בין שבטי ערב 🔗
מבּורח אין לקוות לרשמי מסע רגילים. לכן אַל יהי תמוה הדבר, אם לרשמי אלה, שהייתי קורא להם יסורי מסע, אקדים הקדמה מוזרה במקצת: קצר־ראי אנוכי ונושא משקפיים מעודי. זאת ועוד אחרת: פני דומים לפני בן־אירופה, אף כי יליד ירושלים אנוכי. ודי בזה.
מירושלים הוגליתי, בתור חייל, על־ידי הממשלה התורכית אל כַּרַךְּ (קיר מואב העתיקה) משום “חשד של ציוֹנוּת”. 🔗
כשקיבלתי את פקודת גלותי, הירהרתי בנחמה שעתיד אני ללכת אל ארץ “גאון מואב” ואראה את “שדה מואב”, מולדת רות אחותנו. ואולם למרות התנחומים האלה הייתי מפחד ותוהה.
כשבאתי לכַּרַךְּ לא ראיתי שם אף שריד זכרון אחד מימים קדומים; מצאתי רק סביבת חיים חדשה. ראיתי אנשים אחרים, הנמצאים בתנאי חיים מיוחדים במינם, שמזכירים במקצת את אופן חייהם של עמון ומואב הקדומות. לכן אפוא טרם אעבור אל פרטי בריחתי מכּרך אספר בקיצור משהו על העיר הזאת.
המחזה הראשון, אשר ייראה לעין הנוסע, שעות אחדות לפני הגיעו לכּרך, הוא ה“קַלעה” (המצודה). מצד דרום מתרוממת מעל ההר, שעליו עומדת העיר, מצודה גדולה ואדירה, הכתלים הגבוהים, הנראים כקירות סלעים חשופים הצומחים מבין ההרים, המראה הכהה של המבצר הקדום (הוא כבן תשע מאות שנים גם לפי החוקרים המאַחרים את זמן בניינו), דממת הישימון הכבדה, הרובצת על הכל מסביב – כל הרשמים האלה מושכים את הנוסע בחבלי קסם אל הקריה העתיקה. אך בהגיעו אל “העיר”, ייגלה לפניו כפר גדול עלוב: ה“רחובות” הם תלי אבנים, גלי־עפר, הבתים הם ברובם כוּכים ומחילות עפר. כשאתה הולך בחוצות הכּרך, הנך רואה מכל עבר את אופק השמים עד קצהו, עד לגבול ההרים הרחוקים – משום שה“בתים” מתרוממים על־פי־רוב, אַמה־אַמתיים מעל פני הארץ. חוץ משרידי החומה העתיקה תראה העין פה ושם גם בתים אחדים חדשים, שיש להם צורה של בניין. אלה הם ברובם בתי פקידות הממשלה, ואולם יש גם מנזרים אחדים וכנסייה עתיקה מימי־הביניים.
אבל מעמדה הטבעי של העיר, הבנויה על הר גבוה, הוא נהדר. מסביב לעיר מתרוממים הרים עוד יותר גבוהים, אשר גיאיות ועמקים לא־רחבים נמשכים לרגליהם. מראש “פסגות מואב” רואים נחל (ואדי) לבן, ההולך ומתפתל בדרך עקלתון בין סלעים ואבני־נגף. נחל זה רץ בחפזו ואובד בין הררי הישימון הרחוקים.
מצד מערב מתגלה מחזה מרהיב עין: כל שלשלת הרי יהודה ובנימין אשר מעבר לים המלח מערבה, הרים המעולפים תמיד במעטה תכלת; ויותר קרוב – הרי ים המלח, העומדים זקופים וקודרים על שפת הים הלוֹחך את רגליהם. – כל זה גלוי ושקוף תמיד לעין. בימים בהירים תבטנה הבירות העתיקות, בירת מואב ובירת יהודה, האחת למול השנייה: הר הזיתים עם שני מגדליו הגבוהים ייראה ברור מעל־פני חוצות קיר מואב (מרחק של 60 קילומטרים בערך בקו ישר).
וים־המוות, אשר בקצה האופק המערבי, נראה אף הוא ברובו מתוך העיר. הוא רובץ תמיד שקט לרגלי ההרים האילמים וכמה מונים ביום יחליף את צבעיו, ככל אשר ישתנה מעטה ההרים מלמעלה; אלה יטילו אליו פעם צללים רחבים וקודרים, ופעם יקדירו את תכלתו רק רצועות צל ארוכות, ואז יהיה על־פני המים משחק של אור וצל ותכלת; ומדי ערב בערב יתרוממו מעל־פני הים אדי קטורת, אשר יהיו לעבים קלושים. ורק בשעות הבוקר יהיה ים המלח כולו תכלת, ומראהו אז כעין גדולה, עין כחולה וקפואה…
באתי אל כַּרַךְּ בתחילת החורף. העיר היתה אז כולה שרויה באבל ומקוננת על מות “שיח’־השיח’ים” שלה. בכּרך, כמו ביתר הערים אשר בעבר הירדן מזרחה (עמון, תופל, מידבא וכו'), ישנו שיח' מיוחד, שהממשלה מכירה בו ושצריך גם לקבל משכורת מהממשלה. מבני השבט מג’לה, המפורסם בהשפעתו, מתמנים שיח’ים לכל הערים אשר מסביב, ובן השבט הזה היה גם ה“שֵיח' אַל־מַשאיֶח'” של כּרך, ששמו היה קאדר והיה מפורסם בכל הסביבה כגיבור נערץ. הערבים העריצו אותו בגלל אומץ־לבו כלפי הממשלה.1 זו עשתה בעורמה והביאה את קאדר לדמשק. אחרי ששהה שם כשני חודשים, באה ידיעה טלגרפית, שחלה שם ומת… בני־כּרַךְּ, שהבינו כי היה כאן מעשה אלמוּת מצד הממשלה, קוננו על המת ימים רבים. נשים צעירות ועלמות היו עומדות כנופיות־כנופיות במעגל, יד האחת ביד רעוּתה, והן מטילות מדי פעם את ראשן הצדה, כשפניהן מביעות יגון: האחת חורזת את חרוזה, וכולן עונות וחוזרות עליו עשרות פעמים, עד שיעלה חרוז חדש. הקינות נשמעו בכל פינות העיר מן הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה. כשהייתי עובר ליד המקוננות, ביחוד בלילה לאור הירח, היה דומה לי, כי הועברתי לתקופה קדומה, שהכתוב מעיד עליה: “ויבכו אותו שלושים יום..” “ארבעים יום”. ויבכו – פשוטו כמשמעו.
ובימים ההם, כשנתאמתה השמועה על דבר נפילת ירושלים בידי הבריטים, החילותי לרקום מזימת בריחה. כל הדרכים היו סגורות בפני, ורק אחת נשארה לי: לצאת מדרום לכּרך, לעבור את ההרים הזקופים אשר ליד ים המלח, לרדת אל הערבה, לסובב את הים לרוחבו, לפנות צפונה ולהגיע לחברון. ואולם כשגיליתי את מחשבתי זאת למכרי היהודים (היתה בכּרך רק משפחה יהודית אחת אמידה; היו לפנים עוד אילו יהודים בעלי־מלאכה, אך כולם נדדו משם בשנות המלחמה), ביארו לי אלה, כי אין כל אפשרות לברוח, משום שאין בן־כּרך יכול לעבור את הגור (ערבת ים המלח) בגלל איבת קדומים, השוררת בין תושבי הגור ובין תושבי כּרך, וללכת בלי מורה־דרך, על זה, כמובן, אין גם לחשוב.
ובינתיים התקרבו גדודי השריף2(2) וכבשו את העיר תופל (טפילה), הנמצאת במרחק תשע שעות מכּרך; בעיר זו נפוצו אז שמועות רבות מוגזמות, ואולם דבר אחד היה ברור, שהגורנים עברו לצד השריף.
ובכן היתה רק סכנה לצאת מכּרך ולהגיע אל הגור. השריף, לפי השמועות, מקבל כל בן־ערב, הנופל אליו, בסבר פנים, השנאה היא רק כלפי התורכים, ואולם שינוי המצב הזה לא הועיל לי כלום. תכניות שונות של בריחה נולדו במוחי, ואף אחת מהן לא יצאה אל הפועל. והנה, אחרי אשר הייתי כבר קרוב ליאוש, אינה לי המקרה דרך בריחה, אשר לא שיערתיה מקודם.
כשנכנסו גדודי השריף לתופל ברחו רבים מתושבי כּרך אל סביבותיה, בחָשבם, שבקרוב יגיעו הגדודים גם לכּרך, ובעיר תהיינה אז מהומות מלחמה. גם המשפחה היהודית, שגרתי אצלה, ברחה אל כפר רחוק כשעה מכּרך. שם התאכסנו בבית ערבי נכבד, איש כבן שישים, בעל־נכסים וירא־שמים, כלומר, יודע לקרוא בקוראן ומתפלל חמש תפילות ביום. בכל פעם שנתגלגלה השיחה על היחסים שבין מוסלמי ויהודי, היה בעל־הבית מזכיר לנו את הפתגם הידוע: “הנביא ציווה (לטובה) על השכן ועד השכן השביעי”. בזה מצא היתר גלוי לידידותנו. לפני האיש הזה שפכתי את שיחי וגיליתי לו את רצוני לברוח, בדעתי שגם הוא מחכה לגאולה; ואולם, כמו הקודמים, ביאר לי אף הוא כל דיני שודדים שבדרך המדבר, ויעצני לחכות חודש או חודשיים.
והנה באחד הימים נזרקה מלה בחצרנו: שלושה “קיסיֶה” הולכים מחר לחברון. חקרו את דבר השמועה – ונתאמתה. אוֹרוּ פני בעל־הבית שלנו ואמר: “עתה תוכל ללכת.” שמעתי – ולבי פחד ורחב. לא חפצתי גם לחקור ולדעת, במה גדול כוחם של בני־קיסיֶה אלה, שאין סכנת דרכים חלה עליהם?
בעל־הבית הזמין אליו בלילה את הקיסיה, בשביל לסדר את עניין יציאתי עמם. נאספה כל המשפחה: גברים ונשים וטף. באו שלושת הקיסים: אחד זקן, כבן שמונים, גבוה ורחב־כתפיים והדרת־שׂיבה נסוכה על פניו, אך ברכיו דא לדא נקשן; אחריו נכנס השני, אף הוא זקן, כבן שישים וחמש, נמוך ובעל עיניים טרוטות; והשלישי איש בן ארבעים בערך, צנום ועיוור בעין אחת.
אני עומד ומשתאה. ורואה אני עוד את היחס של אנשי־הבית אליהם כאל אנשים ממדרגה נמוכה.
