוללתי לפני הרצל את מגלת החנוך בא“י. הרצל הקשיב וגם רשם לו מה שרשם ומדי פעם בפעם היה פונה אל חבריו:”הסכיתו ושמעו! דבר מענין מאד!"

השיחה התנהלה בגרמנית. תחילה הִתַּמַמְתי ושאלתי,אם מבינים כאן עברית, אבל הרצל ענה לי:"הננו לצערנו, “עמי־ארצות”.

הויתו של הרצל בעיר היתה ניכרת. אנשים ונשים היו נוהרים אל אותה סמטה, שבה ישב, לראותו פנים והיו מאושרים, אם נזדמן להם לראותו. הרצל כנראה הרגיש בזה והיה מאיר פנים לכולם.

גם הערבים התיחסו אליו בכבוד רב. הדרת־פנים של הרצל הלהיבתם. “מלך־אל־יַהוד”– היו מתלחשים ביניהם. ובהשוותם את הרצל עם וילהלם היו מכריעים את הכף לזכותו של הרצל. בבוא הרצל אל “מגדל דוד”, שהיה אז קסרקטין תורכי, פתחו לפניו את כל האוצרות ונהגו בו כבוד בלתי רגיל. אכן גדול היה הקסם!


Pro Domo / ד“ר א. מזיא ז”ל [1858 – 1930]    🔗

(מתוך שיחה)40

את הרצל הכרתי עוד לפני בקורו בארץ. בעברי פעם דרך וינה התודעתי אלי בחוג חברי אגודת “קדימה”, שעליהם נמנו גם ידידי מאז, זיידנר, קרמנצקי ושנירר. הרצל בקש אז ממני להמציא לו מדי פעם בפעם ידיעות על הנעשה בארץ, אבל לצערי לא יכולתי להבטיח לו זאת, באשר חששתי לאי־לויאליות מצדי כלפי הברון, ששלחני ארצה ושכידוע רצה שהעבודה תתנהל בלי פרסום.

ציוני הייתי מאז (“ציוני מעשי”), ואולם כשנמצאו אנשים בארץ שהתחילו למכור שקלים ציוניים ראיתי בזה סכנה לישוב. זכורני, כי פעם הראה לי הפחה טֶפְוויק־בֵּי, שהייתי, למעשה, רופאו הפרטי ומתוך כך עמדתי אתו בקשרי ידידות, קטעים מהעתונות הציונית בחו"ל ושאלני, אם גם לבני־הארץ יד בזה. “הישוב נקי מזה”–עניתי לו. “דע לך–אמר לי הפחה–שאם יתגלה ההפך מדבריך, לא אוכל לעזור”. מתוך ידיעה זו התנגדתי לתעמולה הציונית בארץ.

והנה באחד מימי אוקטובר שנת תרנ"ט בא הרצל ארצה וסר ראשונה לראשון־לציון, שבה התגוררתי אותה שעה בתור רופא המושבות מטעם הברון, ובלויתו ידידַי מאז, שייזנר ושנירר. יחד עם כל בני “ראשון” קדמתי גם אני את פני הבאים, אף פתחתי את ביתי לפניהם ברצון.

זוכר אני, כי כשדברתי עם הרצל על שאלת הבריאות ותארתי לו את המצב כמו שהוא, אמר לי בן־שיחתי:“לכשאקבל את ה”טשַרְטֶר, אביא הנה פועלים לרוב ליבש את הבצות ולהשמידן כליל". "הם ימותו כאן,– עניתי לו. "ותעלת סוּאֶז?!,– טען הרצל. “תעלת סוּאֶז נחפרה על ידי כושיים”–השיבותי.

בשיחתי נגעתי גם בשאלת ה“שקלים”. הסברתי להרצל, כי בשביל מאתים פרנק, מחיר השקלים הנמכרים באותם הימים, לא כדאי לסכן את הישוב. הרצל הסכים לדעתי והעיר לבודנהיימר, כי יש להתחשב עם נימוק זה.

אותו לילה לן הרצל עם בודנהימר בבית־הפקידות, ידידי זידנר ושנירר לנו בביתי. ובבוקר עזבה החבורה את “ראשון”.

