בֻּבָּתִי הַמִּסְכֵּנָה

זֶה יָמִים לֹא יְשֵׁנָה,

הֵרָדֵם הִיא לֹא תוּכַל –

כִּי עֵינַיִם אֵין לָהּ כְּלָל.

אַךְ אֲנִי הֵיטֵב זוֹכֶרֶת

בֻּבָּתִי זוֹ הַעִוֶּרֶת,

עֵת הָיְתָה יְפֵהפִיָּה:

זוּג עֵינַיִם לָהּ הָיָה;

זוּג עֵינַיִם נִפְלָאוֹת,

נֶעֱצָמוֹת, מִתְנוֹעֲעוֹת –

וְכָעֵת רַק שְׁנֵי חוֹרִים,

שְׁנֵי חוֹרִים שְׁחוֹרִים.

תִּשְׁאֲלוּ: אֵיךְ זֶה קָרָה? –

אֲסַפֵּרָה בִּקְצָרָה:

מְאֹד חָפַצְתִּי זֹאת לָדַעַת

אֵיךְ הָעַיִן מִתְנוֹעַעַת?

וְלָחַצְתִּי –אַךְ מְעַט –

עַל הָעַיִן הָאַחַת;

וְהִנֵּה שָׁקְעוּ הַשְּׁתַּיִם,

–לֹא אַחַת –שְׁתֵּי הָעֵינַיִם

צָלְלוּ בְּתוֹךְ בִּטְנָהּ

שֶׁל בֻּבָּה הַמִּסְכֵּנָה.

וּמֵאָז לֹא יְשֵׁנָה,

לֹא בַּלַּיְלָה, לֹא בַּיּוֹם.

אֵיךְ עֵינֶיהָ תַּעֲצֹם?

הֵן אָבְדוּ כְּמוֹ בַּתְּהוֹם!

רַק דָּבָר אֶחָד סוֹף־סוֹף

בְּאָסוֹן כָּזֶה הוּא טוֹב:

אֵין עֵינַיִם –אֵין דְּמָעוֹת,

אִי אֶפְשָׁר לָהּ גַּם לִבְכּוֹת.

כָּךְ בֻּבָּה שֶׁלִי עִוֶּרֶת

בְּוַדַּאי הִיא מְאֻשֶּׁרֶת.