הציגו אותי, חתן היום, לפניהם. “ואת זה תקחו אתכם,” אמר בעל־הבית בקול של הצעה והחלטה כאחת, “זהו האיש…”
“עלינו ועל ראשנו. ניקח אותו, מדוע לא?” ענו אלה תשובה פשוטה. אף שמבטיהם הבחינו אותי יפה־יפה.
בעל־הבית דיבר בעיקר אל זקן החבורה הגבוה, עבּד אל־פתאח. הזקן השני, סלמה, העיר בקרירות: “כן, ניקח אותו, רק… איך? כך ילך? דומה הוא לזאבּט (קצין), יש לו אלה הזכוכיות (המשקפיים), ולבוש כח’ואג’ה'. לא יסכּון ככה… איך יהיה? איך, למשל?…”
אז באה בהצעה מעשית אשתו הגדולה של בעל־הבית (לו היו שתי נשים):
“ראשית כל, עליו להשאיר את המשקפיים כאן, שלא יתקפנו יצרוֹ לחָבשם בדרך.”
היא רואה בכלל, שקשור אני אל אלה כילד אל צעצוע – מה לי ולזכוכיות אלה? איזה קישוט חסר טעם הוא זה! שנית, היא תיתן לי חלוק ארוך וישן ועבאיה קרועה ובלויה; שלישית, היא תשחיר את פניו וידי בפיח ובחומר, שלא ייראה לובן עורי – ואהיה דומה לערבי.
מובן, שאני מסכים לכל, אף ששאלה תלויה על שפתי: כולי האי למה? הלא עם קיסיה אני הולך. אבל לא שאלתי כלום. ורק באופן אי־ישר ביקשתי מפיהם ביאוּר השם: קיסיה. אמרו לו, שאת תושבי חברון וירושלים קוראים הערבים קיסיה.3 (3)
למחרת בבוקר השכם הייתי כבר לבוש כבּדוִי, ופני היו שחורות כפיח (את המשקפיים החבאתי תחת הכותונת). בעל־הבית קרא שוב אליו את הקיסים; הכינו לנו קמח, צידה לדרך לחמישה ימים. אחר־כך הושיב בעל־הבית את הקיסים בשורה, אותי העמידו פנים־אל־פנים נגדם, הסיר את ה“עגאל” מעל ראשי ותלה אותו על צוארי, ואחר־כך אמר:
“שמעו, קיסים, בני־מחמד, בני־אמונה, דם הראש הזה על צואריכם, שימו לבכם אליו באמונה ובצדק; אם תאוּנה לו רעה, דמו יידרש מכם.” – כאן הסיר את ה“עגאל” מעל ראשי, ושׂמהוּ חליפות על צואר כל אחד מן הקיסים והוסיף: “עליכם לקחת כתב מידו ולהביא לי את המכתב כאשר תשובו בשלום, אם ירצה האל.” (הם היו צריכים לשוב שנית לכַּרַך.)
“כבבת עיננו נשמרהו,” ענו הקיסים. אז חילק להם בעל־הבית את הכסף, שמסרתי לידו – שלוש מג’ידיות (כשלושת רבעי לירה) לכל אחד, ויצאנו מן הכפר עם צאת השמש.
היום הראשון 🔗
הלכנו כרבע שנה, סבּוֹנוּ את ההר, ופתאום ישבו הקיסים לנוח.
“האי מאי! למה הישיבה עכשיו?”
“שב,” ענה עבּד העיוור, “היה סבלן וגול על ה' יהבך. הפזיזות אינה טובה.”
ישבתי אף אני. הם מישמשו בכליהם והחלו עוסקים בדבר־מה – כדבר רגיל ומוכן מראש. כל אחד הוציא מאיזו פינה שבכיסו צרור קטן: לירות זהב אחדות ומג’ידיות. לעבד היתה פרווה שכולה טלאים. פתח טלאי אחד קטן ושם בתוכו שתיים־שלוש לירות ומספר כזה של מג’ידיות, תפרוֹ שנית ולא נודע כי באו אל קרבו. סלמה הזקן רצה לטמון את צרורו – לירה זהב ושלוש מג’ידיות – בכיפת ראשו, אבל עבּד טען לפניו ברוגז: “ראשית דבר – חובטים על הראש!..”
הסכים סלמה וקשר את צרור כספו בקצה צקלונו המלא קמח. בחנו את מקום הקשירה וראו, שעלה יפה.
עבּד אל־פתאח, זקן החבורה, הוציא ארבע לירות זהב, מישמשן בידיו וספרן בין אצבעותיו, ומתוך משישה זו היה נראה, כי מטבעות אלה הם פרי “עבר” קשה וארוך. אחר־כך לקח אחת מנעליו הבלות והקרועות, פתח בסכין טלאי אחד מבפנים, טמן בתוכו את עושרוֹ ותפרוֹ שנית היטב. ובשעה שעסק במתינות־שיבה בעבודתו, הסתכלתי אנוכי בסקרנות ברשמי פניו: אדם חסון, בעל איברים גדולים וכבדים; מתחת לגבות צפופות מביטות עיניים קטנות, שהרבה הבנה והבחנת חיים – פרי נסיון ארוך – נראו מתוכן. דיבורו המתון מתאים לחיצוניותו. אינו מדבר הרבה, אינו מוכיח ומייעץ, אלא משמיע משפט אגב אורחא. בטוח הוא שדעתו תתקבל – הן שמונים שנה מאחריו. במשך ימי הנסיעה אמר כמה פעמים: "יא מא שוּפנא פי אל־דיניה (הו! מה רב ראינו בעולם זה!)
זמן רב היו עסוקים בחלוקת הכסף שקיבלו ממני. כשגמרו את סדר ההטמנה, שאלתי בזהירות: “על מה כל התכונה הזאת? הלא קיסים הם?”
“חביבי,” אמר עבּד, “צריך להיזהר… אחת משלוש צפויה לכל הולך־רגל וגם לנו: או שנגיע בשלום, או שנישדד או שנישחט. כאשר גזר האל כן יהיה.”
אם כך – שואל אני את עצמי – במה כוחכם גדול, שאתם מעיזים לצאת לדרך? אלא שאחר־כך, כשעברנו את הדרך וקרה לנו כל מה שקרה, הבינותי שכל זכותם של הקיסים אינה אלא שלילית: הקיסים לא ל“ערבּ”, לא לשוכני מדבר, נחשבים. אין איבת השבטים חלה עליהם. והעיקר, שהם עוברים במרמה ובעורמה. משׂימים הם את עצמם לעניים, שאין אתם אלא סחבות ונעליים בלות, ואולם סכנת דרכים פוגעת גם בהם, וליסטים מחפשים בבגדיהם חפש יפה. אך כיוון שעל־פי־רוב אין מוצאים אצלם כלום, עוזבים אותם לנפשם ואין שוחטים אותם.
הלכנו מרחק ארבע שעות בערך. כל בטחוני שבטחתי בקיסים נתנדף, ובמקומו בא פחד העתיד האילם. על הקיסים לא כעסתי: הם לא רימו אותי. קיבלו אותי ללכת אתם כמו שהם הולכים. אך לבי היה רע עלי. נוסף לזה ראיתי את עבּד אל־פתאח הזקן מפגר בהליכה. ברגע הראשון שראיתיו תמהתי: כיצד ילך אדם זה חמישה ימים? אלא שזקפתי אז פלא זה על חשבון ה“קיסיה”. ואולם עתה, כשראיתיו מפגר אחרינו במרחק רב – והרי רק ארבע שעות הלכנו – התחיל לבי הולך וזועף. כשישבנו לנוח (מדי פעם בפעם היינו צריכים לנוח, ולחכות לו), הזכיר עבּד אל ־פתאח, כי ההליכה קשה לו, מפני ששנה שלמה ישב בכּרך “תחתיו” ומכר גרוגרות. הוא הוסיף בקול בטוח, כדרכו, כי כעבור היום הראשון יתרגלו הרגליים להליכה. ליגלגתי אז על דבריו, אבל אחר־כך נוכחתי שצדק.
צהריים. עוד אימתה של כּרך שוֹרה עלי. הולכים אנחנו בראשי הרים. רוח איתנה נושבת בחוזקה בפנינו. אנחנו הולכים ושותקים. רק סלמה ועבּד מחליפים לפעמים ביניהם דברים מקוטעים. דומה הדבר, כי גם הם אינם יכולים להסיח את דעתם מן הסכנה הצפויה לכולנו בדרך הישימון הזה.
נגלו חורשות עצים לפנינו; שקשוק מים מתפוצצים בין אבנים התחיל נשמע ועולה מתוך העמק.
זהו נחל המים שליד הכפר הראשון אשר עלינו לעבור – וקרבת הישוב הטילה בי פחד חדש: בכפר נמצאים באופן עראי ז’נדרמים. חקרתי מקודם ואמרו לי, כי אתמול בערב יצאו מכאן הז’נדרמים והלכו לכּרך. אך מי יערוב לי? אני פונה בשאלה אל בני־לוויתי, והם עונים לי:
“אל תירא, אין ז’נדרמים, אין כלום… לא יהיו…”
אמנם פחד ה“רשות” לא היה עליהם: השניים הם זקנים, ועבּד, שהוא כבן ארבעים, נחשב כ“מהגר” משעה שנכבשה חברון על־ידי האנגלים ופטור מעבודת הצבא. סכנה נשקפה רק לי לבדי.
“מה נגיד? הלא החלטנו כשיצאנו: נאמר שאתה קיסי קרובנו – אחד מעירנו.” אבל אתי היו ניירות אחדים, המעידים עלי כעל חייל עותמאני – שמרתים אתי לעת צרה אחרת (כי חששתי שמא יחשדוני למרגל, כשאעבור לגבול השריף בלי תעודות) – הייתי אובד־עצות.
אנו עוסקים בשאלה זו ועבּד אל־פתאח הזקן השיגנו ושמע את העניין. הוא העיר:
“אבל בני, מוטב שתפשוט את הגרביים… גם הנעליים… (‘נעליים עירוניות’). לא עלה על דעתי, שתצא בנעליים כאלה… יתגרו בנו בשל זה… שמע בקולי, בני…”
“העבודה, הצדק אתו… לא ראינו…” ענו האחרים.
נדחה עניין הז’נדרמים והניירות – וישבה החבורה להוציא את ההחלטה לפועל: עזרו לי לחלוץ את נעלי וגרבי, והוסכם: הגרביים אסורים להיראות (לכן קרעתי את החלק העליון שלהם והשארתי רק עד כדי לכסות את כף־הרגל), ואת הנעליים דנו בלכלוּך יפה־יפה, בעפר ובעשבים. אחרי שנגמרה העבודה הזאת, קמנו וירדנו אל הכפר.
