הערות לחוברת הרביעית / נפתלי הרץ וייזל

הערות לחוברת הרביעית

פרק:

מיקום ביצירה:

כל ה', ורק הרחבנו הדברים שקצרה בהן התורה, והניחתם לכל משכיל להתבונן בהם, וזאת עשיתי גם

אני, ובטוח אני שהקורא המשכיל תסכים דעתו לדעתנו, שכפי מה שכתבנו או קרוב להם כן התגלגלו הדברים, ולכן כל כיוצא באלה לא אעיר עליהן בהערות הללו, רק אבאר פה מקצת מקומות סתומים שבחוברת הזאת, והן המקומות הנוסדים על פרוש חדש שחדשנו במקראות התורה, ולפי שלא פירשו כן המפרשים ז"ל שקדמוני, נעלם ענינו גם מן הקורא המשכיל, ועל ידי ההערות שאציע פה יבינו במליצת השיר ועל מה יסדנו דברינו. והנני מתחיל לכתוב ההערות האלה:

א 🔗

יהיה אבק וכו' וברדתו מטה וכו' כי אם יפול וכו' (צד 23). זהו פירוש הכתוב בתורה והיה לאבק על כל ארץ מצרים, והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח אבעבועות בכל ארץ מצרים (שמות ט' ט'). מלת והיה לאבק סב על הפיח, כי מעט הפיח יהיה לאבק רב המכסה כל הארץ, ומלת והיה על האדם, שברדת האבק מטה על האדם ועל הבהמה יהיה לשחין. וטעם המעשה הזה, ולא הביא עליהן שחין ע“י עיפוש באויר כמו דבר הבהמה שקדם לו, עֵד על יושר הסדר שסדרנו במכות מצרים, שהאחד למעלה מאותו שלפניו, ובהיות אותות הסדר השלישי מן הרקיע, והוצרך גם המופת שלפניהן להיות דומה להן לרדת עליהן מן הרקיע, וזה היה ע”י פיח כבשן והאבק שירד עליהן, וכן הוצרך להיות ככה, בעבור טעם הסדר השלישי הזה שבא ללמדם כי השם הוא יוצר כל מן האין כחפצו, ונוהג עולמו בצדק ובמישרים, וכמ“ש בהערה הסמוכה, וכל זה ראו ממעשה פיח הכבשן שהיה לאבק על כל ארץ מצרים, גם רבותינו ז”ל הבינו הענין כן, שהיה מן הפיח ההוא אבק יורד על כל ארץ מצרים, והיה האבק ההוא ברדתו על האדם והבהמה מעלה בהן שחין פורח אבעבועות, וכמו שהביא הרמב“ן ז”ל בפירושו, ואמר כי נכון הוא, ומדברינו התבארו טעמי הדברים, ואיך כלם מתאימות:

ב 🔗

ה' אלהי העברים וכו' עד בלבבכם תבינו (צד 29). כל זה סובב על פירוש המקרא בתורה, שאמר כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ועמך בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט' י"ד), וזה קשה, איך על מכת הברד לבדה אמר את כל מופתי, ורש“י וראב”ע ורי“א ז”ל כתבו על זה דברים, ולא באתי להתוכח עמהם, רק אומר שלכל הפירושים אין טעם למליצה אני שולח וגו' אל לבך ובעבדיך ובעמך, מה ענין לב האמור פה, ואין הברד והאש שלוחים אל הלב, כי אם בארץ ובהולכים בה, ולא מצאנו כן בשום מקום, ובצפרדעים אמר, הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים (שם ז' כ"ז) וכן תמיד: וכן כאן יאמר: הנה אנכי נוגף אותך ועבדיך ועמך בכל מגפותי? והאמת לדעתי שמלת לב בלה“ק על כח הממשלה שבנפש, שהיא הבחירה הנתונה לאדם לעשות בכל דבר כחפצו אם להיטיב אם להרע, ולב האדם כמושל במדינה, כמו שבארנו בבית הראשון מספרנו גן נעול (חדר חמישי חלון א'), וכמו המושל במדינה צריך ליועצים, כן כח הממשלה שבאדם צריכה להם, ויועציו הם השכל והבינה והדעת וכיוצא מכחות היקרים הנטועים בנפש, ולכן מלת לב שנופל על הממשלה, כולל בעצמו גם כחות השכל וכיוצא שהם יועציו. והנה בנפש החכמה או בלב חכם, הם יועצי שלום, לעשות מישרים ולחשוב אמת, ובנפש החוטאת נלכדים בלכד היצר, חושבים מעקשים, ממציאים ערמות ומרמות רעות לעשות המזמתה. וכאשר בינותי במליצות ספרי הקודש נגלה לי כלל גדול, והוא שבכל מקום שיתארו הכחות היקרים האלה בשמותם שכל, בינה וכיוצא בלי כנוים, תעיד על פעולתם בדרך אמת וכמו שפועלים בלב כל חכם לב, אבל מלת לב נופל עליהם כשהולכים מעקשים, וכל המקראות מעידים על זה. והנה פרעה ועבדיו היו עם כבד עון, ושכלם ובינתם בלכד פשעיהם, ואע”פ שאותות והמופתים שבשני הסדרים הראשונים שעברו עליהם, היו קשים ורעים ונפלאות גדולות, לא ידעו כי ה' הוא האלהים, שופט בצדק כפי החכמה, ואין לפניו לא עולם ולא משוא פנים, אבל לפי דעתם גם אהבתו גם שנאתו בלי טעם ורק הפעליות ורצון, כדרך שמושלים מדות הנפש בלב הכסיל, וכמו שרמזנו בשיר זה כאמרנו הרשעים יוזמים, כמוהם וכו' (צד 21), ומה שלמדוהו משה ואהרן בענין זה, נחשב בעיניהם לצחוק ולדברי מהתלות, עד שהביא השם ב“ה עליו אות הברד, בו הראהו כי השם לא יאהב ולא ישנא חנם, ושאינו שופט מדרך נקם ואכזריות, ושהוא רחום וחנון, וכל חפצו בשוב רשע מרשעתו וחיה, וכל זה נודע להם באמת ממכת הברד, וממה שיעץ עליהם לטובה שיאספו אדם ובהמה אל הבתים וימלטו, וזה הפלא ופלא, איך יקום גם בית רעוע בנוי מקנים וחומר נגד משחית ארז ואלון, אבל המאמין יודע כי ביד ה' הכל וקולו על הברד שלא ירד על בית, או שברדתו עליו יאבד כחו וכבדו ולא ירע כלום. והנה רשעי מצרים בזו את העצה שיעץ להם משה על פי ה‘, לעגו על דבריו, שאם הברד שובר ארזים איך יחסו בבתי חומר, גם לא האמינו כי אל חפץ חיים הוא, ואיך יעשה האויב כמעשה אוהב, ועל זה אמר ואשר לא שם לבו אל דבר ה’ ויעזוב את עבדיו וגו' (שמות ט' כ"א), ולפניו אמר הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו וגו' (שם שם כ'), וזהו יראת כבוד, שמכבד את דבר קדשו, כהוראת מלת את כשסמוך ליראה, והפך מזה אשר לא ירא את דברו, והכתוב אינו אומר כן, אלא ואשר לא שם לבו אל דבר ה‘, כי גם מי שאינו מכבד דבר ה’, היה ראוי שימלט עבדיו ומקנהו אל הבתים מספק פחד, ודבר קטן הוא עושה, אין בו טרחה ולא חסרון כיס, לכן הודיע הכתוב שהאנשים שעזבו הכל בשדה, הם מכת הפושעים הגדולים, שמלבד שאין בהם יראת כבוד, אלא שבזו ולעגו על דבר ה' עד שלא שמו לבם אליו, וכמו שאמרנו שכל כך היה נבזה בעיניהם, עד שהיה נגד כבודם לשום לבם אליו, ומלת לבו שבכתוב כולל שכלם ובינתם, וכמ”ש שכשהולכים מעקשים יתארם הכתוב במלת לב. וכשבאה צרת הברד, וראו כי עצת ה' עמדה למכבדי דבריו שניצלו מן המות, אז בעל כרחם שמו לב להשכיל על מעשי ה' כי נורא הוא, ושכל משפטיו צדק ואמת, ואינו מעניש משנאה ומדרך נקמה ואכזריות, אלא להשיב את האדם מפשעיו כי חפץ חיים, ולכן בפעם הזאת השיבו אל לבם שהכל תלוי ביראת ה‘, ואשרי שומע לו ועושה כמצותיו, ושאילו שמע המלך ועבדיו לדבר ה’ בתחלת בוא משה אליו, מלבד שלא באים עליהם המגפות הראשונות, אלא שהיה השם ב"ה משלם להם שכר טוב על ששמעו ועשו כאשר צוה להם, ועל זה אמר כי בפעם הזאת אני שולח כל מגפותי (שהם דם וצפרדע ערוב ודבר עם שני המופתים שלפניהם, שבלבכם זעפתם עלי והצדקתם עצמכם) אל לבך ובעבדיך ובעמך, (שתרגישו בלבכם כי מידכם היתה זאת בעבור רוע מעלליכם, והשומע לי וירא את דברי אנכי מגן לו). והמליצה מיושרת, שבכל מקום כן ענינה על הנותן דבר בלבו להשכיל עליו ולהתבונן בו, כמו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' (דברים ד' ל"ט), וכן כלם, וכמו שחתם למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ, כלומר לא לבד שתדע כי אני ה' בקרב הארץ, אלא תדע גם כן כי אין כמוני בכל הארץ, עושה צדקה ומשפט ומישרים ורב חסד לטובים ולרעים, שכל זה ראו במכת הברד ובעצתו שיעץ, ולכן בפעם הזאת הודה פרעה בעת צרתו גם על הפנה הזאת כי השם נוהג בצדק, ואמר חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (שמות ט' כ"ז). ולכבוד הפנה הגדולה הזאת ערכתי השיר השקול והחרוז שבראש הספור, ואמרתי (צד 15) ה' הצדיק כי מי כמוהו, בורא ארץ וכו', כלומר הבריאה כלה מראשית היתה בחכמה שהיא צדק משפט ומישרים, וכן הנהגתו את עולמו הכל בחכמה עליונה. ועל ציר הפנה הזאת סובבים דברי השיר כלו:

ג 🔗

קולות בסערה אשמיע וכו' (צד 31). זהו פירושנו על פסוק ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות

וברד ותהלך אש ארצה (שמות ט' כ"ג), שלדעת המפרשים ז“ל קולות שבכתוב על הרעמים, ואש שבכתוב עלהברקים, וכמו שתרגמו הרב האשכנזי ז”ל במלות דאננער אונד בליטץ, ואין הדבר כן, כי רעם וברק אחד הם, ואיך יפסיק הכתוב ביניהם בברד שאין ענין לו עם שניהם. ויותר יקשה שבעל הטעמים חבר קולות וברד בנגינה, והפרידה מהן ותהלך אש ארצה, ומי יבין זאת? אבל האמת כמו שכתוב בספר חכמת שלמה שדבריו דברי קבלה, ושם נאמר כי המורדים אשר אמרו לא ידענוך, הכו בזרוע עזך, נרדפו ממטר זרם מברד ומסער ואין מציל מידם, ואחרי כן היו למאכלת אש (פרשה ט“ז ט”ז), ובפירושנו רוח חן הארכנו בפירושו, וכאן ארמוז לבד שחבר ג“כ ברד וקולות כמו שחברן הכתוב, והפריד מהן האש, שאין קולות שבכתוב רעמים, ולא אש שבכתוב ברקים, אלא קולות פירושו סערה כדברי שלמה ע”ה, כי הסער מוליד קולות עצומים כשידחק להכנס ביסוד האויר, ובמצרים היו הקולות הללו למעלה מן הטבע קשים ומחרידים, על כן אמר ורב מהיות קולות אלהים וברד (שמות ט' כ"ח), קראם קולות אלהים מטעם שבארנו, ואתה רואה שפרעה בבקשתו חבר גם הוא קולות וברד, כאילו הם דבר אחד, ולא התחנן שיחדל האש, ואילו קולות רעמים, ואש ברקים, למה יזכיר הרעם ולא הברק, וזה להפך, כי הברק הוא הממית לא הרעם, והתברר מזה כי קולות על הסער, והאש על אש מתלקחת הפלא ופלא. והוצרך להיות הסער הגדול הזה, שעל ידו ירדו אבני הברד בכח גדול מאד, כאילו הם מקולעים מתוך הקלע, וע“י כן שברו כל העצים הגבוהים והחזקים אשר בשדה וכדברי הכתוב, ולולי שירדו בכח הסער לא היה בכח הברד לשבר ארז ואלון. ומצינו בספר הנ”ל עוד בדברו על אחרית הימים שאמר ימטר עליהם ברד רב כמחוזק הקלע אשר ביד איש חמות (פרשה ה' כ"ב) ומובן מדברנו. ולכן יפה סמך הכתוב קולות לברד, ויפה סמכן בעל הטעמים בנגינה כי הכל ענין אחד, והאש פלא בפני עצמו, שהיתה אש מתלקחת שבערה בתוך הברד מטעמים המבוארים בשיר הזה, וא"כ הברד לבדו עיקר הכל, ולחזק כחו חוברו לו הסער והאש, ולכן תראה כי באזהרה שקדמה לא זכר הכתוב רק הברד, כאמרו הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד (שמות ט' י"ח), ולא זכר קולות ואש, ונכללו במליצת כבד מאד, כי קולות ואש גרמו זאת, וכן בצוותו על המעשה נאמר ויאמר ה' וגו' ויהי ברד בכל ארץ מצרים (שם שם כ"ב), זכר רק ברד לבדו, ואחרי שהוצרך לפרש איך היתה כזאת ששבר הברד כל עצי השדה, ושגם שחת שרשי האילנות, אמר וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה (שם שם כ"ג), ונכון הכל. ומלבד זה אני אומר אם לשונות קול וקולות על הרעמים יזכור תמיד אצלו לשון רעם, כמו וירעם ה' בקול גדול (שמואל א' ז' י'), ירעם אל בקולו נפלאות (איוב ל"ז ה'), ירעם בקול גאונו (שם ל"ד ז'), ובקול כמוהו תרעם (שם מ' ט'), קול רעמך בגלגל האירו ברקים (תהלים ע“ז י”ט), מן קול רעמך יחפזון (שם כ"ו ז') וכדומים להם, אבל אם אין אצלו אחד מלשונות של רעם, הם על הרוב על קול הרוח הבא עם הגשם, וכן כאן ה' נתן קולות, קול רוח וסער שבאו עם הגשם והברד, אלא שלתעצומתם וזרותם קראם קולות אלהים. ודי בזה:

ד 🔗

כי ברד שובר וכו' מקנה וחמר (צד 32). לא ראיתי למפרשי התורה ז"ל שדברו על הצלת המצריים

בבתים דבר. ואומר אני כי כמו שמכות מצרים כלם עם כל הפרטים שזכרה בהן התורה, הם מצד הנפלאות הגדולות, שאין בהן דרך מדרכי הטבע, וכן העצה שיעץ השם ב"ה למצריים במכת הברד שיעיזו מקניהם ועבדיהם אל הבתים וינצלו, גם זה פלא גדול מאד, כי איך אפשר שימלטו תחת קורות בתיהם מברד השובר בשדה העצים העבים והחזקים, בלכתו בכח הסער הנפלא כחצים מקשת, וגם ארמנות בנויים מאבני גזית לא יעמדו בפני ברד כבד כזה, ועל כל פנים דרך גנים חלונות ופתחים היה מזיק למסתופפים בהם, וכל שכן בתי החצרים, ובתי שומרי המקנה ורפתי בקר ומכלאות צאן, שעל הרוב בנויין מקנים וחומר, ואיך יעמדו בפני קולת וברד כבד כמוהו, או איך ינצלו מן האש שירדה ארצה, אם בערה תוך הברד, בפגעה בבתי השדה רגע יכלו בעשן. אך כל זה מעשה נסים, כי ביד ה' הכל, ולא יפלא ממנו דבר, וגדר בעד אבני הברד ובעד האש שלא יגעו בבתים, או שבהקרבם אבדו כבדם וכחם, וכל זה הפליא השם לעשות לנסות את המצריים אם ישמעו לעצתו אם אין, וללמדם צדקות ה' כי חפץ בחיים, ושאם יעזוב רשע דרכו וילך בעצת ה' אשריהו, ומי שאינו שומע לעצתו ועומד ברשעו מות ימות, וכל זאת ראו כי ביום אבוד רשעים בברד כבד, חמל עליהם והפליא לעשות בדרך נס להחיותם בבתים, ונתן הדבר בבחירתם אם ישמעו אם לא, וכשראו כי המסתופפים בבתים נמלטו, הצדיקו את השם ודרכיו, ומלכם בראשם אמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (שמות ט' כ"ז). ולולי מה שחדשנו בענין זה, מי יביננו למה בפעם הזאת הודה על הפנה הגדולה הזאת בעת צרתו, ולא הודה כן בצרת הצפרדע ולא בערוב, וגם בהם חלה פני משה שיעתיר בעדו אל ה'. והאמת כמו שדברנו, וכאשר הרחבנו בזה מעט במליצת השיר עצמו:

ה 🔗

וברדת הברד וכו' עד הם ימלטו (צד 43, 35). כל מה שנזכר פה למדנו מספר חכמת שלמה שנאמר בו והאש

