ל־י. מ.

לָךְ עֵינַיִם נוּגוֹת עֲמֻקּוֹת־הַמַּבַּט,

אַךְ מִבַּעַד תּוּגָה יִשְׁתּוֹלֵל בָּן הַסַּעַר.

טִלְטְלוּ סְעָרוֹת גַּם אוֹתִי לֹא מְעַט

וְאָנֹכִי עוֹד נַעַר.

יֵשׁ אָבוֹא בַּבְּקָרִים, אֲגַמְגֵּם וְאַט־אַט

אֵאָחֵז וְאֶצְלֹל בְּשִׂיחָה מְרַפְרֶפֶת.

אַךְ עַל דַּל שִׂפְתוֹתַי אָז מִלָּה עוֹד אַחַת

לֹא בֻּטְּאָה – בְּצָמָא מִתְעַלֶּפֶת.

וְטוֹב לְהַרְגִּישׁ כִּי נָבִין כְּבָר תָּמִיד

זֶה אֶת זֶה בְּכָל רֶטֶט וָנִיד,

וְאַף אִם תֶּחְדַּלְנָה שִׂיחוֹת;

חָלַמְתִּי מִכְּבָר לְהַגִּישׁ לָךְ כְּשַׁי

זֵר־מִלִּים הַקְּלוּעוֹת מֵהֵדֵי־שְׁתִיקוֹתַי,

וּרְאִי – מַה דַּלּוֹתִי מְאֹד!