למחרת יום צאתם מראשון התקיימה, כידוע, הפגישה עם הקיסר על־יד מקוה־ישראל. בתור מי שהיה בשעתו קרוב לחוגי הנוער הסוציאליסטי בחו"ל וידע במקצת מה טיבו של קיסר זה מובן שחלקי לא היה בין אלה שהתפעלו מפגישה זו והָזו הזיות בהקיץ…

אותו שבוע שהרצל עשה בירושלים נזדמנתי גם אני שמה על־פי מצות הפחה, שאשתו חלתה פתאום, ובמלון קמיניץ נפגשתי עם וולפסון. ובסוף השבוע ההוא בהיותי ביפו ובהודע לי שם, כי החבורה כבר שבה מירושלים, סרתי למלון קמיניץ להפרד ממנה.נפרדתי מידידי זיידנר ושנירר ורציתי לראות גם את פני הרצל והנה עמד וולפסון וחסם בפני את הדרך באמרו, כי הרצל אינו יכול לקבלני. התפלאתי על כך, אבל כל חשש לא נתעורר בי אותה שעה.

והנה נתפרסם “יומנו” של הרצל ובו, כידוע, נזכר שמי לגנאי. נדהם עמדתי בפני עובדה זו. “האומנם?!” ואולם בהעלותי על לבי את דברי הימים ההם נתברר לי, כי אכן אין זאת כי יד אחד הקנאים הציוניים מאותם הימים היתה בי לתתני לשמצה.התנגדותי להפצת שקלים בישוב העלתה עלי את חמת הקנאים ההם, ולמרבה התסבוכת בא המקרה, שנפגשתי, כאמור, עם חברי המשלחת גם בירושלים וגם ביפו, וחיזק את השמועה, כי עוקב אני את צעדי הרצל.

ואולם אלה שהכירו אותי במשך ארבעים שנות חיי בארץ – הם יֵדעו עד כמה יש יסוד לשמועה ההיא, שנתגלגלה אל יומנו של הרצל.




  1. התמונות האלה נמצאו כשהן בלתי “מפותחות” ומשום כך בלתי נוחות לשמוש.  ↩

  2. במכתבו אל הצאר ניקולאי ll מיום 18 באוגוסט 1898 (ר' Briefe Wllhelms ll an den Zaren 1894־1914, Veriag Ullstein & Co, Berilin. ) מתמם הקיסר וקובל על “הלהג הטפשי” של העתונות האירופית בקשר עם מסעו לארץ־ישראל. מעציב הוא, לדבריו, העדר כל רגשות דתיים בחוגי החברה העליונה באירופה, המביאם לידי כך שאינם יכולים לתאר לעצמם את עליתו ארצה בלי כוונות פוליטיות נסתרות. “מה שמותר לאלפי אכריך העלובים – מותר גם לי!”

    אכן ידעה העתונות העולמית את אשר לפניה. בשעת בקורו אצל השולטן בקושטא השיג ממנו הקיסר רשיון להמשיך את קו מסלת־הברזל האנאטולית עד המפר. הפרסי (ר' “Life of Abdul Hamid” by Sir Edwin Peare, London ).  ↩

  3. באותה שיחה אגב טיול בקרלסרוהי (ר' למעלה) אומר הכלר להרצל, כי יש בדעתו לדבר על לב הדוכס הגדול להצטרף גם הוא לאורחת הקיסר לכשתעלה ארצה בשנה הבאה לשם חנוכת הכנסיה. גם על הרצל להיות אותה שעה בארץ – אומר הכלר – והוא עצמו היה רוצה ללוות את הדוכס בתור איש־המדע. ניבא ולא ידע מה ניבא.  ↩

  4. ר' מכתבו אל יורק־שטיינר, שנתפרסם ב“די נייע וועלט”, גליון 42 משנת 1928, וגם ספרו של זה האחרון: Die Kunst als jude zu lebea.  ↩

  5. דבר ההתראה נתאשר לי מפי הג' חמדה בן־יהודה, שלוותה את בעלה בנסיעתו דרך וינה ובקרה יחד אתו אצל עורך ה“ולד”, ד“ר ורנר, ההיה יסוד להתראה זו?־ שאלתיה, תשובתה: הם אמרו מה שאמרו על סמך ידיעתם את הארץ ו”קשריהם" השונים.  ↩