גדלה עד להפליא ותתגבר בתוך המים המכבים וכו‘. פעמים התאפקו הלהבות וכו’. התלקחה לפעמים בתוך המים רב מאד מכח האש. להשמיד השרשים מתחת בממלכה החטאה (פרשה ט“ז י”ז י“ח וי”ט). והוא עצמו מה שכתוב בתורה ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד וגו' (שמות ט' כ"ד). כי לא היתה אש ברקים, כמו שחשבו המפרשים ז“ל, אלא הפלא ופלא אש אלהים. וכמ”ש בהערה ד' שאינה צריכה לדבר שתאחז בו או המכלכל אותה כמו האש הטבעי. ואותה קרא הכתוב ואש מתלקחת, שאין מלת מתלקחת לשון התלהבות כמו שחשבו זולתנו גם הרב המעתיק ז“ל שתרגמו אונד מיסטען אין האגעל פֿלאממענדער בלימן, כי הנגינה הפסיקה במלת ואש, וחברה מתלקחת בתוך הברד; אבל מתלקחת התפעל משרש לקח, והוא תואר לאש שלמעלה מן הטבע, וכמו שנמצא עוד פעם במרכבה ענן גדול ואש מתלקחת (יחזקאל א' ד') שהוא אש אלהי, לא שהתלקחה בענן כדברי המפרשים ז”ל. וכבר בארנו זה בפירוש רוח חן, ופה ארמוז על דבר חדש בקצרה: מצינו לשון לקיחה בכל הדברים, לבד אצל אש לא מצאנוהו בכל המקרא. ואומר אני לפי שכל הדברים פעם יקחו ופעם לא יקחו, ע"ד משל החרב, אפשר שלא תצא שנים רבות מתערה ולא תקח כלום, ולכן כשהיא הורגת נאמר שלקחה, וכן בכל דבר, זולתי האש שלוקחת תמיד, שאם אינה לוקחת איננה עוד במציאות, ועל כן לא תפול עליה לשון לקיחה, לבד בהתפעל שהיא על הפך דבר, כמו יש מתרושש ויש מתעשר וכיוצא, וכן מתלקחת שאיננה לוקחת מאומה להעמדתה, וזה רק האש האלהי שאיננה צריכה לדבר טבעי שיעמידנה, ותבער גם במים, וזהו שנאמר ואש, שהיה עם הברד אש, וחזר ופירש שהיתה מתלקחת בתוך הברד, שהוא הפך טבע האש הנהוגה, שלא תקח כלום במים, אך האש האלהי הזה נראה כלוקחת במים, אך היא מתלקחת, שאינה צריכה לקחת דבר להעמדתה, והוא דבר הפלא ופלא. והבן:

ו 🔗

היום תושע, וכו' וברד אל יהי עוד (צד 39). זה פירוש כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' (שמות ט'

כ"ט), לדעתי אמר לו, לא כמו שקבעתי זמן להסרת הצפרדע והערוב על מחר אבל בפעם הזאת, רגע אתפלל יחדלו הקולות והברד, וזהו כצאתי את העיר, כלומר כצאתי מהיכלך ללכת אל העיר בעמדי תחת השמים, מיד אפרוש כפי אל ה', ומיד יחדלו הקולות והברד; אבל בהיכל פרעה לא רצה להתפלל, כי ביתו מלא גלולים, כמו שרמזנו בשיר העשירי, וטעם הדבר שהתפלל מיד מתבאר מן השיר עצמו:

ז 🔗

את משפט לב וכו' עד מארצכם יוציאנו (צד 40). זה פירוש פסוק ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון

מפני ה' אלהים (שם שם ל'), לדעתי אמר לו אני מעתיר בעדך להצילך לכבוד השם, בעבור תדע כי לה' הארץ וכנזכר בפסוק, ולא מטעם שאמרת העתירו אל ה' וגו' ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד (שם שם כ"ח), כי גם הפעם תהתל בנו ולא תשלח את העם, כי אתה ועבדיך את משפט ונימוסי לבבכם אני יודע, וכמו שמבואר בשירנו, ומיד שיסור פחד המכה, תשובו לקדמותכם למרות את פי ה‘, כי טרם תשלחו את העם, צריך שתיראון מפני ה’ אלהים, שהוא יראת עונש ופחד, ועל זה הוראת מ“ם מפני, כדרך הכלל שהנחנו בספרנו גן נעול, שכל לשונות של יראה הסמוכים לאות מ”ם בין מלפניהן או מלאחריהן, כלם על יראת עונש, ואותן שהן על יראת כבוד ורוממות סמוך להן מלת את או כתובים סתם, ועל כן זכר ג"כ שם אלהים, שהוא שם המשפט, ונורא אלהים מאד, כלומר קודם תשלחו את העם, יפול פחד אלהים ושאתו עליכם, ובעודו נצב לריב עמכם, ממוראו הגדול תשלחו אותם, וכמו שקרה בליל מכת הבכורים, שבעוד בכוריהם מפרפרים בין משברי מות, ושפחדו שימותו כלם, אז גרשו ישראל מארצם. ועל פירושנו זה סובבים מליצות השיר:

ח 🔗

אורגי שש יבכו וכו' עד תפרעו (צד 41). זה לדעתנו פירוש פסוקים והפשתה והשעורה נכתה וגו' והחטה

והכסמת לא נכו כי אפילות הנה (שם שם ל“א ול”ב), כי שני פסוקים אלו אם מספרים מה שפעל הברד נכתבו שלא במקומם, כמ“ש רמב”ן ז“ל לא ידעתי למה נכנסו שני הפסוקים האלה במקום הזה טרם השלים דיבור משה בתפלתו וסור הברד, והביא דעת רב סעדיה גאון ז”ל על זה, והשיב עליו, ונכונים תשובותיו, והוא ז“ל פירש פירוש אחר תראנו מספרו, ולדעת שניהם ז”ל שני פסוקים אלו גם הם דברי משה לפרעה, וכן אמת. אבל בפירוש הפסוקים אחשוב ענין אחר, וכמו שתראה מדברי השיר, שהעיר את פרעה לשום לב על החטה והכסמת הפלא שנעשו בהם, והוא הדבר המבואר בשירנו שלא פעל בהן הברד כלל, וקמו גבעוליהן הנמוכים כמו נד, כי אחר שאמר עליהן כי אפילות הנה, וכמו שאמר רמב“ן ז”ל שלא צמחו עדיין כלל, או שמפני קטנותן לא נפסדו כי עוד תצמחנה, לא היה צריך להאמר, אבל יודיע הפלא שנעשה בהן שלא נכו כלל, ואמר הטעם כי אפילות הנה, ואם יוכו לא יזיק למצרים כי עוד תצמחנה; גם דברי מדרש ר' תנחומא שמביא רש“י ז”ל בפירושו שדרש כי אפילות הנה, לשון פלא, פלאי פלאים נעשו להם שלא נכו, מסייע לפירושנו, שאם אינו כן אין פלא כלל שלא נכו, שהרי אפילות הנה:

ט 🔗

הנשיאים וכו' לא עוד נתכו חדל גם הגשם (צד 42,43). המליצה הזאת דמותה כדמות חידה, וכפי האמת היא

פשוטה, רק אם נגלה דעתנו בפירוש ומטר לא נתך ארצה (שמות ט' ל"ג), מה ענין נתך אצל מטר, והרב המתרגם האשכנזי ז“ל בביאור אמר שהוא לשון יציקה, כמו כהתוך כסף בתוך כור וגו' ומטר לא יצק ארצה, אבל אין נתך ויצק ענין אחד, והפוכים הם זה מזה, יצק על נוזלים שיוצקים אל כלי או על בשר אדם, כמו אשר יצק מים על יד אליהו (מלכים ב' ג' י"א) וכן כלם, ונתך על דברים מוקשים שמתיכים על ידי אש ונעשים נוזלים, ותרגום יצק בל”א גיסען, ותרגום נתך שמעלצען, והרב ז“ל שתרגם על ומטר לא נתך ארצה אונד קיין רעגען שמירצט מעהר אויך דיא ערדע, לא נכון תרגומו, כי לפי האמת יתורגם אונד קיין רעגען שמאלטץ מעהר צור ערדע. אבל מה ענין התכה עם מטר? על זה אדבר פה בקצרה, לתת כבוד לתורה, ולגלות לעיני בני ישראל ולעיני העמים כלם, כי זאת התורה העליונה פי ה' דבר בה, ואשר מצאו בני אדם אחרי עבור אלפים שנה ע”י מקרה ועל ידי נסיונות רבות, כתוב בתורה במליצה קטנה מפורשת, המדברת כמדבר על דבר הגלוי לכל, וכל זה לפי שהמדבר הוא יוצר הכל ב“ה, אדון המציאות, ויודע כל דבר בבירור גמור נשגב גם מדרך המופת. ועתה אפרש: דע שבענין התהוות הגשם בשמים דברו עליו החוקרים בחכמת הטבע מימי היונים עד עתה, וכלם מסכימים כי אדי המים הדקים והקלים העולים תמיד למעלה ע”י חום השמש, כשיתרבו באויר העליון ודוחקים זה בזה ימסו והיו לגשם. ואולם שכל האדם בענינים כאלה משענת רעועה היא וכל דבר שאי אפשר לבררו במופת למודי כמו חכמת המדידה ואחיותיה, וגם לא בברור החוש ונסיונותיו, וכל משענתו רק על היקשי השכל והרכבותיו, אפילו יסכימו כל חכמי הדורות אין להשען עליו, כי הסכמתם איננה רק שצריכין להסתפק במה שנאמר עליו, לפי שאין בידם טעם אחר הגון ומתקבל יותר מאותו ששמעו, ומענין זה הוא הגשם שיתהוה מדוחק האדים העולים, שאינו מבורר לא במופת למודי ולא במופת החוש, לא נחוש על דברת בני אדם כפי שכלם, אבל אם מפני ספקות וקושיות לא יתקבל על דעתנו, נחשוד אותם לטועים. והנני מעיד על עצמי שהקטן שבחכמי העמים ותלמידיהם בחכמת הטבע גדול ממני, ובכל זאת לא אקבל מהם דברים שאינן מנוסים בנסיונות החושים, אם מנגדים לשקול הדעת. וכן קרה לי בענין זה, דבר שהאמינו בו חכמי הטבע עד הדור הזה, שהתהוות הגשם מן האדים העולים ועל דרך שבארנו, היתה מסופקת בדעתי מאד מכמה טענות שטען לבי עליו, לא אזכירם הנה, רק אחת אזכיר וגדולה היא אלי. לדעת הזאת למה במלכות מצרים הגדולה אין גשמים יורדים עליה כל השנה כלה? וכי אין מימיה מעלים אדים ע“י חום השמש ככל מימות שבעולם, וביותר שהיא כלה משקה ממי היאור, ועל פני צפון המדינה כלה עובר הים הגדול, ועל פני מזרחה כלה עובר הים סוף, ואיך ממים רבים כאלה בארץ שאוירה חם כל השנה כלה לא יעלו אדים אין מספר, ובהכרח יבוא גשם? ומנעורי אמרתי בלבי שעדיין בני אדם מבחוץ ולא עמדו על הדבר הזה. ואמרתי כי להתהוות הגשמים באויר העליון מלבד האדים העולים, צריך עוד דבר שיתחבר אליהם ועל ידו יהיה הגשם, ובהחסר דבר זה לא יועילו האדים לבדם להוליד גשם, ואם כן הוא תנוח דעתנו למה שנה אחת גשומה, ואחרת