עשר שנים אחרי שנחתם הספר תולדות־ישראל כלו ביד רבי זאב יעבץ ז“ל יוצא לאור החלק העשירי ממנו. “כי היום אשר נחתם בידי מלאכי ברית־העמים שטר משפט הירושה לישראל לארץ אבותיו, ו' אב תרפ”ב, נחתם ספר תולדות ישראל ביד הקטן זאב יעבץ”¹. צביונו המיוחד של הספר הגדול הזה הלא הוא: “מתן ציור נאמן לחכמת היהדות והַכשר הלבבות להכרתה, במדור תולדות ישראל כתקונן ובחקירתן לאמתן”². אך הנה כמו מאליו הולך ומסתַים מחלק לחלק גם חפץ ימי נעוריו של המחבר ז“ל: “לכתוב ספר על דבר שיטת החכמה והמוסר של היהדות, הנבדלת במינה מכל הדתות ומכל הפילוסופיות, לפתוח באמתות שכל הדעות שוות בהן ולסיים באמתות שהיהדות בת העולמים מתיחדת בהן”³. ומי שדעתו רחבה יקרא נא רק בחלק הזה לבד את מתן הציור הנאמן והעמוק שרבי זאב יעבץ מוסר בטוב טעמו המיוחד משיטתו הפילוסופית של רבנו סעדיה גאון הגאונים ז”ל בספרו “האמונות והדעות” ואת כלכלת דבריו על שיטת בעל “חובת־הלבבות”, ויוָכח “באמתות שהיהדות בת העולמים מתיחדת בהן”! – מה רב הוא הנגוד הגמור שבין הפרק הנפלא הזה לאותו הפרק עצמו של גרץ על שיטת רב סעדיה גאון, ומאליו הקול יוצא: מה רבה הברכה לבית ישראל ב“תולדות־ישראל” של יעבץ ובחקירתן לאמתן!

מלבד החקירות לאמתן ש“במוצא דבר” בסוף כל חלק וחלק מצטרפת לחלק זה ביחוד, המתחיל בגאונים התיכונים, התוספת “מחלפת השיטה”, “מאמר מלא כח ועוז אמת ומשפט”⁴, המחזיק כשלשה גליונות דפוס. ה“מאמר הזה החשוב מאד מאד, המבקר בקרת גוזרת בסכין חריפה כלכלת גרץ, רש”ף ואבן רש“ף את מעשי הקראים, יגדיל את ערך החלק הזה בשעור מעולה”⁵ ויוסיף רוח חיים על חיי הרוח המתרגשים בכל הספר. החלק הזה גומר לפני ימי רבי יצחק אלפסי ורש"י. אחריו יבאו עוד שלשה חלקים עד חתום הספר הגדול, תולדות ישראל כולו. “האחרון לכל הזכרונות הסדורים בחלק האחרון, הוא זכרון מות אלכסנדר השני קיסר רוסיא. סתום החזון או החזיונות הבאים אחרי כן גרם את חתום הספר. כי המאורעות שהתרגשו לבוא למן היום ההוא בקרב עמנו סתומים וחתומים הם. ומי יודע מתי תמצא יד יודעי העתים לפתור אותם. אך זאת אנו יודעים, כי היום ההוא החל לתת פנים חדשות לצרות ישנות, ורק אז בהגיע קץ הפלאות נדע להוציא משפט על זרע התלאות שבדורותינו ועל פריָן”⁶.

כשנה ומחצה אחרי שנחתם הספר תולדות ישראל עלתה נשמת רבי זאב יעבץ השמימה בליל ח“י שבט תרפ”ד. וגם את חלל הזמן ההוא מלא והשלים בעמלו ובכשרונו והגדיל את צביונו השלם. וכך כתב אלי ביום ועש“ק כ”ח אדר תרפ"ג: “מנוחה לנפשי עוד לא נתתי. כי תקפה עלי השלמת חוברותי ומאמרי במקצעות שערכתי במשך שנות עבודות תולדות ישראל הרבות, בחקירת הלשון עמוקה מאד, בלכסיקוגרפיא, בכלכלת המקרא בפנים שונים ובקונטראביבלקריטיק ועוד ועוד”⁷.

