אי אפשר להוציא את חדוד החוּצה במזג אוויר כזה, והשריקה הזועפת של הרוח מתחת לדלת מאלצת אותו אפילו לנטוש את מחצלת הקש שלו. הוא מחפש מקום טוב יותר ודוחף את ראשו הטוב אל בין מושבינו. אבל אנחנו רוכנים, צפופים, מרפק אל מרפק, אל האש, ואני נותן טפיחה לחדוד. אבי הודף אותו ברגלו. אמא מגדפת אותו. אחותי מציעה לו כוס ריקה.

חדוד מתעטש והולך למטבח לראות אם אנחנו שם.

אחר כך הוא חוזר, חודר בכוח אל המעגל שלנו, מסתכן בחנק בין ברכינו, והנה הוא בפינה של האח. לאחר שהסתובב ארוכות במקומו, הוא מתיישב ליד האח ואינו זז עוד. הוא מביט באדוניו בעיניים כה רכות עד כי מתירים לו. אלא שברזל האח כמעט אדום והרמצים המתעופפים שורפים את אחוריו.

הוא נשאר שם למרות זאת.

פותחים לו מעבר.

– “קדימה, הסתלק! איזה טיפש!”

אבל הוא מתעקש. בשעה ששיני הכלבים העזובים חורקות מקור, חדוד יושב במקום חם, שערו חרוך, אחוריו צלויים, מתאפק שלא ליילל וצוחק צחוק צהוב בעיניים מלאות דמעות.