המעשׂיות של וו. הַאוּף נקראות בכל שפה — ובכלל זה גם בשפה המקורית — לא רק על ידי ילדים ונערים, אלא גם על ידי גדולים מקרב העם; ולא עוד אלא שבעקרן הן בכלל הספרים, שקורין “ספרי־עם”, ובשביל קטנים היו טעונים עִבּוּד מיוחד: השמטות ובאורים. ממין האחרון הן המעשיות, שנערכו ונסדרו מתחלתן בשביל בתי־הספר התיכונים למקרא לתלמידי המחלקות הנמוכות מהשלישית ומעלה. בשפת המחבר, ומסתמא גם בשפות אירופה אחרות, ישנן הוצאות כאלו לעשרות בפורמטים ועִבודים שונים עם ציורים שחורים ומגֻוָּנים וגם בלי ציורים. ואולם מתוך שהמחבר התכַּוֵּן לתת ספרי־קריאה בשביל המון העם, אי אפשר היה אפילו בעבוד בשביל התינוקות להתחשב בדיוק עם כח־השגתם של אלו האחרונים, לפי שבאופן זה מן ההכרח היה לשנות גם את החֹמר שנוי עקרי. ממילא גם התרגום העברי לא היה יכל להֵעָשות בשפה קלה כל־כך, שתהא מובנת אפילו לקטן שבקטנים בלי באור המלים והבטויים הקשים. ולמטרה זו, כלומר, בכדי לעשות את המעשיות דבר השוה לכל נפש, נתוסף אחרי כל מעשיה ומעשיה מלון קצר על־פי סדר הפרשות, שיתן את האפשרות לכל תינוק לקרוא אותם גם בלי עזר מורה. העיון במלון מטריד אמנם קצת, אולם התכן כשהוא לעצמו הוא כל־כך מלא ענין, שהילד לא יחוס על טרחתו ויזדיֵּן במתינות, לחפש אחרי כל מלה ומלה, וממילא תצמח לו מזה תועלת לא מעטה, כי יתעשר במלים ובבטויים חדשים.