אני הולך לא ראשון ולא אחרון אלא באמצע – להיבטל בין הקיסים ולהינצל מעינא בישא. העוברים על־פנינו מברכים אותנו בשלום, שואלים תוך כדי הליכה “לאן?” – וכשהם נותנים בי את עיניהם, אז שוהה מבטם עלי בתמיהה ובסקרנות. אני הולך כפוף ראש, משתדל להתבטל, ולהיראות כקיסי. האינני דומה לבחור קיסי? אולם הסוואה זו עלתה לי בצער גדול. כשעברנו בקרבת המעיין (מקום היאסף הגברים במשך כל היום), פתחו הקיסים בשלום: קוכּום! 4 (4) וישבו אף הם בין המסובים. (אחר־כך ביארו לי, שמנהג הוא בידי הולכי־רגל לשבת קצת בכל כפר ליד המעיין. מראים על־ידי זה שאינם חוששים לשום מקרה: אנשים פשוטים אנחנו, הולכי רגל… נודדים חסרי־כֹּל). מיד כשישבנו נחו המבטים עלי, כאילו היו מוכנים לכך…
מיד סבוני כולם, כסוב בני־אדם ברייה משונה, המעוררת סקרנות. נדחקו בקרבתי ונעצו בי עיניים בוערות מתוך פנים שזופות: אלה הביטו אלי בחשד ואלה בתמהון: מה לזה בינינו? – ומיד החלו השערות ושאלות:
“האם זה, הח’ואג’ה שלכם, אינו סוחר משיחי (נוצרי)?”
“זהו תוּרךּ (תורכי)…חייל תורכי פראר…‘תורקג’ה ביליר?’ (התדע תורכית?)”
“הניחו לו, הרפו ממנו… חייל מסכן…” העיר אחד מן הזקנים.
“לא, לא. נראה, שהוא יהודי, ראיתיו פעם בכּרך…”
אז פתחתי את פי בלשון ערבית ברורה ואמרתי:
“ועתה שמעו דברי: בן־ערבים אנוכי, מהר חברון, ממשפחת ג’עברי… (שם משפחה ערבית ידועה בחברון). חדלו לכם מדיבורי הבל ותנו לנו מים, צמאים ועייפים אנחנו – ונברככם בשם אלוהים ומחמד, עליו השלום והתפילה.”
נשתתקו. לשוני הברורה עשתה, כנראה, את הרושם הדרוש.
"תנו, תנו קצת מים, האל ‘ירצה בכם’, "הוספתי בכדי להפריע את הדומייה.
קמו אחדים להביא מים.
נתיישבה דעתם של הערבים, והתחילה ביניהם שיחה רגילה בדבר טיבם של רובים שונים, בדבר שער התבואות שבשוק, וכדומה לזה. פנו גם אלי, דרך שיחה, בשאלות שונות, ואנוכי ידעתי לענות על כולן. ואולם כשקמנו ללכת, פנה אלי אחד מן החבורה וישאל:
“השוהים אתם בחנזירה או ‘מזלפין’?”
את פירוש המלה “מזלפין” לא ידעתי (ולהראות שאיני יודע, לא היה נעים – למי שאמר לפני רגע, כי בן־ערב הוא). אבל כיוון שידעתי שבחנזירה, כפר שני שעלינו היה לבוא בלילה, אין אנו שוהים אלא עוברים משם והלאה, לכן עניתיו:
“מזלפין.”
אז מיהר סלמה ואמר לשואל (גם קודם לזה, בשעת השיחה, תיקן כמה פעמים את דברי):
“שוהים, חביבי, שוהים בחנזירה… נשוב מחרתיים, אם ירצה השם.”
אני מיהרתי לתקן את המעוּות, ואמרתי, כי טעות לשון היתה כאן – אבל חליפת המבטים בין השומעים הגידה, כי חשוד אני בעיניהם.
כשיצאנו מן הכפר התחיל סלמה להטיף לי דברי מוסר: “שואלים אותך: שוהים או מזלפין – כיצד אתה אומר: מזלפין?.. הלא יש פחד, פחד…”
“מדוע?”
“אינך מבין?.. כשידעו שאנחנו ‘מזלפין’ (אחר־כך ביאר לי, כי המלה הזאת פירושה – הולכים הלאה), אז אולי יארבו לנו בדרך אחרי חנזירה ויתנפלו עלינו.. מי יודע… ערבּ הם אלה, ערבּ… צריך תמיד להגיד להם: שוהים, ונשוב מחרתיים… אם ישאלך מי שהוא ־ אמור: שוהים, הולכים לקנות קצת גרוגרות וצימוקים… מוסא מוסא (כך נקראתי בדרך)… היה איש…”
אז הבנתי מקצת מן “הפוליטיקה” של הקיסים בדרך…
הרחקנו ללכת כדרך שעה מן הכפר. עלינו שוב והלכנו בין סלעים וגבעות. סבּוֹנוּ הר לא־גבוה. פתאום יצאו מאחורי ההר הזה שלושה אנשים צעירים. עמדו במרחק לא רב מאתנו. אחד מהם צעק אלינו: עמדוּ! הקיסים שׂמו את עצמם כלא שומעים. אחד מהחבורה שלנו פתח בשלום: “קוכּום, בחורים!”
“עמדו!” נשמע שוב קול מצווה.
ענו הקיסים מתוך הליכה: “מה חפצך הצעיר?”
“עמדו!” פקד שוב.
שניים מן הבחורים התקרבו אלינו. השלישי, הצעיר ביניהם, שהיה מזוין ברובה, נשאר במקומו ופנה מרחוק אל עבּד בקול פקודה: “השלך חפציך!”
עבּד סירב וטען, שלא כדאי הדבר. לא כדאי לבחורים להתנפל על אנשים כמותנו… אבל הבחור שינה ושילש בתוקף את פקודתו הקצרה: “השלך חפציך!”
אנחנו היינו מוכרחים לעמוד. התחילו טוענים. עבּד אל פתאח, בתור זקן המכיר תמיד את ערכו, ישב לו מרחוק על סלע ונתן קולו משם כאיש הגון ונכבד, אך לא תקיף, המוכיח נערים שובבים: “הניחו לו, ילדים – האי מאי? בּוֹשוּ והיכּלמוּ – הנשמע כדבר הזה?” ועוד דברי תוכחה כאלה. סלמה הטוב הפליט סתם מלים, כגון: מה זה? ומה תחשבו? הלא בכפר… כלום לא ישבנו בכפר?.. הלא בחורים אתם?.."
ועבּד עדיין מסרב. עכשיו מובנה לי כוונתו: לא צריך למסור תיכף את ה“כלים” לחיפוש, בכדי שיווכחו כשיבואו לחפש ולא ימצאו כלום – שבאמת לא היה כדאי לחפש… ועוד זאת: כל העניין היה לא כרגיל. מורגש היה, שאלה הבחורים מתחנכים במצוות הגזלנות, מתכוונים לעשות כמעשה גדולים… בינתיים המם אותנו קול ירייה, שיצא מרובהו של הצעיר. הכדור חלף בינינו. עבּד השליך בכעס את חפציו ואמר: “הא לך, קח, חפש, ראה!”
אז ניגשו שלושתם, הריקו את השק מן הקמח, בדקו כל סמרטוט לחוד – ואחר־כך התחילו שניים מהם למשש את הקיסים, כלומר, הפשיטו את כל בגדיהם והציגו אותם ערומים… (אותי הקדישו לחיפוש אחרון). ככלי מלא בושה עמדתי והסתכלתי בקיסים הערומים, שקיבלו אגב אורחא מהלומות במקלות וברובה, והירהרתי ברגע הפורענות המתרגש לבוא עלי. אצל חברי לא מצאו כלום, אבל עלי היו לבנים: כתונת וכו'. ואמנם אחרי רגע פנו אלי ודרשו ממני, כי אפשוט מעלי את הכל…
ובאותה שעה עמדו בני לווייתי הנאמנים ושפכו שיח בעדי… וכשפגעה בי מידת הדין של מהלומות, שם עלי סלמה הטוב את ידיו כמחסה, ופעם אחת אמר ברור: “הכו אותי… אל תגעו בו…”
לבסוף לקחו את כל אשר לי והשאירו את החלוק הארוך ואת העבאיה הקרועה.
כשנגמר סדר החיפושים החלה החבורה להתנער מכשלונה ולהמתיק את העניין בדברי נחת: “לא אמרנו לכם? מעשה שטן… למה היה צריך כל זה?.. כל התלאה הזאת?”
ופתאום נזרקו מלים אשר הממו אותי: "זה ישוב אתנו! אמר הצעיר הזד – “זהו פראר, אביאהו לכּרך ואקבל כסף ו’נִישַאן' (אות־כבוד). יאללה!”
אז צווחה החבורה, כדרך הערבים בשעה קשה: “אחסה באלוהים מן השטן!” טענו, שאני קיסי, חברוני, ממשפחת ג’עברי – ולא הועיל כלום. הבחור סחב אותי ביד חזקה, ואנוכי התנגדתי בכל כוחי ולא זזתי ממקומי; אז נסוג הצעיר צעדים אחדים אחורנית, מילא את רובהו וכוננו נגדי. לרגע אחד תקפני רגש איום: ראשי נעשה סחרחר, עיני חשכו… אך מיד אחזתני כעין תקיפות עיוורת, ומפי נפלטה צעקה: “ירה! אני איש צבא! אם אשוב לשם יהרגוני – הרוג אותי פה! לא אלך!”
בני החבורה, בשָׁמעם את דברי, שנאמרו בהחלט, חדלו מטענותיהם והודו על האמת… הם הגידו את האמת, למרות זה, שטבע הדרך מחייב לכחש ולשקר… אבל על־ידי זה מנע הבחור את עצמו מלירות בי, לא מתוך רחמנות, אלא משום שרצונו היה להובילני לכּרך ולקבל כסף. הוא ניגש אלי והתחיל להכות אותי ברובה. באותו רגע התקרב אלינו אחד מן השניים האחרים, שעמד מן הצד ולא השתתף כמעט במעשה החמס, ועיכב בעד חברו. ראיתי זאת וזיק תקווה ניעור בלבי. פניתי אליו בתחנונים… הלז עמד רגע אחד כנמלך בלבו, אחר־כך ניגש אל הבחור, לקח את הרובה מידו, הוציא את הכדור ושניהם, זה אשר רצה להָרגני ואיש־מגיני, התחילו מתווכּחים…
אנחנו עזבנום בכך – והלכנו לדרכנו, מיהרנו ללכת. הזקנים רטנו ככל אשר עלה על רוחם. אחרי שעברנו מהלך רב, שמענו פתאום קול קורא לנו. אחד רץ לקראתנו ובידו רובה. הצפויה לנו פורענות חדשה? עמדנו. ואולם עוד מעט ואותו הבחור, מפלטי, ניגש אלי והשיב לי צרור חפצי שנשדדו ממני, כשהוא מביט אלי בעיניים מביעות נדיבוּת. מחפצי לא נגרע כמעט דבר. גם קופסת הטבּק הוּשבה לי (על הטבק התנצל האיש, כי נתפזר בדרך). רק חגורתי, רצועת עור, לקח לו האיש, באמרוֹ כי נחוצה היא לו בשביל הרובה. אבל מכיוון שחרפה היא לערבי ללכת בלי חגורה, נתן לי חבל, שהיה אתו בכיסו, והוא בעצמו טיפל בי וחגר את החבל על מותני… בירכנוהו והלכנו הלאה. הקיסים שוחחו זמן־מה בדבר המקרה המשונה ונשתתקו. הלכנו עייפים ורצוצים, בלב ריק ובגרון ניחר. היתה בערך השעה השלישית אחרי־הצהריים.
