I    🔗

הוא לא שר מעולם. הוא לא שכב בלול אפילו לילה אחד, לא ידע אף תרנגולת אחת.

הוא עשוי עץ, רגל ברזל באמצע בטנו, והוא חי זה שנים על שנים בראש כנסייה עתיקה, כזו שכיום אין מעזים עוד לבנות כמותה. היא נראית כאסם וקורת רעפיה ניצבת ישרה כמו גבו של שור.

והנה מופיעים בנאים בקצה השני של הכנסייה.

תרנגול העץ מביט בהם, כאשר משב רוח פתאומי מאלצו להפנות את גבו.

ובכל פעם שהוא מסתובב, אבנים חדשות חוסמות לו את האופק קצת יותר.

עד מהרה, בהרימו את ראשו, הוא רואה, מזועזע, בפסגת מגדל הפעמונים שבנייתו נסתיימה, תרנגול צעיר שלא היה שם בבוקר. הנוכרי הזה נושא בגאווה את זנבו, פוער את מקורו כמו אלה ששרים, וכנפו על ירכו, מבריק כחדש, הוא מנצנץ באור השמש.

תחילה נאבקים שני התרנגולים בזחיחות. אך תרנגול העץ הזקן מתייגע עד מהרה ונכנע. מתחת לרגלו היחידה מאיימת הקורה לקרוס. הוא נוטה, קשוח, כמט לנפול. הוא חורק ונעצר.

והנה הטפסנים.

הם הורסים פינה רקובה זו של הכנסייה, מורידים את התרנגול ומטיילים אתו ברחבי הכפר. כל אחד יכול לגעת בו תמורת מתנה.

יש הנותנים ביצה, אחרים פרוטה, וגברת לוריו נותנת מטבע כסף.

הטפסנים שותים כהוגן, ולאחר שהתקוטטו על התרנגול, הם מחליטים לשרוף אותו.

אחרי שבּנו לו קן מקש ומזרדים, הם מבעירים את האש.

תרנגול העץ מתפצפץ קלושות ולהבתו עולה השמימה, כראוי לו.

II    🔗

בכל בוקר, בקפצו ממוט הלינה, מביט התרנגול אם האחר עדיין שם – והאחר עדיין שם.

התרנגול יכול להתפאר כי היכה את כל יריביו על פני הארץ – אבל האחר הוא יריב בלתי־מנוצח, אין להשיגו.

התרנגול פולט צווחה אחר צווחה: הוא קורא, הוא מסית, הוא מאיים – אבל ההוא אינו עונה אלא בשעות שלו, ותחילה אין הוא עונה כלל.

התרנגול מתנאה, מנפח את נוצותיו, שהן לא מעטות, מקצתן כחולות, מקצתן כסופות – בעוד השני מתנוצץ בזהב בתכלת השמים.

התרנגול מכנס את תרנגולותיו וצועד בראשן. ראו: הן שייכות לו; כולן אוהבות אותו ופוחדות ממנו – אבל האחר נערץ על הסנוניות.

התרנגול אוזר חיל. הוא מציג פה ושם את פסיקי אהבתו, ומנצח, בקול גבוה, בזוטות – אבל ההוא דווקא מתחתן ומכריז בצלצול פעמונים במלוא האון על כלולותיו בכפר.

התרנגול המקנא מזדקף על רגליו לקראת הקרב המכריע; זנבו נראה ככנף מעיל שחרב זוקרת אותה. הדם בכרבולתו, והוא מאתגר את כל תרנגולי השמים – ואילו האחר, שאינו פוחד לעמוד בפני רוחות הסערה, משחק ברגע זה ברוח הקלה ומפנה את גבו.

והתרנגול יוצא מגדרו עד סוף היום.

תרנגולותיו שבות הביתה אחת אחת. הוא נשאר לבדו, צרוד, תשוש, בחצר השרויה כבר באפלולית – ואילו השני עדיין מתנוצץ בקרני השמש האחרונות, ומזמר בקולו הצלול את תפילת הפעמונים השלווה של הערב.