  6. אמנם אחר־כך נתגלה, כי בשל סערה נתעכבה אנית הקיסר והגיעה לקושטא רק ב־18.  ↩

  7. עד הרגע האחרון – מסר לי א' זיידנר – לא היתה המשלחת בטוחה, אם הנסיעה ארצה תתקיים באמת ובשעת קנית כרטיסי האניה בקושטא הותנה עם הסוכנות שבמקרה שהנסיעה תתבטל עליה להחזיר למשלחת את תשלומה בנכוי 10%.  ↩

  8. בשיחתו עם הנסיך אוילנבורג בוינה ב־3 בינואר 1901 אמר לו זה בין יתר הדברים: “השולטן דחה בתוקף כזה את הצעת הקיסר בנוגע לציונים, שאי־אפשר היה להמשיך בדבר. רצוי היה לנו להשאר ביחסים טובים. בתור אורח לא יכול היה הקיסר, כמובן, לעשות עוד צעדים בענין זה”. בתור אורח – שמע מינה בהיותו בקושטא.

    מעין אותם הדברים שמע ד“ר בודנהיימר מפי הדוכס הגדול של באדן בשנת 1902 בבקרו אצלו בשליחות ציוני גרמניה: ”השולטן היה מפנה בכל פעם באופן ניכר את השיחה לענין אחר".  ↩

  9. כובעו זה של הרצל שמור ב“חדר הרצל” בירושלים.  ↩

  10. המטיף הידוע צבי הירש מסלנסקי מוסר ב“זכרונותיו” (כתבי מסלנסקי, כרך ג') מה שספר לו וולפסון בענין זה! אותו לילה בלה הרצל על המכסה, בעוד שבני־לויתו ישנו את שנתם בתאם. פתאום שמע וולפסון קול קורא אליו: “דוד, דוד, הישן אתה?” הוא פקח את עיניו וראה לפניו את הרצל לבוש הדר כהולך לקבל פני מלך. “רצונך לראות את ציון אמנו? קום וראה את האורות הקורצים אלינו מיפו”. וולפסון קם, התלבש ועלה על המכסה ובעמדו על־יד הרצל כשהוא מביט למרחוק ראה שני אגלי דמעה גדולים מבצבצים מעיניו ומתגוללים ויורדים על זקנו. הם נפלו איש על צואר רעהו והתנשקו ושפתותיהם לחשו: ארצנו! ציון אמנו!  ↩

  11. על בר־נש זה, שעבד בבלשת הפוליטית, הוטל התפקיד הנכבד לשמור את צעדי הרצל במשך שהותו הארץ – דבר שעליו נצטוה הפחה הירושלמי מאת השלטון המרכזי בקושטא. בידו היה לאסור את הרצל, אם יתפסהו אומר או עושה משהו נגד השלטון התורכי. דברים אלה נודעו לי מפי קרמר עצמו, תושב ירושלים כאז כן גם עתה, המתגאה בזה, שהוא לא הזיק להרצל, אשר, אגב, היה זהיר מאד בהליכותיו שלא לתת פתחון־פה לשטן. כבר ביפו הספיק לעמוד על “טיבו” של הרצל ושלח מיד “רַפורט” לירושלים, כי הכל בסדר, אך גם בירושלים המשיך להתחקות על צעדיו ולא מצא בהם כל עבירה.  ↩

  12. כפי שספר לי א' זיידנר נתכבדו חברי המשלחת בכל בית ביין עד שלבסוף הראה היין, כמובן, את פעולתו.  ↩

  13. וולפסון מספר ברשימותיו (ר' הספריה הלאומית והאוניברסיטאית, ירושלים, חדר וולפסון) על היתושים ובני מינם שכל החבורה סבלה מהם. לעומת זה הוא מציין את העובדה, כי הפעם אכלו כולם פשטידה של שבת.  ↩