עוצר שמים, ולמה במצרים אין גשמים, ובמה תלויים הגשמים במועדן בכל מחוזות העולם, כמו אלה שתחת המשוה, ועוד קצת מעלות משני צדיו, שכל זה וכיוצא בזה נמשך מאותו הדבר שצריך להתחבר עם האדים, ואותו הדבר איננו במצרים וכיוצא, ובשאר המדינות אינו קבוע, פעמים ישנו פעמים איננו. אך למה אין די באדים העולים להתהוות הגשם שיצטרך עוד ענין אחר להתחבר עמהם? ומהו הדבר השני הזה המתחבר עמהם? כל זה היתה תעלומה ממני, והיה בלבי רק דמיון שכלי בלי דעת, כענין שקוראים איינע היפאטעזע, עד זה לערך עשר שנים אשר קראתי בכתבי העתים (דיא צייטונג) של העיר הזאת, ומצאתי בה שאלות ששאלו במדרש החכמה הגדול (דיא אקאדעמיע דער וויסענשאפֿטען) לחוקרי זמננו, ובתוכם אחת על התהוות הגשם, ואמרו עתה שלמדונו חוקים אנשי אמונה שבהעלוועציען, שהעפילו לעלות לראשי ההרים הגבוהים שבמדינה ההיא, ובחנו וחקרו על עליית האדים, ובנסיונותיהם התברר להם באמת, שכבוא האדים אל האויר העליון משתנה צורתם מצורת מים, כי מתקשים מאד, ונתנו להם שם גאט, ואם כן נשאל איך יתהוה ממקשים דקים כאלה הגשם, שגם אם יתרבו במקום אחד, אין דוחקם זה בזה יגרום להם המסה ונזילה? ומיד שנודע לי מדבריהם כי כן נסו חכמי העלוועציען, דברתי אל לבי באשר חשבתי מימים רבים שצריך עוד דבר אחר שיחבר אל האדים טרם יהיה הגשם, אמת הוא, ושהדבר ההוא המביא המקשים האלה לשוב להיות מים הוא האש היסודי, וקול ה' חוצב להבות אש, הם יתיכו החמרים האלו, אז יזלו מים, וזהו המקרא ומטר לא נתך ארצה, הודיע כי האדים הרבים שהיו באויר מצרים בעת ההיא קצתם ממצרים עצמה, וקצתם מקצה הארץ, שמהן התילד ביום משפט ההוא גשם זר וגדול, לפי שצוה השם ביום ההוא להבות אש באויר העליון של מצרים להתיך האדים המולידים הגשם, ובשאר העתים אין מדרך האש הזאת לבוא באויר מצרים ולכן אין גשמים יורדין במצרים, ובתפלת משה הלכה לה האש היסודי הזאת מאויר מצרים, ולא נתך עוד מטר לארץ (ער שמאלץ ניכֿט מעהר צור ערדע). אחרי כן הראוני בספרי חכמי הטבע האחרונים שנכתבו אחרי הודע להם נסיונות של חכמי העלוועציען הנ”ל, שקיימו וקבלו שהגשם מתילד מן האש המתיך האדים הקשים הנ“ל. ודע כי לשון גבורה נופל על דבר המתגבר על דבר זולתו ומחלישו ומדכאו, כמו גבורה במלחמה, וכענין וגבר ישראל וגו' וגבר עמלק (שמות י“ז י”א), וכן גם על הדברים שאין בהם רוח חיים, אם המים מתרבים ועולים עד מעל ההרים ומכסים אותם, נאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו וגו' (בראשית ז' כ'), וככה האש היסודי כששולט בנשיאים ומתיכם למים, תקרא ג”כ גבורה. וזהו לדעתי מה ששנינו (תענית דף ב' ע"א) מזכירין גבורות גשמים וכו‘, (ברכות דף ל"ז) מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים וכו’, קראם גבורות, לפי שנעשה ע“י גבורת האש וכמו שאמרנו, וכן אמרו שם בגמרא מאי גבורות גשמים אמר ר' יוחנן מפני שיורדין בגבורה, ואין זה אלא שע”י גבורת האש נעשים גשמים. הראיתיך מתיבה אחת בתורה ידיעה עמוקה שלא עמדו עליה הפילוסופים באלפים שנה, ולא היו עומדים עליה לעד, לולי שמצאו בעמל גדול שהאדים העולים מתקשים באויר, ולולי שמצאו במקרה זה לערך נ"ה שנה כח האש של עלעקטריציטעט:

