I    🔗

עייפים מחיפושים, ויתרנו לבסוף על מתן שם. היא נקראת פשוט “הפרה” וזה השם ההולם אותה ביותר.

דרך אגב, מה אכפת, כל עוד היא אוכלת!

והרי העשב הטרי, החציר היבש, הירקות, הגרעינים ואפילו הלחם והמלח, הכול יש לה כאוות נפשה, והיא אוכלת הכול, כל הזמן, פעמיים, שכן היא מעלה גירה.

מרגע שהיא רואה אותי, היא באה בריצה בצעד קטן וקליל, בטלפיים שסועים, העור מתוח היטב על רגליה כמו גרב לבן, היא מגיעה, בטוחה כי אני מביא משהו אכיל. ואני, מתפעל ממנה בכל פעם, איני יכול אלא לומר לה: קחי, אכלי!

ואולם ממה שהיא אוכלת היא עושה חלב ולא שומן. בשעה קבועה היא מציעה את עטינה, מלא ורבוע. אין היא עוצרת את החלב – יש פרות העוצרות אותו – בנדיבות, בארבע פטמותיה הגמישות, בקושי נלחצו, היא מרוקנת את המבוע שלה. אין היא מניעה לא את הרגל, לא את הזנב, אך בלשונה הענקית והגמישה היא משתעשעת בליקוק גבה של המשרתת.

אף כי היא חיה לבדה, התיאבון מונע בעדה מלהשתעמם. לעתים נדירות היא גועה מגעגועים אל הזיכרון העמום של העגל האחרון שלה. אבל היא אוהבת ביקורים, מסבירה פנים בקרניה המורמות על מצחה, ובשפתיה המלבבות, שמהן נתלים זרזיף מים ועלה עשב.

אף כי היא חיה לבדה, התיאבון מונע בעדה מלהשתעמם. לעתים נדירות היא גועה מגעגועים אל הזיכרון העמום של העגל האחרון שלה. אבל היא אוהבת ביקורים, מסבירה פנים בקרניה המורמות על מצחה, ובשפתיה המלבבות, שמהן נתלים זרזיף מים ועלה עשב.

הגברים, שאינם פוחדים מדבר, מלטפים את בטנה השופעת; הנשים, מופתעות מכך שחיה כה גדולה יכולה להיות כה עדינה, נזהרות רק מליטופיה וחולמות על אושר.

II    🔗

היא אוהבת שאני מגרד בין קרניה. אני נסוג מעט, כי היא מתקרבת מרוב עונג, והחיה הטובה השמנה נותנת לי לעשות כרצוני, עד אשר אני דורך בגלליה.