עם שקיעת החמה נראתה חנזירה מרחוק על ראש ההר. עוד שעה ונגיע אל מקום ישוב אחר… מה צפון לנו בחיק הלילה, מה יביא יום מחר? (כשהשיב לי הצעיר את חפצי, הביע את צערו על זה “שיש פחד” בחנזירה. ישנם שם “שומרים”…)
ישבנו לנוח במעלה ההר. לנגדנו נשקף אופק המערב העייף…. קרני שמש שוקעת, קרניים קרות, הולכות וכבות אחרי יום תלאה ועברה… נעלם גם הקו האחרון. אפלולית קלה ודוממה נתלתה על־פני העולם. ישבתי והירהרתי מתוך יאוש: שמא כאן, בין חבל הרים זרים ורחוקים, יבוא קצי?..
זירזוני לקום. עם בוא הלילה נכנסנו לחנזירה. היתה כעין תקווה למצוא קיסים בחנזירה (בזמן רגיל מתגוררים שם כאלה, אך בעת מלחמה נדדו לכל רוח). ואמנם, אחרי חיפוש קל, היינו לאורחים בבית משפחה קיסית.
נכנסו לתוך חדר – אוּרווה אפלה. באמצע, בתוך עיגול, עמוק טפח, בערה מדוּרת עצים כמו בכל בתי הערביים. זהו התנור, שלאורו יושבים סביב־סביב ומתחממים מפני הצינה. הבית מלא עשן. קשה לראות היכן הרגל דורכת. קול אשה, קול חלש, נדכא וצנוע, עולה מאיזו פינה, בכי תינוק וקולות ילדים נשמעים בערבוביה. קבלת־הפנים היתה חשאית. נכנסנו האחד אחרי השני, בלי קול ודברים, פסחנו על עצים ושברי עצים, על סחבות ומכשולים – ורבצנו תחתינו. בעל־הבית מברך את הבאים בקול נמוך. הזאת היא מידת הכנסת־אורחים, שמשתבחים בה ערביים ובני־המדבר? שמא בטעות נכנסנו אל בית נבל? קשים היו הרגעים.
מיד אחרי שישבנו התוודענו אל בעל־הבית, והתחילו כרגיל לבוא בדברים – מאין ולאן? (כמובן, למרות החשכה ולמרות השתדלותי ולהיסתר ולהיבטל – פגעה השיחה בי, אך נגמרה בנקל.)
במשך הדברים התנצל בעל־הבית, שגם לבני־ביתו אין מיטות. גם תבן אין. אבל בחדר השני חם: יש שם קצת זבל (כלומר, גללי חמורים). הבנתי, שמצוקת חיים קשה מכבידה את ידה על האנשים האלה. מתוך השיחה נתברר לי, כי המקרה הטילני לתוך מאוּרת עוני של “אמיגרנט”, איש־אדמה חסר כל, שנדד לפני שנים רבות מחברון לארץ הר מואב ־ “לראות אם יש איזה דבר”.
פעמיים ושלוש נפסקה שיחת האורחים, בשוב נערה (בית־הבית הבכירה, כנראה) ותשובה בפיה: “לא רצו לתת לא פלוני, ולא אלמוני את המשארה ללוש…”
"גם משארה אינם נותנים ‘מקוללי אבות אלה…’ " – וכאן נדבר על יחס אנשי־העיר לקיסים הגרים.
אבל, למרות כל הקושי שבדבר, אחרי חצי שעה היו עוגות חמות ומרק מיץ עגבניות – לארוחה לפני האורחים.
שוחחו כשתי שעות על עניינים שונים. סיפרו ביחוד מקרים בדבר קבלת אורחים ותכונות שבטים שונים בנידון זה. כשקמנו ללכת לישון – הגדילו את הלהבה בקוצים, למען נוכל למצוא את הדרך לחדר־השינה שלנו. בלכתנו נתקלנו בתחילה באבנים ואחר־כך נכשלנו בחמור, שעמד באפלה. הקיסים, שהיו רגילים בכך, נתרחקו לפני ולפנים – המקום היה, כנראה, רחב־ידיים, ואנוכי עמדתי במקומי וביקשתי באפלה הגמורה עזרה מחברי. הם אמרו לי במנוחה, שאשכב במקום שאני עומד, פה ושם היינו הך… קיפלתי את רגלי וישבתי. שכבת הזבל לא היתה עבה. היה קר.
היום השני 🔗
בוקר קר, רטוב. יצאנו בברכה רפויה מן הבית. קצרה ידו של בעל־הבית העלוב להכין לנו ארוחה בבוקר, והקיסים נפוצו לבקש משפחה קיסית אחרת, שתלוש בשבילנו, מהקמח שלנו, צידה לדרך ליום שלם.
ושוב נתגלגלנו לתוך מעון דל ועני. הבית – כּוּך אבנים צר ואפל, פה ושם סחבות וסמרטוטים, וכל דבר חפץ לא ייראה. על האדמה הרטובה התגוללו ילדים צנומים, חיוורים־ירקרקים. והקיסים, בני לווייתי, חשדו בצאתנו משם, כי בעלת־הבית גנבה קצת מהקמח שלנו. – “יחרב ביתה של המקוללת…”
יצאנו מהכפר. נודע לנו שאין סכנת שוטרים. הונח לי קצת. אבל היום השני זה רק התחיל, מי יודע מה יהיה סופו? הליכה סתומה זו במדבר – מי ינחש עתידותיה? אמרו, שביום הראשון אין סכנת שודדים – רק פחד הרשות; ביום השני, הכל מודים, שיש ויש סכנה. רק ביום השלישי, כאשר נבוא אל מחנה השריף, אז ירווח לנו.
אחרי שהלכנו כשתי שעות נתחבר אל חבורתנו צעיר ערבי חברוני. התוודע אלינו. הוא ברח מהצבא לפני שבועיים, בא מדמשק לכּרך, ומשם הלך הנה, אל דודו הגר בחנזירה. הלז מסר לו את סוסתו, בכדי שתרעה באביב בחברון. הסוסה עמוסה רק שׂעוֹרים – אָכלה לדרך. פני־הצעיר נעימים, שחרחרים, וחן נסוך עליהם. הוא נראה כבן־עשירים. כשנה וחצי שיצא מהבית. אני שואלו: כיצד הלך יחידי?
“כלום יש הבדל? ואם בכנופיה ־ היש בטחון?..”
הלכנו שעה אחר שעה. מרחוק כבר נראו הרי הגור, הרים קודרים, זועמים, שכעין ערפל דק חופף עליהם.
ופתאום, ממקום לא־נודע, יצאו שני ערביים וילכו בקרבתנו. נושאי רובה הם. התחיל הלב דופק והומה. אין איש מגיד מלה, ואנוכי כובש את פני בקרקע… הרי אני היחידי, שאוכל לגרום פגע גם לאחרים. חששתי שיתחיל בי סדר החקירה הידועה: מי אני? מאין? אחר־כך פתחו הם בשיחה. שאלו על כולנו. גם הם יורדים לגור. רצונם לקבל מה מידו הנדיבה של השריף. היש להאמין להם? הלכנו פקוחי אוזן וסגורי פה, כשומרים על כל הגה.
התקרבנו יותר ויותר אל הרי הגור. היינו צריכים לרדת ראשונה, בטרום נבוא אל ההרים ונעבור אותם. ירדנו בזהירות בשבילים לא־סלולים, אחד־אחד. אנוכי ירדתי באחרונה. בחרדה וביראה מוציא אני את משקפי מתחת לכותונת – מה נשגב המראה! מה נהדר! בקיעים רחבים, גיאיות פעורים – צוקי סלעים עצומים כבדים, עקורים מעצם ההרים, מוטלים בערבוביה ומבשרים את ממשלת הרי הגור.
ועוד מעט ואנחנו סוקרים את ההרים פנים־אל־פנים. נגוז אותו הערפל הדק הנראה מרחוק, ונגלו הרים מוזרים, הרים זקופי קומה כברושים, אשר בהביטך עליהם תדמה לחשוב, שחוצבו בימי בראשית מסלע ענק אחד.
נכנסנו לבין ההרים, עוברים אנו ביניהם. בני־החבורה הולכים עכשיו בזהירות יתרה, הסוס סובל עינויים קשים, רגליו זבות דם. הזקנים משוחחים – והד הרים מוזר ומחריד עונה לקולם. אני מהרהר בלבי: עוברים בני־אדם בין תופעות הרים אלו, ואין אחד מהם מפליט אף מלה של התפעלות. אולי הם והטבע – היינו הך, ואין אחד מהם מרגיש בחברו…
ברגע זה פונה אלי סלמה בדיבורו, המבאר והמסביר לאיש תמים וזר כמוני:
“מוּסא, מוּסא, רואה אתה עולם זה? הרים, עמקים, זוהי הדרך לגור!”
כך הוציאני סלמה מטעותי. מראה מיוחד זה פועל בפליאוּתו גם על חברי, אלא שהם רגילים בו יותר ממני (סלמה עבר את הדרך פעמים אחדות).
ומרחוק נגלה פתאום קצו של ים המלח כחצי עיגול. בשלווה ינוח המבט, העייף מקדרות ההרים הכבדים, על משטח השפלה הרחבה, הישרה. ותכלת הים, תכלת חיוורת וזכה, תצטרף אף היא בשלוות הבדידות הגדולה המרחפת עליה ־ אל שכנתה הבקעה. והבקעה לבנה היא, לבנה ממש, כעטופה לבנת שלג, או כמכוסה שפעת פרחים קטנים ולבנים. מה הלובן הזה? – “גפרית ומלח שרפה כל ארצה”… בהתאדות מי הים (מפני החום הרב), ירד המלח כשכבת שלג דקה – במרחק שעות אחדות.
“דומה לי, שנגיע בקרוב אל הים,” הודעתי את שמחתי לסלמה.
“עוד שתי שעות נרד, עד שנגיע אל היום – הים רחוק הוא.. למטה, למטה.”
ואמנם, אנחנו הוספנו לרדת במשך שתי שעות. הירידה קשה, מעייפת. הרגליים רועדות כקנים. נכון מאוד מה שאומרים הערביים, הירידה בהרים קשה מהעלייה. מדרגות־מדרגות להרים האלה; גומר אתה “קבוצת הרים” אחת, ולפניך הרים בני קבוצה אחרת, עליונים, שניים, תחתיים.
