אָדָם אֵינוֹ בָּא כָּל כֻּלּוּ וּבְפַעַם

אַחַת אֶל אֲתַר שֶׁכִּסּוּף הֲפָכוֹ

לְגוֹרָל, לְאַחֲרִית כָּל דְרָכָיו. הוּא בָּא

כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים עַד הוּא בָּא.

אֵיזֶה פַּחַד טָמִיר תּוֹקְפוֹ עֵת יַגִּיעַ,

עַד הַחֵץ הַכַּסְפִּי שֶׁעוֹפֵף בְּזִמְרוּר

נִרְתָּע עֵת יִפְגַּע בַּמָּקוֹם, וּבְכֹחַ־

תְּנוּפָה שֶׁהוּצַק בּוֹ יִהְיֶה לִמְטֻטֶּלֶת

עַל יָם וְיַבֶּשֶׁת. כָּךְ הָלוֹךְ וְחָזוֹר

וְחָבוֹק אֶת הָרֶגַע בַּתָּוֶךְ מְקוֹם

הוּא קָרוֹב בְּשָׁוֶה לִשְׁנֵי מֶרְחַקָּיו;

אוֹ, עָמֹק קְצָת יוֹתֵר וַאֲפֵר עַל פָּנִים,

רָחוֹק בְּשָׁוֶה מִשְׁנֵי מִקְרָבָיו

(וַי וַי, אֵיךְ כִּסּוּף נִלְחָם עַל חַיָּיו!).

כָּךְ מַעֲבִיר הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ קִמְעָה־קִמְעָה,

פַּעַם לֶחֶם וּמֶלַח וּפַעַם אוֹרְלוֹגִין,

וּפַעַם אָרוֹן עַל גַבּוֹ הַכָּפוּף.

וּבֵינְתַיִם בּוֹכִים חֲלָקִים שֶׁל עַצְמוֹ

גַם פֹּה וְגַם שָׁם,

עַד לֵיל עַל יַבּוֹק וּפַכִּים קְטַנִּים.

אָז יָרִים הֶעָלוּב זְקָנוֹ לַשָּׁמַיִם:

רְאֵה, מֶה הָיָה לִי, לַחֵץ הַמְזַמְרֵר!

וּמַלְאַךְ הָרַחֲמִים בּוֹ יִגַּע עַל יָרֵךְ.