זו הגיבּנת של חצרי. אין היא חולמת אלא על חבּלות בגלל חטוטרתהּ.

התרנגולות אינן אומרות לה דבר: לפתע, היא מתנפלת ומטרידה אותן.

אחר־כך היא מרכינה את ראשהּ, מטה את גופה, וּבכל המהירות של רגליה הצנומות, היא רצה לנקר בּמקורהּ הקשה בדיוק במרכּז מעגל הנוצות של תרנגולת־הודוּ.

רהבתנית זו הרגיזה אותהּ.

וכך, ראשהּ מוכחל, בּדלי בשרה רוטטים, סמלי צבעיה מוחצנים, היא זועמת מבוקר עד ערב. היא נלחמת ללא כל סיבה, אולי משום שהיא מדמה לעצמה תמיד כּי לועגים לגזרתהּ, לקדקודהּ הקירח ולזנבהּ הקצוץ.

ואין היא חדלה מלפלוט צריחה צורמת הפולחת את האוויר כעוקץ.

לעתים היא עוזבת את החצר ונעלמת. היא משאירה לעופות שוחרי השלום רגע של הפוּגה. אבל היא חוזרת נסערת יותר וצרחנית יותר. ואחוּזת זעם היא מתפלשת בעפר.

מה יש לה, לעזאזל?

הצבועה מהתלת.

היא הלכה להטיל את ביצתהּ בשדה.

אני יכול לחפשהּ אם זה משעשע אותי.

היא מתגוללת בעפר, כמו גיבּנת.