בפנים גלויות עומדים לפניך ההרים, כשאתה מביט בהם מקרוב. עובר אתה לפני הרים ובני־הרים, מקושטים בצבעים מרהיבי עין. עיגולים וקווים מצבע אדמדם־כהה, ירקרק, חום וצהוב – מכסים את כתפי הענקים האלה לאורך ולרוחב, וערבוב הצבעים משווה הוד מיוחד על שלשלת הרי הגור.
אנו יורדים ושותקים. בין נפתולי ההרים הלכנו נפרדים, נתרחקנו אחד מרעהו מרחק של שלושה־ארבעה רגעים. נשמע לפעמים קולו של אחד מבני־החבורה, והד הקול נדמה כעולה ממעמקים רחוקים. יש אשר חלפה פתאום יריית רובה, שנשתברה להמוני הדים מתפוצצים והחרידה את הדממה הגדולה של היום, המוֹלך כאן בחוּמוֹ, והזכירה אותנו כי רגלינו דורכות בממשלת הגור הנוראה…
באחד המשעולים שבמורד ראיתי והנה סלמה הולך ושב לקראתי:
“מה קרה, סלמה – למה תשוב?”
“אל תפגר במקום כזה,” אמר בקולו הרך, “שא את רגליך, מוסא.”
והוא התקרב אלי בינתיים, הסתכל בפני בעיניו הטרוטות ואמר ברוגז כמעט:
“לא, מוסא… מה אתה עושה, הלהרגני אתה אומר?”
“מה עשיתי, סלמה?” שאלתי בתמיהה, בראותי מה עוותוּ פני הזקן הטוב.
“תסיר איפוא את הזכוכיות, מוסא”, – (אני שכחתי, שבבואי בין ההרים ובלכתי יחידי חבשתי את משקפי לראות את הדר המקום ) – “הרוצה אתה למות?”
“הן גם אתה אמרת לפני שעה, שכדאי להסתכל באלה ההרים – איך אסתכל? בלי משקפיים איני רואה,” התנצלתי לפני סלמה.
“אבל הנפש יותר יקרה,” אומר סלמה בטעם הגיון.
הוא ביקש לקחת מידי את הזכוכיות, אך הבטחתי לו להטמינן מתחת לכותונתי.
ושוב נתרחקנו איש מרעהו. קשה היה לי, כמובן, להסיר את “הזכוכיות” – לכן כיסיתי את פני, למרות החום החזק (אז היה סוף פברואר), והלכתי חבוש משקפיים כמקודם. ואמנם, צדק סלמה: מדי פעם בפעם, כשהתקרבנו אל קצה ההרים, צמחה לפתאום ברייה בעלת עיניים בוערות ופנים שחורים (הגורנים הם שחורים ככושים כמעט), ואז הייתי ממהר להסיר את משקפי. וכל אחד מהם, כשעבר על־ידי – הטיל בי מבט סוקר, בוחן. ואולם לא פחות מזה הייתי אני חוקר במבטי את הנפגשים, שעל־פי לבושם היה קשה להכיר אם הם זכרים או נקבות. על־פי הרוב היו אלו נשים צעירות, שנשאו על גבן אבני מלח כבדות מהעמק אל ההרים, כדי להובילן לחנזירה ולמכרן שם באילו גרושים. כך עולים הבחרים והבחורות הללו יום־יום מן העמק אל ההרים, דרך עלייה של ארבע־חמש שעות, ולמחרת הם שבים ויורדים. וכמה מתאימים הם הבריות הללו לאלה ההרים! הגורנים הם פראים, איתנים ומוזרים.
אל השפלה הגענו בשעה שלוש אחרי־הצהריים בערך. ישבנו לנוח על סלע שטוח. עייפות משונה תקפתנו. מה קשה ללכת בדרך נוראה כזו ולשאת בלב גם פחד־מוות ואימת רוצחים! ולמרות זאת כבדה עלי הישיבה עוד יותר. כל שעה של מנוחה היתה גורמת לי צער: הנושא הראשון לשיחה הייתי תמיד אנוכי. וכך גם עתה. רק ישבתי בצנעה מאחורי אנשי לווייתי – והנה אחד הערבים מחנזירה (בדרך נפגשנו עוד עם שניים מחמרים אחרי חמור – גם הם אל השריף הולכים) קורא אלי:
“גש הנה ונחזה בך, ספר את קורותיך: – איך באת הנה, וכיצד ברחת מכַּרַך. למה אתה מסתתר?” וכל החבורה שומעת בעניין את שאלותיו.
קמתי וישבתי על־יד איש־שיחי. עניתי לו על שאלותיו, לפי מצב העניינים (סלמה שכב על בטנו סמוך לי ועזר לדברי). אמנם, זאת היתה שיחה בלי כוונה רעה, אלא שמתוך התקרבות הסתכל בעל שיחי בנעלי וביקשני שאראה לו אותן. הוא רוצה בהן. לא בחינם, הוא יתן לי תמורתן את נעליו וגם רבע מג’ידיה. אני עונה שדרך קשה וארוכה לפני, ונעליו גדולות מכפי מידת רגלי… הוא מבאר לי, שנעליו טובות אף הן, אלא שהוא רוצה בנעלי – כלומר חמד אותן. והוא הגיש לי את נעליו – כבדות וגדולות, ספוגות זיעה שחורה – קשה היה לי להכניס את הרגליים לתוכן. אך לא היתה ברֵרה בידי, והחליפין קמו ונהיו…
לא רחוק משם, כמהלך רבע שעה, היו נטויים אוהלי השריף. קמנו כולנו ונלך שמה. לפני נחל מים מתוקים עמדנו לנוח, ושם קידמו את פנינו בחורים סקרנים מזוינים – אלו היו גורנים שחורים, אנשי־צבאו של השריף. הם שאלו שאלה בבת־אחת: תוּרךּ? תוּרךּ?
“לא, לא, ערביים, תודה לאַללה.”
“וזה? וזה?” סבבו אותי כממהרים אל השלל “זהו תורכי?”
אחד שלף את השיבּריה.
" ‘הנועם ושבע הנעימויות’ לבני־ערב! בן־ערב גם אני כמוכם," עניתי להם בצחוּת לשון.
הרפו ממני. ומכל עבר הריעה הקריאה השגורה עתה בפי האנשים האלה: “ערביים עם ערביים ישתוו.”
הלכנו אל המחנה הקטן, שחנה במקום הזה. פה לא היה השריף בעצמו (פַיְסַל) אלא אחיו עבדאללה.
פינת עולם שוממה זו, שאולי אלפי שנים עברו עליה ללא תשואות חיים, היתה מכוסה אוהלים. אז, אחרי שני ימים ולילה של פחד בלתי־פוסק, שאפתי רוח לרווחה. הרי ישוב, בטחון – וחיים. ישבנו לנוח. באו אחדים ושאלוני שאלות שונות והזמינו אותי אל השריף. הייתי מוכן לזה. על שאלותיו: מאין ולאן, מה מצב העניינם בכַּרַך, ומה השמועות אשר אדע – עניתי בערבית ברורה, ועל־ידי כך הוברר מצבי בהחלט. שאלני ברמז על דתי – עניתי, שהנני יהודי תושב ירושלים. המסובים הפנו את עיניהם אל השריף – הוא הביע בתנועת פנים, כי הוא מתייחס לזה בסבלנות גמורה.
שהיתי שם עוד כשני רגעים אחרי גמר השיחה. בתוך האוהל היו כשישה־שמונה אנשים שישבו מסובים על מרבדים רכים, כמנהג המזרח. השריף ישב בראש. על רגליו היתה שמיכה צחורה, ולפניו נרגילה. התלבושת – “עגאלים” מוזהבים על סודרי משי וכפתני פסים, כתלבושת ערביים נכבדים. רגע אחד נדמה לי, כאילו קמו לתחייה ימים רחוקים מאתנו, ימי הכּליפים הנאורים, ימי שלטון בני־ערב. הרי אותה התמונה, אותה התלבושת, אותו האוהל המגוּון, אותה השלווה של ישיבה מזרחית. היתה בלבי הרגשה, שאני הגבר רואה בעיני הולדתה של תקופה חדשה: הרי התחלתה של הממשלה הערבית העתידה, הרי פרק אחד בתחיית העמים המשועבדים… שקוע בהרהורים כאלה יצאתי מתוך האוהל, אחרי אשר פקד השריף להספיק לי ולחברי מזון שתי סעודות, ללילה ולבוקר (לדאבוני, נכנסתי אל האוהל בלי משקפיים – יראתי, בכל־זאת, להיות “בולט” יותר מדי… ולכן לא יכולתי להסתכל ברשמי פניהם של המסובים שם).
אחרי שיצאתי מן האוהל סבבו אותי שוב אנשים לעשרות, גדולים וקטנים, ונעצו בי את עיניהם מתוך שתיקה. ואולם אחרי הראיון היה לי קשה להיות מטרה למבטי אנשים, מבלי לראות בעצמי אף איש אחד מן העומדים מסביב.
חבשתי את משקפי והתהלכתי קצת לראות את המחנה. ראני סלמה ולא גער בי… עבּד אל־פתאח ראני ואמר לי: “סוף ־סוף – דעתך כדעת קטן…”
ובינתיים החשיך היום. היה לילה פושר, נעים. לחורף אשר בהרים אין פה כל שליטה. השמים היו מעוננים. ישבנו לאכול על־יד קיר לבנים הרוס ונשארנו שם ללון תחת כיפת השמים. עייפות הדרך – כלא היתה. דומה היה כאילו סרנו בדרך למלון הגון, חמים ונעים. אלה השמים האפורים הדוממים נדמו לתקרה של אולם גדול מאוד. לא היינו זקוקים למכסה בלילה – כמו שישבנו כן ישנו.
בעלות השחר יצאנו כולנו לדרכנו.
היום השלישי 🔗
אנו הולכים כשעה בין קני־סוף גבוהים. כשהאיר הבוקר היו העיניים נתלות פה ושם בצמחים ובשיחים לא־שכיחים אצלנו. צמחייה חדשה. באנו אל ערבת ים המלח עצמה (בערבית: אַסַבּחָה). זהו שטח רחב־ידיים (רחבו 25 ק"מ בערך) – ישר כרצפת שיש חלקה. מי ים המלח משתפכים על־פני הבקעה הזאת בשלוליות רבות, ובשביל כך מכוסה כל הכיכר בּיצות.
הלכנו דרומית קצת (עלינו היה לעבור את כל השטח לרוחבו), ובכל־זאת לפני היכנסנו אל תחום זה, ישבו בני החבורה וחלצו את נעליהם והרימו את שולי בגדיהם. ואמנם, בדרך שקענו לפעמים בבוץ עד הברכיים.
