הוּא עומד להתחתן היום בוודאי.
זה כנראה היה אמור להיות אתמול. לבוש מכנף, הוא היה מוכן. הוא לא חיכה אלא לארוסתו. היא לא באה. היא בוודאי תגיע בקרוב.
יהיר, הוא מתהלך בצעדי נסיך הודי ונושא עליו את המנחות העתירות כמקובל. האהבה נוסכת עוז בברק צבעיו וציצתו מרעידה כמיתרי הלירה.
הארוסה אינה מגיעה.
הוא עולה אל ראש הגג ומביט מצד השמש. הוּא זועק את צריחתו השׂטנית:
ליאוֹן! ליאוֹן!
כך הוא קורא לארוּסתו. הוּא רואה כי אין איש בא ואין איש עונה. בנות הכנף המורגלות אינן נושׂאות את ראשן כלל. הן עייפות מלהעריצו. הוא חוזר ויורד לחצר, כה בטוח ביופיו עד כי אינו מסוגל לנטור איבה.
נישואיו יידחו למחר.
ומבלי דעת מה יעשה בשארית יומו, הוא מתנהל אל עבר מדרגות הכניסה.
הוא עולה בהן כבמדרגות היכל, בצעד חגיגי.
הוא משחרר את שׂלמת זנבו הכבדה מהעיניים שלא יכלו להינתק ממנה.
