אַיָּה שָׁבָה מִכִּנֶּרֶת,

מִטִּיּוּל –שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ;

מִשִּׂמְחָה כֻּלָּהּ זוֹהֶרֶת,

קוֹרֵאת לַחֲבֵרֶיהָ: בּוֹאוּ!

בָּאוּ, רָצוּ הַחַבְרַיָּה

וּתְמֵהִים רָאוּ אֶת אַיָּה;

וְהִיא אֶת כֻּלָּם שׁוֹאֶלֶת:

“הַרְאִיתֶם אֶת זוֹ הַתְּכֵלֶת?”

וּמַרְאָה עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ.

הֵם כֻּלָּם פּוֹנִים אֵלֶיהָ,

וּלְתִמְהוֹנָם אֵין גְּבוּל:

הֵן שֻׁנּוּ כֹּה בַּטִּיּוּל!

תְּכֻלּוֹת־כְּחֻלּוֹת,

כִּמְעַט סְגֻלּוֹת,

הַפְלֵא וָפֶלֶא!

אֵיךְ, מֵאַיִן זוֹ הַתְּכֵלֶת?

וְהִיא עוֹנָה: זוֹ לִי מַזְכֶֶּרֶת

מִתְּכֶלְתָּהּ שֶׁל הַכִּנֶּרֶת!