  14. אחרי שוב הקיסר ממסעו לגרמניה הודיע הדוכס הגדול של באדן להרצל, כי היהודים בירושלים לא עשו רושם טוב על הקיסר. גם מפי אוילנבורג נתאשר לו אי־רצונו זה של הקיסר מהיהודים. ולפי השמועה, שהביא נֶוְלינסקי, אמרה הקיסרית עוד בקושטא: “הנסיעה יפה מאוד ורק דבר אחד לא נעים לה, שהיא תצטרך לראות כל־כך הרבה יהודים” (ר' “יומן”: 18 בנובמבר, 9 וגם 15 בדצמבר 1898).  ↩

  15. טקס זה שימש לקיסר כסות־עינים דתית בפני העולם המדיני, שראה בבקורו של וילהלם בארץ צעד פוליטי דוקא. יום הטקס, 31 באוקטובר, הוא אותו יום שבו פרסם בשעתו לוּתר את 96 הדברות שלו במבוא הכנסיה בויטמברג.  ↩

  16. בדרך נתן עיניו בסבל ספרדי, יליד ירושלים, רם־קומה וחסון כענק. הרצל התפעל מדמות־ענק זו, הזמינו אל ביתו, צילמו וגם מדד את קומתו. סבל זה, ששימש אחר־כך “קַוַס” בבנק בירושלים (באפ"ק) ולא ידע לדבר עברית, היה עונה למוכיחיו: “אני עם הרצל דברתי ‘שִכְּנַז’ וכן אדבר גם עם המשיח” (ר' כתבי ברזלי־איזנשטט)  ↩

  17. ענוי ראיון זה מתברר מתוך שנוי־היחס מצד הקיסר לגבי הציונות (ר‘ להלן ע’ 39 ו־40).  ↩

  18. יש אומרים, כי היה זה מין ברוש.  ↩

  19. דבריו על שיבת ציון ועל הרצל המשיח עלולים היו להתמיה את בני הישוב שנפגשו אתו, נודע לי מ“זכרוני” אחד, כי הכלר בבקרו באותם הימים בזכרון־יעקב סר אל גן־הילדים, ששימש גם בית־ועד ואגב דבריו על הציונות ועל ארץ־ישראל הביבלית הוציא מתיקו את “הברית החדשה”. מעשה זה גרם להתקוממות מצד הנאספים והנואם נאלץ להפסיק את דבריו. קוראי ה“יומן” יודעים, כי הרצל התיחס להכלר מראשית התודעותו אליו בזהירות ידועה, בבחינת “שמאל דוחה וימין מקרבת”.  ↩

  20. Briefe Withelms as den Zaren 1894־1914, Verlag Ullstein, Berlin.  ↩

  21. בזיכרונותיו של בילוב (“דענקווירדיגקייטען”, הוצאת אולשטיין, חלק א') שהופיעו בזמן האחרון, אנחנו מוצאים, בפרק המוקדש למסע הקיסר מזרחה, פסקה זו: “על־יד השער שבו נכנסנו העירה רצתה משלחת ציונית להתיצב לפני הקיסר. בראשה עמד ד”ר תיאודור הרצל, פובליציסטן וינאי יפה־רוח שקנאה קדושה לציון מלאתו. הוא הוצג בשעתו לפני וילהלם קיסר על־ידי הדוכס הגדול של באדן. וילהלם החזיק תחלה בהתלהבות ברעיון הציוני, מתוך תקוה שעל־ידי כך תשתחרר ארצו מנתינים רבים שאינם רצויים לו ביותר. ואולם לאחר שנתברר לו מאת ציר תורכיה בברלין, שלוָנו במסעו המזרחה, כי השולטן מתנגד בהחלט לרעיון הציוני וליסוד מדינה יהודית בלתי תלויה, הסתלק לגמרי מהציונות וסרב לקבל בציון את שליחיה".

