סטיפן צוייג ראה את עצמו כסופר “אריי” לכל דבר, וסימנים מובהקים לכך. הנה ב“מרי אנטואנט”, כשהוא מספּר בין השאר על הנוֹשים היהודים, שהציקו למלכה האוּמללה, הרי הנעימה שלו שם היא זו של סופר לא יהודי ולא מאוהבינו. כאילו פתאום שכח לגמרי מי ומה הוא גופו! על אשליה זו הושתתה, כנראה, כל הרגשתו העצמית וממילא לא יכול לחיות משנעקר מתוכה בחזקה ונהדף חזרה אל מקור מחצבתו – על כרחוֹ.

ברם, הוא לבו לפניו אינו מגלה זאת, ובספרו “העולם של אתמול”, הוא מסתובב סחור סחור ו“לכרמוֹ לא יקרב”. על הנאציזם הוא מגיב כאן בדברי פרוֹיד (שמבחינה זו אינו טוב ממנו) לאמור: “אין לשרש את היצר הברברי, ההרסני והקדמוני שבנפש האדם”. מין לימוד זכות! להלך רוחו בספרו זה גדולים חקרי לב.

אבל אל נא נהרהר אחריו יותר מדי. הנה טופס ה“הצהרה” לפנינו על “הליכתו מן החיים ברצונו החפשי” ככתיבתה במקורה, על שתי המחיקות שבה (הליטוּש הסגנוני לא הרפה מהסופר גם בכתיבה אחרונה ונוראה זו!).

על כולנו עברה הכוס – אבל הוא שתה אותה – –