הָהּ, עַל מַה זֶּה נִתַּן שֵׁם אֶחָד וְיָחִיד

לְכָל הַחַיִּים, שֵׁם אֶחָד לְתָמִיד?

זֶה רַע, רַע וָמָר,

לְהִקָּרֵא מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף רַק “תָּמָר”.

לוּ יָכֹלְתִּי עִתִּים לְהִקָּרֵא, לְמָשָׁל,

יָעֵל, אוֹ מִרְיָם, אוֹ נוּרִית, אוֹ מִיכַל,

בַּיּוֹם –אוֹרָה אוֹ זִיוָה, בַּלַּיְלָה –לִילִית,

יְהוּדִית –בִּיהוּדָה, בַּגָּלִיל –גָּלִילִית,

לִימֵי גֶשֶׁם –נְטִיפָה, לָאָבִיב –אֲבִישַׁג,

שֵׁם אֶחָד לְיוֹם חֹל וְאַחֵר לְיוֹם־חַג.

לִפְעָמִים, כָּכָה סְתָם, לָקוּם וְלוֹמַר:

הַיּוֹם אֲנִי אַיָּה וְאֵינֶנִּי תָּמָר.

וּכְדֵי שֶׁיֵּדְעוּ אֲסַדֵּר לִי מִין שֶׁלֶט,

וּמַה שְּׁמִי –בְּכָל יוֹם יִוָּדַע לְכָל יֶלֶד.

יְשַׁנּוּ הַשֵּׁמוֹת אֶת צַלְמָם וּצְלִילָם, –

הָהּ, עַל מַה זֶּה לָשֵׂאת שֵׁם אֶחָד לְעוֹלָם?