זו השעה שבה החרק הכושי, עייף מלתעות, חוזר מטיולו ושוקד בקפידה על תקנת האי־סדר של משכנו.

ראשית הוא מגרף את שבילי החול הצרים שלו.

הוא מכין נסורת, ומפזר אותה מסף מחבואו.

הוא משייף שורש של עשב גדול העשוי להטרידו.

הוא נח.

אחר כך הוא מכוונן את שעונו הזעיר.

האם סיים? האם הוא נשבר? הוא נח עוד קמעה.

הוא נכנס הביתה וסוגר את הדלת.

הוא מסובב ארוכות את המפתח במנעול העדין.

והוא מקשיב:

אין אזעקה בחוץ.

אבל הוא אינו חש בטוח.

וכמו בשרשרונת שגלגילתה חורקת, הוא יורד אל מעמקי האדמה.

אין שומעים עוד דבר.

בכפר הדומם מזדקרות הצפצפות כאצבעות באוויר ומצביעות על הירח.