הָיָה לִי גְרוּשׁ נוֹצֵץ, עָגֹל, –

יָכֹלְתִּי בּוֹ לִקְנוֹת הַכֹּל:

גֻּלּוֹת, צְבָעִים, בּוּל, שׁוֹקוֹלָד,

גּוּמִי־לְעִיסָה; – אַךְ הוּא אָבַד.

מָתַי, וְאֵיךְ, כְּלוּם לֹא אֵדַע,

חִפַּשְׂתִּי אֶת הָאֲבֵדָה

בְּכָל מְגֵרָה, קוּפְסָה וָכִיס;

וְשֶׁמָּא מִישֶׁהוּ הִכְנִיס

הַגְּרוּשׁ מִתַּחַת לַמַּרְבָד?

לֹא! הוּא אֵינֶנּוּ, הוּא אָבַד.

אָבְדוּ עִמּוֹ גֻּלּוֹת, צְבָעִים,

כָּל הַדְּבָרִים הַנִּפְלָאִים

אֲשֶׁר לִקְנוֹת יּכֹלְתִּי בּוֹ,

אִלּוּ יָצָא מִן הַמַּחֲבוֹא.

אְַך הָעַקְשָׁן לֹא נִתְגַּּלָּה.

אוּלַי אָחִי אוֹתוֹ בָּלַע.

אוּלַי בָּלְעָה אוֹתוֹ אִמִּי.

אוֹ בְּלַעְתִּיו אֲנִי עַצְמִי?

עַל־כָּל־פָּנִים הַגְּרוּשׁ אָבַד.

הָיֹה הָיָה לִי גְרוּשׁ אֶחָד.