אולם מה נקל היה ללכת ברגל חשוּפה על־פני אדמה, הדומה לשטיח רך, חלק וקריר. וכמה קלה הנשימה במרחב זה, וביחוד כשהדרך בטוחה (כמו שהגידו רבים). הלכתי ביחידות בריחוּק צעדים אחדים מהחבורה. כעת היה הלב פנוי להרהוריו: מה הדבר המרחף פה בדממה על־פני הערבה השאננה בשממותה, המוקפה מכל עבר הרים? האוּמנם לבטלה משתרעת כאן בקעה ענקית זו בעצבונה הרך והעמוק? מה פשר ים־המוות הזה, השטוח למול הבקעה השוממה? מה חידת הקדומים, הנסוכה על־פני הרי הישימון, העומדים מסביב לערבה – זו הבת הרכה, הענוגה ושכולה מימות עולם?
ומדי פעם בפעם מתפתל לו השביל בתוך בִּיצה של טיט, יָוון, שאנחנו עוברים שם בלאט ובזהירות. מתקרבים בני־החבורה, הרחוקים איש מאחיו, והדממה נפסקת. במקומות כאלה, כשהיינו דורכים על טיט רך, היו נראים בקירוב אותם הצבעים, שראינום על ראשי ההרים. ולא רק הצבעים, אלא גם אותם העיגולים שנראו על ראשי ההרים, נראים פה כבשעת יצירתם. הם מתהווים בשעה שהגלים שבים אל הים ומשאירים בעיגולים־עיגולים את החומרים הרבים והשונים (גפרית, חימר, אַספלט וכו') הנמצאים במים. כשהרגל היתה יוצאת מתוך הטיט, היתה צבועה באותם הצבעים. רואים ברור, שאף אותם ההרים בני הים הם, בנים קדומים, שנתהוו “בהפוך את הערים אשר ישב בהן ללוט”.
הלכנו בערך כשתי שעות – ומרחוק, עוד מתחילת דרכנו, ראינו רוכב על גמל. בקווים כוללים נראה: רק גובה הגמל וגבו של האיש. פגשנו בדרך גם אנשים ההולכים אל השריף פגישות אלו היו בעיני כסימן לבטחון בדרכים, ואמרתי לעבּד, שהלך על־ידי: “ובכן עבּד, שבח לאללה! הדרך בטוחה, חסל סדר הסכנות!”
“יתן האל… אבל עוד יום… לא נשקוט עד אשר נבוא אל הר הקיסים…”
“הלא עברנו כבר את הגור, עוד מעט ונבוא אל ההרים אשר במערב – מי יש לנו שם?”
“יש… יש.. אלו הן דרכים.”
“אבל מה הפחד? מה יש אתנו? הרינו ריקים מכל…”
“מפחד אני… מפני הלבנים שלך… בשל אלה יכולים להתגרות בנו… הם יחפצו בהם.”
לא רציתי להאריך בדברים. גם היום השלישי אפוא כקודמים לו – ושוב התחילו ההרהורים לָסוֹב כתמול וכשלשום על צירם הידוע: שודדים ושחיטה…
כשעברנו כמעט את כל הערבה השטוחה והפתוחה, נספח אלינו ערבי נושא רובה. ראינוהו תמול במחנה השריף – בחור פוזל, לבוש כפתן אדום. הלך אתנו זמן־מה ושוחח עם הקיסים. גם אותי, כשנשאתי את משקפי, שאל שאלות אחדות: מה רואה אני דרך המשקפיים? הנעשים ההרים גדולים? בינתיים השגנו את הרוכב על הגמל – ובן לוויה אתו, בחור שחור כמעט, גם הוא נושא רובה. אחרי זמן־מה יצאנו מתחום הבקעה ונכנסנו לבין רכסים וגבעות. אז הלכו יחד הבחור הפוזל והשחור ושוחחו ביניהם. לא עברה שעה קלה – והבחור השחור התקרב אל חברנו, הצעיר החברוני בעל הסוס, ומבלי שום הקדמות שלח ידו ונטל ממנו את סודר ראשו החדש ביחד עם ה“עגאל”, התיר את אבנטו של הלז, שהיו צרורות בתוכו כארבע־חמש מג’ידיות – ולקח אף אותו. בני־החבורה גימגמו מתוך תחנונים אילו מלים מקוטעות אך השחור לא שם לב לזה. פני החברוני השדוד חָוורוּ כסיד. ואולם הוא לא דיבר דבר, ומראהו היה עלוב ונכלם. הוא שתק. בינתיים ניגש הבחור הפוזל אל אחד־מבני־החבורה שלנו ודרש ממנו “לירה”.
“לירה? מאין לו? באלוהים ובמחמד, שאין לו פרוטה.”
אבל הפוזל דרש בתוקף את הלירה.
“איזו לירה? אין לו…”
“הלירה שקיבלת תמול במחיר העבאיה שלך. תן, אל תתחכם.”
שמענו ונדהמנו. אמת, מכר האיש הזה (גם הוא חייל, ברח מבגדאד בא עד כַּרַך ובבוקר יצא אתנו לדרך – הוא יליד בית־לחם) את העבּאיה שלו – ואת הלירה מי יודע היכן שמר? בעל הלירה טען בעורמה, שנתן את כספו לקרובו, איש־חיל במחנה השריף. הפוזל לא האמין ובדק את כליו בדיקה מעולה, אבל מפני שראה שזה “מקורב למלכות”, וכל בני־החבורה נשבעו פעמים אין מספר, שאמנם נתוֹן נתן האיש את הלירה לקרובו – הרפה ממנו. הלכנו הלאה, והבחורים גם הם אתנו. הבחור החברוני ניסה להתחנן לפני השודד, שישיב לו את הסודר והחגורה ויקח את הכסף. זה דחה אותו בהכאה, ניגש אחרי־כן ומישש באוכף הסוס ובשקו – והלך. שני השודדים התרחקו מאתנו בצעדים מהירים. נשארנו עלובים ודוממים. הפליט מי שהוא מלה של התמרמרות ־ ונשתתק. הלכנו כשעה באופן כזה. מה פירושה של שתיקה זו? התקרבנו אל שלשלת הרים לא־גבוהים, הפכו אחדים את פניהם ועמדו. עבּד אל־פתאח הזקן ישב, כולם ישבו אף הם, מבלי לדבּר דבר, כאילו נדברו על זאת מראש.
אז החלה שיחה בין הקיסים. השיחה היתה מעורפלת, נשמעו חצאי מלים של השערות וחששות. אמר אחד: צריך להתמהמה… אומר השני: יותר טוב למהר, להקדים… כנראה, אין הקיסים רגילים לקדם בדברים את פני הרעה. סוברים הם: “דיה לצרה בשעתה”. הצעיר החברוני שואל שאלת טעם: למה לא נלך בדרך אחרת, לא־רגילה? ענו לו, שהוא טליא… אין דרך אחרת… אין מים. גם בדרך הרגילה קשה מאוד למצוא מים.
נחנו כחצי שעה. קמו כולם. החלו כל בני־החבורה, הזקנים והצעירים, שופכים שיח ותחנונים, מזכירים פסוקי הקוראן ומתפללים לאל ולנביא, שיטה לנו חסד וירחם עלינו. אני שומע את דבריהם ותפילתם – ובלבי הנמס אין גם תפילה… אחרי רגע ירדנו אל ואדי (ואדי אל־גרבּי). הואדי היה יבש. אין זכר למים. רק כתליו, המתרוממים לגובה חמישה־שישה מטרים, ספוגים רטיבות קלה. הכתלים האלה מורכבים הם מחומר ומחול ומסיד עכור, וצורות חיטוב ופיסול פראים נחרתו בהם על־ידי זרמות הגשמים, הניתכים בסוּפה ובסערה במשך ימים מועטים. מתפתל הואדי ומתעקם, וכל נטייה וסיבוב דומה כפותח לפניך פינת עולם חשודה – אין זה כי אם מקלט למזיקין ולמרעין בישין… אין העין רואה לפניה אלא מרחק אמות אחדות, וההולך מקשיב כולו וחרד לקראת כל פנייה חדשה. אז הבינותי את התפילה, שערך כל אחד מהחבורה על פתחו של מקום מעמקים מכושף זה…
הלכנו בחשאי. נשמעו רק נקישות צעדינו, שענה להן בכל פעם הד מרוסק מתוך חלל הואדי המאַיים…
פתאום עבר איזה שיח לחש בין החבורה… ראיתי, שהגענו אל הקצה הואדי. מרחוק, על ההר, ישבו שני החמסנים, שנפרדו מאתנו לפני שעתיים. ישבנו אף אנחנו. ראינו, שאחד מהם יורד אלינו והשני נשאר במקומו על ראש ההר. התקרב השחור. פקד: “השליכו את החפצים!” שמענו ועשינו. בדק את האחד אחרי השני. לקח מכל אחד מה שרצה (לבני מצאו חן בעיניו), ניגש אחר־כך אל הסוס, שפך את השׂעורים, חיפש ובדק יפה. בני־החבורה דיברו כל אותה שעה רכות:
“לא נאה לך, באמת… מה יש אצלנו?… הנך בחור – בעל שפם… איה אפוא מידת־הכבוד?”
הבחור עשה את שלו – וכאשר לא מצא כלום גם בין השׂעוֹרים, איים ואמר: “אם החברוני לא יתן את כספו – אירה בו!” החלו תחינות וטענות, וכל פנים לבשו חוורון… ארך העניין כרבע שעה. באמצע השיחה והאיומים נשמעה פתאום ירייה מעל ראש ההר.
הבחור הניח אותנו והלך. מיהר ונעלם. אני איני מבין פשר הדבר. אך הקיסים אמרו מיד: סימן שאנשים באים. לא עברו עשרה רגעים ונראו בקרבתנו שלושה הולכי־רגל ואחד רוכב על סוסה. גם אלה הולכים אל השריף.
אנחנו סיפרנו להם את המעשה, והם הראו לנו דרך אחרת – בטוחה, אבל רחוקה. סרנו מן הדרך הרגילה ונטינו הצדה. היתה השעה הראשונה אחרי־הצהריים (לפי מידת הצל), והפחד והאימה של היום הזה “הבטוח” הדביקו את לשוננו אל חכּנוּ. צמאון קשה עינה אותנו. מהבוקר לא שתינו מים. אכלנו קצת בדרך מבלי לשתות.
