I    🔗

הדלת נפתחת הבוקר, כרגיל, וקסטור יוצא מהאורווה בלי למעוד. הוא שותה בגמיעות אטיות את חלקו בתחתית השוקת ומשאיר את חלקו של פולוקס המתאחר. אחר כך, זרבוביתו נוטפת כמו עץ אחרי הגשם, הוא הולך מרצונו הטוב, בשיטתיות ובכבדות, לתפוס את מקומו הרגיל מתחת לעול העגלה.

הקרניים קשורות, הראש ללא ניע, הוא מכווץ את הבטן, מגרש בנחת בזנבו את הזבובים השחורים, וכמו משרתת ישנונית, ובידה המטאטא, הוא מעלה גירה ומחכה לפולוקס.

אבל בחצר, המשרתים הטרודים צועקים ומקללים והכלב נובח כמו בעת התקרבותו של זר.

האם זה פולוקס החכם, אשר בפעם הראשונה מסרב למלמד, מסתובב, נוגח בצדו של קסטור, מתנשף, ואף כי הוא רתום, מנסה עוד לזעזע את העול המשותף?

לא, זה אחר.

קסטור, ללא בן־זוגו, חושק את לסתותיו, כאשר הוא רואה, קרוב לעינו, עין עכורה של שור שאין הוא מכיר.

II    🔗

בשמש השוקעת גוררים השוורים באחו בצעדים אטיים את המשדדה הקלה של צלּם.

-