    בפסקה זו המכילה, אגב, ידיעה מסולפת על משלחת ציונית עם הרצל בראשה שבקשה להתקבל על־ידי הקיסר בשערי ירושלים, בעוד שבאמת הקיסר הוא שהזמין את המשלחת לירושלים דוקא; המספרת נוסף על כך על סרובו של הקיסר לקבל את המשלחת הזאת ומעלימה את העובדה, שהראיון בירושלים (וקודם לכן בקושטא) אכן התקיים, אין בילוב מדבר כלל וכלל על עמדתו הוא כלפי הציונות. הוא מיחס את התמורה, שנתהוותה בוילהלם בין קושטא וירושלים, להשפעתו של ציר קושטא בברלין, הלא־הוא אחמד טופיק, שהרצל ביומנו מזכיר אותו ואת התנגדותו לציונות. ואולם עמדתו השלילית של בילוב ברורה למדי. אגב: בשיחתו עם ד"ר בודנהיימר בשנת 1914 הודה בילוב, כי בשעתו היו בידו ידיעות לא נכונות על התנועה הציונית והתפשטותה.  ↩

  22. הכוונה לוילהלם קיסר ולדוכס הגדול של באדן.  ↩

  23. על־פי “הצפירה”.  ↩

  24. ב“חברה” הוינאית התהלכה אז הלצה, כי תשובתו של הקיסר להרצל היתה: “הציונות היא רעיון נפלא, אבל אין להגשימה בידי היהודים”.  ↩

  25. ר' לעיל “על נאומו של הרצל בלונדון בראשית אוקטובר 1898”.  ↩

  26. ר' “בוסתנאי”, תרפ“ט, גליון ט”ז  ↩

  27. אגב כדאי לציין, כי דוקא באותם הימים, ימי פולמוס אוגנדה, חל יסוד “חברת אנגליה פלשתינא” שנועדה, כידוע, לעבודה מעשית בארץ. ומה גדולה היתה תשומת לבו של הרצל למוסד זה, מה מאד דחק הוא הפעם את שעת התחלת העבודה! הוא מחכה בקוצר־רוח לידיעות מהארץ, מתענין בהצעות שונות ליסוד בתי־חרושת וחברות מסחריות ונכנס בעובי הענינים האלה, כאילו רצה לכפר על עון העדר כל פעולה ישובית מעשית עד כה (ר‘ “לארץ אבותינו” לז"ד ליבונטי, חלק ב’) בנאום־הפתיחה לקונגרס הששי, האוגנדאי, מכריז הרצל: “אכן אין זאת ציון ולא תהיה ציון לעולם. זהו רק מין מקלט בעת צרה, אמנם על בסיס לאומי ומדיני. אות להגירה לא נוכל לתת ולא נתן על יסוד זה להמונינו. זוהי רק ”סגולה“ בשעת הדחק, העשויה להיות למשען לכל אותם המוסדות הפילנתרופיים הנמצאים עכשיו במבוכה ולהציל חלקים שלמים מבני עמנו מכליה הבאה מתוך פזור”.  ↩

  28. מתנגדיו של הרצל היו מהם שטענו, כי הקשיים שהעולים התחילו פוגשים באותם הימים בנמל יפו, הציונות היא שגרמה להם, אבל האשמה זו טעונה בדיקה יסודית.  ↩

  29. בשיחתו עם המלך האיטלקי בינואר 1904 מספר לו הרצל, כי בהיותו בארץ־ישראל נמנע מלרכוב על אתון צחורה או על סוס לבן, כדי שלא יתלו בו את אמונתם בביאת המשיח  ↩

  30. כמובן לכבוד הקיסר.־ א.ו.  ↩

  31. מדבריהם של יודילוביץ, פוחצ'בסקי ואחרים מוכח, שהבקור ביקב קדם לאספה בבית־העם – א.ו.  ↩

  32. הדבר היה בי' מרחשון ולא בכסלו.–א.ו.  ↩

  33. ר' לעיל, “אֶרְטֶר” א.ו.  ↩

  34. מתוך שיחה עם הרה"ג–א.ו.  ↩

  35. ר' לעיל, משלחת הטמפלרים – א. ו.  ↩

  36. בעל הזכרונות מתכוין כאן לגלוי־הדעת הראשון של ציוני ירושלים, שהגיע להרצל בספטמבר 1896.  ↩

  37. הכוונה לעיר העתיקה.  ↩

  38. מתוך דברים שנמסרו עלי בעל־פה–א. ו.  ↩

  39. מתום דברים שבעל־פה– א. ו.  ↩

  40. השיחה הזאת התקיימה שלשה שבועות לפני פטירתו.  ↩