ברגליים כבדות הולכים אנו אל שפת הים בין אבני־נגף – והים המלוח מגרה במראהו – ים, ואין טיפה לחך היבש כעץ! ויסורי הצמאון נעשו עוד יותר קשים על־ידי זה, שידענו כי אין תקווה למצוא מים כל היום. וכאשר יחשך הלילה – מי יודע מה יהיה צפוּן לנו בחיקו? תלשנו עשבים ולעסנו אותם, בכדי להשקיט קצת את הצמאון, ואולם אלה לא הועילו בכלום, ורק הגדילו את הצמאון עוד יותר, כי אחרי הלעיסה נפלט לתוך הפה המלח שבהם – ורבו אז יסורי צמאון קשים שבעתיים. הזקנים התחילו מפגרים. עבּד אל־פתאח, שהלך כל הזמן כמו שהבטיח, באופן טוב – היה צועד ועומד לפוש… ודמות פניו מעוררת דאגה… אז הביעו שניים ושלושה לאמור: כנראה, נגזר עלינו במסע זה למות מות צמאון… ולבנו דאב לראות את הסוסה שולחת למולנו לשון יבשה, כמבקשת רחמים. בערוֹב היום החלטנו לעלות על ההרים ולבקש שם מקום ללון.
העלייה נמשכה בעמל ויגיעה כשתי שעות ויותר. כשהגענו למעלה, היה דומה כאילו עברנו אל תחום עולם אחר. נשבה רוח קרירה. כבר היה חושך מסביב. הלכנו עוד כחצי שעה במרום ההרים, כל אחד קיבל על עצמו את מידת הדין של צמאון ורעב (אף פרוסת לחם לא נשארה אתנו), ובכל־זאת חיפשנו בעיניים כלות אחרי מים. פעמים רבות הטענו נקיק סלע בלבנוּתוֹ, אך לאחרונה נשמעה בשוֹרת אמת: מים! מים! אלו היו מי גשמים, שנקווּ בשלולית מסותרה. כרענו על ברכינו ושתינו לרוויה. יושב־מרומים קיבל באותו רגע מפי כולנו שפעת תשבחות והודיות על הנס… עתה, חשבתי, יכולים אנו לישון, ולוּ גם רעבים מאוד. קמח, אמנם, היה אתנו, אך מה יועיל זה?
ברם, מבין החבורה יצאה פקודה: אספוּ קיסמים ושיחים להבעיר אש ונאפה לחם! שטו כולם ולקטו. גם אני החילותי במלאכה זו, אף כי לא ידעתי כיצד נלוש ונאפה כשידינו ריקות מכל מכשירים? ברגעים אחדים נאספה ערמת עצים גדולה.
הוציא אחד שתי אבנים קטנות ופתילה – וברא אש. נדלקה הפתילה, והבעירו אלומת קוצים. הוסיפו עצים – ועלתה מדורה גדולה. שניים אחרים לקחו את צקלון הקמח והלכו אל מקום המים. שמו את הקמח בתוך שקערורית של סלע, הביאו מים בחופני ידיהם. אחד לש, ויצא בצק. עשו אותו מצה אחת עבה וגדולה כמידת אַמה. הביאוה על־יד הלהבה, פיזרו את הגחלים ברוחב אמה ויותר והניחו עליהן את המצה. כיסו את המצה ברמץ לוהט. ישבו לשוחח. אחרי עשרה רגעים או רבע שעה קמו והוציאו מתוך הגחלים חררה גדולה. פרשו עבאיה על הארץ והשליכו עליה בחביטה את המצה, השליכו מתוך זרועות מורמות פעם שתיים ושלוש. ננער האפר מעליה. פותתו אותה לפִתּים. נתקררו קצת – ואכלנו לחם לשובע ושתינו מים לרוויה ישבנו במעגל מסביב ללהבה. נרדמו מיד כולם במנוחת שאננים. גם אני ישנתי, אבל בקבלת עול מיתה מתוך שינה…
אחרי חצות הלילה, כשעתיים לפני השחר, נעשה קר. עבּד אל־פתאח השכים והעלה מדורה הגונה מאוד. התעוררו אחדים, ישבו מסביב לאש והחלו משוחחים. ענייני משפחה ומעשיות של הזקנים בדבר גידוּל בנים. עבּד אל־פתאח מספר זכרונות: על קניית פרות שמנות והצלחת מקנה הצאן, על דברי ריב ועל סכסוכי “בר־מצרא” בכרמים – ונסַבּה השיחה על עבודת הצבא. הוא נזכר בימי שבתו בטריפולי המערבית, בבּנגזי.
“כמה שנים?”
“שמונה, עשר שנים.. כשבאו הטלינים (איטלקים) יצאו משם הוא וכל ה’בנים' החברונים…”
“אם כן אפוא עבד עבּד אל־פתאח בצבא לפני שמונה שנים, בהיותו בן שבעים, יחד עם בניו?”
“כן… הוא היה ‘ג’זרי’ (משתמט, שמעבידים אותו בצבא כשנתפס, לכל ימי חייו). האיטלקים הוציאוהו לחירות: הוא ברח, הוא ובניו, הנה…”
הוא היה “שַאויש”. אני שואלו: “מה היתה עבודתו בצבא?”
“ישבנו… ישבנו שם. במצודה ישבנו בהרבה נחת, בחסדי האל… ‘הילדים’ היו גם כן שרי־עשרה…”
ביניים עלה השחר. אכלנו פת שחרית ויצאנו לדרך.
היום הרביעי 🔗
מסביב – הרים וגבעות וסלעים שוממים. זהו קצה מדבר יהודה, או, יותר נכון, נחלת שמעון השוממה.
מיד בתחילת ההליכה עלה הרהור על הלב: מה יהיה טיבו של היום הרביעי במסענו? חפצתי מאוד לדעת אם סרה כבר הסכנה, אם אפשר לעסוק היום רק בהליכה, מבלי לשאת סבל של פחד ודאגה? מצב־רוח ההולכים היה דווקא לא־טוב. הולכים אנו בדרך לא־ידועה. היום מעונן, אילם, מכביד… שמא שבים אנו, במקום ללכת קדימה? שהרי באנו בלילה מבין ההרים והגבעות ולא ראינו את הדרך – ורוחות השמים ניטשטשו. שמא אנו הולכים לדרום ולא לצפון? הוספנו ללכת. מרחוק, מעל ראשי ההרים, נראתה לפרקים דמות גמל יהיר בגובהו, כיצור לא מהאי עלמא, הפוסח לאטוֹ על הגבול אשר בין עולמנו ובין העולם אשר מעבר לאופק. הקיסים אמרו: באנו בקרבת בני יושבי “בתי־שׂער”. נשאל בדבר הדרך.
אני שואל בענווה “מה הערביים הללו?..”
“מקוללים ובני־חטאים,” עונה לי אחד בהחלט ובקצת רוגז.
אחרי שעה קלה נראתה בשיפולי ההר שורת אוהלים שחורים – מחזה, אשר לא ראינו עוד כמוהו בימי מסענו. למראה האוהלים השחורים האלה, שהופיעו פתאום לעינינו בפינה נסתרה זו, נדמה לנו, כאילו נתגשמו הבדידות והשממה אשר מסביב ויהיו לגושים שחורים.
קרבנו אל האוהלים. קידמו את פנינו כלבים עזים. יצאו שניים־שלושה מתוך האוהלים הנמוכים, עמדו והביטו מבלי להביע מצדם שום דבר. אז פתחנו אנחנו בשלום ונכנסנו לתוך אחד האוהלים. קבלת־הפנים היתה מעוררת דאגה. החלה שיחה טפלה, עבּד אל־פתאח יושב ומסתכל בנעליו. הוא מטפל בהן באופן פשוט, כאילו הוא מסתכל עד היכן הגיעה מידת דלדולן, אך הוא לדבר אחר מתכּוון, לממון שבתוכן; – בכלל, בכל מקום שבאנו שמה, היה מעניין לראות את עבּד אל־פתאח ונעליו… כיצד הוא משים אותן לימינו ואחרי רגע לשמאלו – באופן רגיל וטבעי.
ביקש אחד מים ולא נענינו. החברוני שאל על שבט אחד מפורסם, שהוא, החברוני מכירו היטב. סיפר על דבר מאורע הגזֵלה של תמול (הוא היה גלוי ראש ומבלי חגורה), והביע את תקוותו, כי יעלה בידו להוציא את הגזֵלה בעזרת בני־השבט ההוא. בכלל, כל הדרך היה הצעיר הזה מזכיר בהתמרמרות את העניין – לא משום ערך הגזֵלה, אלא משום שלא יכול למחול על עלבונו.
יצאנו מהאוהל אחרי נוחנו כעשרה רגעים. כשהרחקנו קצת, גילו הקיסים, שבעלי האוהלים יודעים על דבר הגזֵלה, והגזלן עבר גם הוא במקום הזה. הם הסבירו לי, כי הדבר נודע להם מתוך השיחה שהיתה באוהל.
הלכנו כשעה וחצי דרומית והגענו אל השבט שביקשנו. גם פה נתגלו פתאום אוהלים שחורים, ואולם הלב היה שקט במקצת: הרי אל שבט מודע באנו. עברנו' כמנהג, מאחורי כל שורת האוהלים, כדי שלא נעבור לפני אוהלי הנשים (נשי השבטים האלה אינן מדקדקות כלל בכסות פנים, אלא משום דרך־כבוד).
באוהל הגברים היו כמניין אנשים: בחורים, אנשים בשנות העמידה, שניים־שלושה זקנים. התוודענו אליהם. בן־סמרה (כך קראו לצעיר החברוני על שם אמו) היה כאן אורח חשוב. החלה שיחה. אני (שהייתי גם פה בלי משקפיים) הרגשתי, שאני חידה סתומה להם. כשפנו בדברים גם אלי, חבשתי את משקפי. נראו לי אנשים טיפּוסיים, מוזרים – כולם כאחד טיפוס שמי קדוּם, בולט, בלתי־מעורב. קו הפראות עודנו בפניהם, ברק עֵין חיה לעיניהם – כאילו מחזור ראשון של בני אדם הם אלה. יושבים הם במעגל מסביב לאש עמומה, וישיבתם דומה למרבץ בעלי־חיים מדבריים. אחדים סרוחים על בטנם, כשראשם מוּרם קצת, ומביטים מתוך הקשבה על המדברים במסיבּה; אחרים יושבים על ברכיהם, משוחחים וצוחקים כילדים. שם בפינה מסובים שני זקנים, מוצצים את מקטרתם הארוכה – פעם תראה בפיהם תמיהה כעין תמימות, ופעם יביעו הפנים האלה את ההתרחקות ואת הזרות של בני־מדבר – וכשתסתכל היטב, תראה גם את האדם המקולקל, שידו רב לו בעורמה ובנכלי סתר: שהרי (בשעת השיחה שמעתי) הם הולכים, בימים כתיקונם, וסוחרים בתבואותיהם בערים ויודעים את העיר ואת מעלליה.
מדברים על המצב. הם בכל שנות הזעם של המלחמה התכנסו בפינתם ולא יצאוה כלל מפני פחדה של ה“דוֹלה”. אך עתה – מזמן תנועת השריף – נשתנה המצב לטוב. מקבלים מַתת לפרקים מידו הנדיבה של השריף.