ולא לבד פה נכתב על הגשם לא נתך ארצה, אבל כתוב ותקח רצפה בת איה וגו' מתחלת קציר עד נתך

עליהם מן השמים (שמואל ב' כ"א י') מפורש שהיה עד בוא עת הגשמים, שנתכים האדים ע“י ברקים ואש באויר העליון, וכן המשילו להתכה זו הדברים הנפשיים, כמו השקוע בצרות קשות ויושב דומם וסובל, עד שיציקוהו צרותיו מאד, ואז בקרבו תבער אש ויוציא בפיו דברים או ישאג שאגות, כענין חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני (תהלים ל"ט ד'), ולפניו אמר נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר (שם שם ג'), כלומר בעודי נאלם ודומם נעכר כאבי, ובעמדי שותק והוגה רק בלבי תבער בו אש, והאש התיכה מחשבות הצרות העצורות בי, ואז נשאתי קול ודברתי בלשוני מה שמפורש שם בענין, וכן איוב בשבתו דומם בצרותיו, בערה בו אש הצרה והתיכה מחשבותיו העצורות בו, ואז החל להרים קול ולשאוג שאגות גדולות, והמשיל המשל בדרך השיר ואמר ויתכו כמים שאגותי (איוב ג' כ"ג), כלומר כמי הגשמים הנתכים מאש היסודי, כן נתכו שאגותי מאש הצרה, וזה נפלא. ויותר אראך הענין מפורש במקרא, רק תדע כי מה שקראו המדברים אדים, ובלעז דינסטע, שמם בלשון מקרא נשיאים, כי הם לבדם חלקי המתנשאים על כלם לעלות לאויר העליון, והושאל מזה הנשיא בעמו, המתנשא על כל העם, וזהו שאמר המשורר האלהי מעלה נשיאים מקצה הארץ, ברקים למטר עשה, מוצא רוח מאוצרותיו (תהלים קל"ה ז'), ופירושו כי הנשיאים עולים בכל המקומות, אבל הגשמים אינם בכל המקומות בעת אחת, כי השם ב”ה מעלה הנשיאים מקצה הארץ אל המקומות שצריכין לגשמים, ולפי שהנשיאים לבדם לא יועילו לגשם עד שתתחבר להם האש, אמר ברקים למטר עשה, שכמו כן השם ב“ה עשה הברקים בעבור המטר, שמתיכים הנשיאים ונעשים מטר ונוזלים. והנה העלאת הנשיאים מקצה הארץ הוא באמצעות הרוח הסוער, כי על כנפיו ישאם למרחוק, ואולי על ידי הסער תבער האש היסודי שיתילדו מהן הברקים הצריכין להתכת הנשיאים, וכנראה באש שלנו, שהרוח תלהיב ניצוץ קטן והיה אש רב, ואלה הרוחות כלואות באוצרותיהן, והשם לבדו מושל בם, ויוציאם לעת הצורך מאוצרותיהן כטוב בעיניו ית'. וזהו שחתם שגם הוא ב”ה מוציא רוח מאוצרותיו, ישוב על שתיהן שנזכרו תחלה נשיאים וברקים. ועוד אלמדך כי שם חזיז וחזיזים שבמקרא אין שרשו חזז כדברי המדקדקים ז“ל, כי לא נמצא במקרא רק פעמים, ולמה נחדש בעבורן שרש חדש לא נודע טעמו, אבל לדעתי שרשו חזה מנחי למ”ד ה“א^[¹^], שענינו נודע שהוא על הראות ומראה, ואם יכפלו אותיות השרש בלשון עברי יורה על ההפלגה כמו ירקרק אדמדם, ירוק שבירוקין ואדום שבאדומים, וכן חזיז על הפלגת הדבר הנראה, וזהו הברק שאורו נראה מכל צד ופנה, אין כמוהו בענין זה בכל התחתונים, ועל זה כתוב שאלו מה' מטר בעת מלקוש, ה' עושה חזיזים, ומטר גשם יתן להם, לאיש עשב בשדה (זכריה י' א'), ופירושו כפשוטו, שישאלו המטר מה‘, הוא לבדו יוכל לתת מטר ארצם בעתו, כי ה’ עושה חזיזים הצריכין להורדת הגשמים, ומטר גשם יתן להם לברכה, לכל איש לעשב שזרע בשדה להצמיחו, וככה הפעם השני בספר איוב כשאמר שהחכמה תעלומה מכל חי, ואינה נודעת זולתי לה' לבדו, אמר כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה (איוב כ“ח כ”ד), פירוש הוא ב”ה מביט עד קצה ארץ ומנהיג כל הארצות ויושביהן ורואה כל הצריך להם, והזכיר רק אחת שהוא עיקר הכל והוא הגשם שכל העולם צריך לו, לכל מדינה יש עת גשמים בפרטות, ואפי' ארץ מצרים שאינה צריכה לגשמים, אם לא ירדו הגשמים במועדם תחת המשוה ובמדינות הסמוכות למשוה, ונקראים דיא טראפישע רעגען, שמהן יגדל יאור מצרים במועד ידוע בשנה, מצרים למדבר שממה תהיה, וזהו שסמך לרוח משקל ומים תכן במדה (שם שם כ"ה), וזה כמו מעלה נשיאים מקצה ארץ וגו' מוצא רוח מאוצרותיו שפירשנו למעלה, והוא ב“ה נותן המשקל לרוח הסוער, שלא יסער יותר משיעור המים שתכן לכל מקום במדה הצריכה למקום ההוא, שאם יסער הרוח ויביא נשיאים יותר מדאי יביאו גשמי זעף וישטפו ארץ ויבולה, וזהו שסמך עוד בעשותו למטר חק ודרך לחזיז קולות (שם שם כ"ו), כלומר לפי שהוא ב”ה עושה למטר חק, ומלת חק בכל מקום על הדבר הקצוב בלי תוספת ובלי מגרעת, וכן מי הגשמים שם חקו להן, וכן הוא ב"ה נותן הדרך לברק הצריך להתכת הנשיאים איפה יעבור ויפעל פעולתו, ומלת קולות על הרעמים המחוברים לברק, כי בעברו בתוך הנשיאים ירעם בקול, וקולות תאר לחזיז, כלומר חזיז הבא עם קולות שהוא חזיז של ברק. הנה הארכתי מעט, כי יקר בעיני הדבר מאד, כי נוגע לכבוד התורה ולכבוד ישראל, להראות גלוי לכל העמים, כי נביאינו ואבותינו ידעו תעלומות סתרי הבריאה יותר ממה שיחדש חכם וחוקר עד סוף כל הדורות, וממה שאמרנו תקיש על הכל:

י 🔗

ויכבד לבו וכו' עד אין כמוני ידעו (צד 43, 47). כל הענין הזה בארנו בפתיחת הספר באר היטב, ואין לכפול הדברים:

יא 🔗

לשמוע מה יעצו וכו' עד כאיש לא שומע (צד 50). זה פירושנו על מה שאמרה תורה בהתראת ארבה ויפן

ויצא מעם פרעה (שמות י' ו'), ולא נאמר באחת מהתראות הקודמות, וחשבתי כי בהתראות שקדמו כשכלה לדבר הוצרך להתעכב במקומו לשמוע מה יענו על דבריו, אולי כשמעם מה יקרם ישובו אל ה' ויעשו כאשר צום, לבד בהתראת הארבה שהיא הראשונה אחר שגלה לו הקב"ה שהוא המכביד את לבו ואת לב עבדיו שלא ישלחו את ישראל מפחד לב, מעתה אין תקוה שיענו טוב, ואין לו רק להודיעם הצרה שתבא ולפנות וללכת לדרכו, להראותם שאין לו חפץ במענה פיהם ובדבריהם. וזהו ויפן ויצא, מיד פנה מהם ויצא:

יב 🔗

הטרם תשמע וכו' (צד 52). זה פירושנו בפסוק הטרם תדע כי אבדה מצרים (שם שם ז'), וענינו הנה שבר