בט“ו באב תרפ”ג, חצי שנה לפני פטירתו מסר לי רבי זאב יעבץ ז“ל בחוזה מיוחד את כל ספריו וכתביו: זכות הדפסת הספר הגדול תולדות־ישראל, וזכות עשיַת קצור ממנו, ואת הדפסת שאר כתביו וכל מאמריו בכל מקום שהם, ואף את מכתביו השונים אשר אתו בכתובים. וכבר במכתבו הנ”ל מיום כ“ח אדר תרפ”ג כתב אלי: “הנני מוסר לך את כל זה בבטחי בך כי מתחת ידך יצא הדבר מתוקן ומלובן ומזורז, באשר חבר היית לי מאז⁸ הבקי בטיב מלאכתי ויודע הליכות רוחי וטעמי, וכי תדקדק מאד בהגהה מנופה ובדרך הסדור שיחדתי לי”. ושלשה ירחים לפני סלוקו כתב אלי שוב: “את זאת אגיד לך ידידי כי תהיה צריך להגיה את גוף הכתב אתה במו עיניך ממש, אתה ולא על ידי מלאך, ולא על ידי שליח, כי אם מר ד”ר לוין בכבודו ובעצמו, כי גם המעתיק וגם אני איננו אחראי על דיוק העתקה ועל הגהתה האחרונה, כי עיני קרובות להיות כהות וערבוני ערבון צריך".

והנה את צואתו הגדולה של המורה הנאמן וידידי הנצחי ז“ל קיימתי עד כמה שידי השיגה ועיני ראה, ורק מפּני מרחק מקום שביני לבית הדפוס בתל־אביב ודוחק ההדפסה, לא יכולתי לקרוא כי אם הגהה אחת מכל גליון. אבל גם את הכתב קראתי ברובו לפני שנסדר בדפוס. וכל מה שהיה בידי להגיה הגהתי ותקנתי לפי הליכות רוחו וטעמו של המחבר הגדול ז”ל. ואף היה בדעתי להוסיף הערות שונות והוספות בסוף הספר, אך לצערי הגדול אל קמה מחשבתי זאת, בהיותי עסוק עכשיו לא רק בסדור “אוצר הגאונים” כרך חמישי, וגנזי־קדם ספר ה', כי אם גם בגמר ספר ה“מתיבות” הקדמון, ואף חושש הייתי בשעה זו לעכוב כל שהוא בדבר הגדול הזה.

התחלת ההדפסה של החלק הזה נעשתה כבר לפני כשלש שנים ונדפס אז גליון אחד ממנו, אבל מפני המצוקה הכללית שכבר החלה אז להקיף את העולם כולו וביחוד את מוכרי הספרים העברים נפסקה ההדפסה. וגם היום בכל המרץ הגדול והכביר של המו“ל מר ד”ר רוזנשטיין הראוי לשבח מיוחד, לא היה הספר הגדול הזה יוצא לאור, אלמלא ההבנה העמוקה שהראו לדבר הזה מנהלי הבנק “אשראי” בתל־אביב, המה אשר הבינו להציל כמה מפעלים חשובים בימים הקשים האלה, הבינו לתת יד גם למפעל הרוחני הגדול הזה! והיה גם המפעל הרב הזה לנושא פרי־ברכה להם, ומעכשיו בטוחה הדפסת שאר החלקים של הספר שיצאו לאור תכופים זה אחר זה.

והנני חותם באותה התפלה עצמה שסיים בה המחבר ז“ל את הקדמתו הראשונה לחלק הראשון בר”ח שבט תרנ"ד: יהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו יכונן לעד!

ד"ר ב. מ. לוין [1879 – 1944]

ירושלים, ערב “זמן מתן תורתנו” תרצ"ב.