גם בין הידידים האלה עברה עלינו שעה של יסורים. הדבר היה כך: כשישבנו אצלם נהגו בנו החבריה מנהג חירות. חלצו את נעליהם, קיפלו את רגליהם וישבו ישיבת קבע ומנוחה. בן־סמרה, הצעיר החברוני, הוציא מתחת לאוכף הסוס עבּאיה חדשה והגונה (שהחביא אותה בשק הסחבות שהיה מונח כשמיכה על גב הסוס) והתעטף בה בהנאה רבה. והנה אחד מבני האוהל הציע לחברוני שימכור לו את העבּאיה – יקח כמה שהוא רוצה… בתחילה חשבתי, שיש כאן רק הצעה סתם, אך אחר־כך ראיתי שהאיש חמד את העבאיה.
החל משא־ומתן ממושך, שארך יותר שעה. בן־סמרה סירב למכור את העבּאיה, מפני שהיא נחוצה לו, ולא ימצא אחרת כמוה.
“הקונה” היה משתתק לרגעים והיה שב סחור־סחור אל העניין, ובכל פעם הוסיף על המחיר: בראשונה הציע עבאיה ישנה ורבע מג’ידיה כסף, בשנייה – גם כבשה שמנה. אחר־כך כבשה שמנה ומג’ידיה, ולבסוף – פח חמאה, שמחירו כשלוש לירות. בן־סמרה סירב. ואני חושש הייתי כל אותה שעה, שמא תצמח פורענות מ“חמידה” זו… מבטיהם הממושכים לעבר העבאיה היו אומרים גלוי: חבל, שבאת בצל קורתנו… לוּ פגשנוך בחוץ – כמה זמן היה נמשך כל הענין הזה?..
ואנוכי, שהייתי עד דומם למחזה זה, חשבתי באותו הציווי, שעם תועה־מדבר יצר אותו בימי קדם: “לא תחמוד!”… למה בא הציווי המוחלט הזה, אם לא לכבוש את יצרו של בן־המדבר החומד כל דבר אשר לא לו?..
בין כה וכה ובעל־הבית (היה לבוש פראק, אלוהים יודע איך נתגלגל אלליו) בא וקרב אל האוהל, כשהוא נושא ערֵבת עץ גדולה בידיו, אחריו נושאים ערֵבות כמוהו גם בחורים אחדים: ארוחה טרייה היא, הנישאת אלינו, האורחים. הביאו כשמונה־תשע ערֵבות כאלה, כל ערֵבה לשלושה אנשים. נספחו, כרגיל, שניים או שלושה ילדים אל כל קבוצה. התבשיל היה, כרגיל, עם שמנת. הגישו גם “פיתות” חמות (מעת שבאנו הספיקו הנשים לטחון חיטה, ללוש את הקמח ולאפות מצות).
חברי אוכלים במנוחה, ואני רואה ונאנח; הם טובלים את ידם בדייסה, מעלים חופן מלא משם, מכניסים במין תנועה קלה את ארבע האצבעות לתוך הפה, עד שיוצאות נקיות, וטובלים אותן שוב. כזאת עושים כולם במהירות של הרגל. ואני – החצי שהעליתי ביד נשפך על הארץ, קצת בא אל פי, והשאר נשאר בין האצבעות. הרגישו כולם בדבר ונתבדחו. שלושת הקטנים שאכלו אתנו לעגו לי תחילה בלעג מוסתר, אך אחר־כך התפרצו בצחוק למראה הברייה המשונה, שאינה יודעת אפילו לאכול.
גמרנו לאכול ויצאנו. הראו לנו את הדרך (אנו תעינו כארבע שעות). הבטיחו לבן־סמרה, כי שוב תשוב אליו הגזֵלה באחד הימים…
הלכנו כשתי שעות – ונראו מרחוק הרי חברון כחלחלים־אפלים. בכדי להגיע אליהם, צריך היה ללכת כשמונה־תשע שעות. היתה השעה שתיים או שלוש אחרי־צהריים. אנחנו נמצאים כבר על גבול הקיסים. בני־החבורה החלו מרחיבים את פסיעתם וצעדו בטוּחוֹת. פצחו אחדים בקול רינה. סר הפחד. משוחחים, מתבדחים.
פגשנו פה ושם בנער או נערה נוהגים עדר בר – קיסים ראשונים הם, מבשרי בטחון ואחווה… אלה הם טיפּוס שונה מן הערב: אנשי־אדמה בעיקר. גם תלבושתם אחרת לגמרי: מצנפת גדולה וכבדה חובשים גם נערים מבני שתים־עשרה שנה ומעלה.
הגענו אל בקעה רחבה, מוקפת גבעות נמוכות. זאת היא אבו קַדַרָה, שהזכירוה בדרך פעמים אין מספר מתוך געגועים. בתוך הקיסים אנחנו. כאן עמד עבּד אל־פתאח ועשה מעשה לא נאה. הציע שנלוּן הלילה פה ליד אחד אוהלי הקיסים, ומחר ניסע הלאה. לא הסכימו חבריו ואתם גם אני, שעה אחת קודם, יפה היתה לי מאוד… אמרו: יישאר הוא כאן ואנחנו נלך הלאה. אך בתוך נעלו של עבּד אל־פתאח היה שמור חלק מן הכסף שאני נתתי לשלושתם.
לא רצה הזקן להשיב לחבריו את חלקם. “שעיר לפניכם,” צעק עבּד אל־פתאח (הם משעיר, כפר, מפונה מחברון). “שם אתן לכם.” רבו וצעקו שלשת הקיסים שלי. שאר בני־החבורה הלכו לדרכם ואף אנוכי עמהם.
כעבור רבע שעה השיגני סלמה. עבּד יעשה מה שצריך… אבל הוא, סלמה, חייב להוליכני עד חברון. לא כך נשבע?
וכאן סיפר לי סלמה על הזקן עבּד אל־פתאח, שהוא אדם אַלם וקשה. בינתיים השיגנו גם עבּד. הוא סיפר, שחטף מידי עבּד אל־פתאח את צרור חפציו של הלז עם הנעליים שבתוכם. אולם כשפתח את החבילה – חסרה נעל אחת… “הזקן הרמאי… הנעל נשארה אתו…” אמר עבּד. ומיד הוסיף: שמא נפלה בדרכי?" ושב מיד מבוהל ומטורף…
ואנחנו הלכנו הלאה. סלמה אינו נפרד ממני. ולבי־לבי אליו… הוא הולך על־ידי ומרטן חרש לעצמו: “יחרב ביתו של אותו זקן… קללת אלוהים עליו…” (“להלה, להלה, יא עבּד אל־פתאח”). “אויה, אויה, עבּד אל־פתאח – איזה מעשה שטן…”
“כן,” חושב אני, “אמנם, מעשה שטן יש כאן. חולם לו הזקן הזה על שלוש המג’ידיות שלו, שיזכה בהן עוד מעט – מבלי לעבוד בשבילן שבועות שלמים – והנה מדאבה. מי יודע אם לא אבדה הנעל בדרך?..” והלילה הגיע וקשה לראות ולחפש – נפלה טיפה מרה בשמחתנו. גזֵרה היא, כנראה, שאין מנוחה בדרך המדבר.
בלילה סרנו אל אוהל קיסים.
"באוהל הגברים אורחים רבים. כנופיות־כנופיות ישבו ושוחחו בקול רם על מחירי תבואה ועל ענייני מסחר – איכרים מתערים באדמה, איכרים בני דורות קדומים.
במסיבתנו ישב חברוני אחד, שהגיע באותו יום מירושלים ומחברון. שואלים אותו בצמאון:
“מה האנגלים? כיצד?”
“שבח לאל,” עונה הלז, “עד תכלית המנוחה והמרגוע! אין פרץ ואין נוגש…”
“ובעיר כיצד?”
“שלום ומנוחה…”
למחרת, השכם בבוקר, יצאנו לדרכנו. עברנו דרך זיף, כרמל, דביר – בצהריים נגלו בנייני העיר חברון ומערת המכפלה. סלמה מעביר ידיו על פניו ונותן שבח והודיה לה' ולנביאו.
כאן ביקש ממני סלמה, שאתן לו בעיר שני בישליקים בשביל להדליק נרות בקברי האבות.
מיד כשבאתי לחברון הלכתי אל המושל: מסרתי דין־וחשבון ארוך מכל אשר עבר עלי מיום היכנסי לצבא התורכי ועד יום בריחתי. סלמה לא הרפה ממני עד שמסרתי לו מכתב חתום בידי – וככה נסע לשעיר.
למחרת הורשה לי לנוע ירושלימה.
מחברון לירושלים הלכתי גם כן ברגל – מחוסר עגלה ובהמה. את הרשמים החדשים שבדרך זו אין פה המקום למָסרם, כי שונים הם לגמרי מהקודמים. בגלל תלבושתי המשונה התעכבתי בכוונה בדרך, כדי שאבוא לירושלים בלילה.
בהגיעי לשער יפו היה הירח זולף אור חיוור וענוג על החומות הרמות ועל מצודת דויד. עבר בקרבי זעזוע לא ידעתיו…
איש לא ראה ולא שמע עת דובבו שפתי ברכה “בשם ומלכות” – בשובי לעיר מולדתי ירושלים.
ירושלים, אייר תרע"ח.
-
אזכיר פה רק אפיזודה אחת. כשבא ג‘מאל פחה לכרך ושלח לקרוא אליו את השיח’ הלז, סירב לבוא; הדבר נשנה כמה פעמים, עד שלבסוף הלך הפחה בכבודו ובעצמו אל השיח‘. בדרך נפגשו. השיח’ בירך את הפחה בברכה רגילה של הערביים (מרחבּא, יא ג'מאל), ועל שאלתו של ג'מאל פחה: איזו משכורת הוא מקבל מאת הממשלה? – ענה הלז כמתרעם:
“חמש־עשרה מג'ידיות לחודש. ואולם זה ארבע שנים שלא קיבלתי כלום.”
הפחה שילם לו את כל החוב, והוסיף על זה – אות כבוד. ואולם אותו סירב השיח' לקבל:
“למה לי זה? את הכסף הייתם חייבים לי, ואולם באות כבוד אין לי צורך.”
שיח'ים קטנים אחרים קיבלו אותות־כבוד. ואולם אחדים מהם מסרו אחר־כך את אלו לצורף, למען יעשה מהם טבעות… ↩
-
השריף ממכּה, חוסיין, אבי פייסל ועבדאללה, מלך עבר־הירדן. ↩
-
החלק הדרומי של הארץ, זה שאנו קוראים יהודה, נקרא בפי הערבים קיס. ואת חבל ארץ בנימין וצפונה לו – קוראים הם: יַמַן, כשמות שני שבטים מיוצאי חצי האי ערב בעת כיבושם את ארץ־ישראל. ↩
-
כוחכם אתכם! או (האל) יחזקכם! ↩