על שבר בא עלינו, ועדיין לא תאמין כי אם תוסיף הקשות לבך, ישיגנו צרת הארבה ועוד צרות רבות עד שנאבד כלנו, האם תראה תחלה בעיניך כי אבדה מצרים, ואז אין עוד תקוה. וזהו שהוספנו מלת תשמע במליצת השיר, כלומר האם קודם לכן (שהוא הוראת מלת טרם), קודם שתשמע ותקבל מצות האל, תדע בראות עיניך כי אבדה מצרים. וזה הפירוש מחוור:

יג 🔗

ויצא מעם נצר נתעב וכו' (צד 58). לפי שבכל פעם שחלה פרעה את פני משה שיעתיר בעדו, בצפרדע

בערוב ובברד נכתב אצלו מה שענהו משה, לבד כאן לא אמר הכתוב שענהו, והטעם מפורש במליצת השיר, לפי ששמע עתה מפי השם שהכביד את לבו ושיעמוד במרדו עד תום המשפטים כלם, לכן מיד ששמע בקשת פרעה, לא כבדו עוד במענהו, אבל נחשב בעיניו כנצר נתעב ויצא מעמו העירה להתפלל, כי בהיכלו לא התפלל, כי הוא מקום גלולים, וכמ"ש (בהערות החוברת הג'):

עד כאן הגיעו ההערות על השיר הי"א, והארכתי בקצתן, לפי שהן דברים חדשים לא נזכר מהן דבר

באחד מכל הספרים שהוצאנו לאור עד עתה, וההערות הסמוכות הן על הדברים הסתומים שבשיר הי"ב, שרובי דבריו נוסדים על דברי ספר חכמת שלמה, שגליתי טוב טעמם ואיפה רמוזים בתורת ה', בפירושנו רוח חן, ולפי שהספר הזה התפשט בארץ, אין צורך לכפול הדברים פה, רק ארמוז על מה שדברנו, ושם הקורא ימצאנו, והנני מזכיר גם אלו:

יד 🔗

ימיש את צרי וכו (צד 69). זהו פירוש וימש חשך (שמות ז' כ"א), וכמה פירושים נאמרו על זה, ודברנו על

זה בפירושנו רוח חן על ספר חכמת שלמה (דף קי“א ע”ב וקי“ב ע”א):

ויהי פתאם חשך אפלה וכו' עד תראה הרוח (צד 74, 76). כל מה ששרנו בפרק זה נשען על קבלת שלמה

בספר חכמת שלמה, שמדבריו למדתי כל מה שדברנו בזה, הכל תמצא בפרשה י“ז מספרו, ובפירושנו עליו הוכחנו כי ישרים דבריו. שם דברנו על חשך מצרים ומה דברו עליו מפרשי המקרא ז”ל, וגלינו דעתנו בזה (דף קי“ב ע”א וע"ב) ופירשנו המקראות בתורה ובספר תהלים, והראינו שגם רבותינו ז“ל במדרשיהם דעתם כן וכמו שפירשנום שם. וכן טעם ולא קמו איש מתחתיו, למדנוהו מדברי שלמה, כי נפל עליהם אימה ופחד ממראות שראו באופל, ולא יכלו קום מתחתם, וכמו שאמר על זה המשורר האלהי, וצרה משלחת מלאכי רעים (תהלים ע“ח מ”ח), ובארנו שם (דף קי“ב ע”ב וקי“ג ע”א), והוכחנו מדברי רז”ל שכן קבלו גם המה, ועל זה יסדנו שירנו:

טו 🔗

ומה נפלא זאת וכו' (צד 76) עד ואשר אותם הרעו (צד 82). גם אלו הדברים כלם מקורם מספר החכמה

הנ“ל, שאמר על חשך מצרים, ולכל קדושיך היה אור גדול, והם (המצריים) שמעו את קולם (של ישראל) ופניהם לא ראו, ויהיו (ישראל) מאושרים בעיניהם (של המצריים) כי נמלטו מצרה זאת. ויברכו (המצריים) אותם (את ישראל), כי לא הרעו עמהם (בשבתם בחשך) לגמול הלחץ אשר לחצו (המצריים) אותם (את ישראל) וישאלו מהם (מישראל) לשאת (שימחלו למצרים) את הרעה אשר עשו (המצריים**) להם** (לישראל), (פרשה י"ח פסוק א' ב'), מפסוקים אלו, וממקראי קדש בתורה אחרי מופת החשך שאמר דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו‘, ויתן ה’ את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם (שמות י"א ב' וג'), וממה שנמצא במדרשי רז”ל על זה, וממה שיגיד השכל מדעתו למתבונן באלה, חוברו המליצות שכתבנו בזה, וכמו שדברנו עליו ברחבה בפירושנו רוח חן (דף קט“ז ע”א):

על מצחת וכו' עד אחתמו (צד 83). זה כולל ענין חדש בפלא מכת בכורות, גם אותו למדתי מדברי

שלמה, וכמו שארמוז לפנינו:

טז 🔗

לא ענם וכו' עד לחודש (צד 91). כן דעתי בפירוש המקראות שבתורה, בפרשת ויקרא פרעה אל משה

וגו' רק צאנכם ובקרכם יצג וגו' שהיה מעשה זה בי“ד לחדש, וכשענהו משה קשות, החל פרעה כדרכו עתה לדבר סרה ולהתלוצץ על משה, ואז התרהו התראת מכת בכורות על פי ה‘, ואז חרה אף פרעה יותר, כי ה’ חזק את לבבו יותר בעבור רבות אותותיו במצרים, ובחרות אפו אמר לו לך מעלי וגו' כי ביום ראותך פני תמות, ומשה השיב כן דברת וגו' (שמות י' כ“ה כ”ט), ואז יצא מעם פרעה, כאמרו ויצא מעם פרעה בחרי אף (שם שם כ"ט), ופרשת ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד וגו' דבר נא באזני העם וגו' (שם שם א' ב') נאמרה לו אחרי סור החשך, אחרי פרשת החדש הזה לכם שנאמרה בר”ח ניסן, והודיע כי רק עוד נגע אחד יביא על פרעה, והוא הנגע של מכת בכורות שהודיעו בר“ח ניסן, וככה סדרנוהו בשירנו, ואפשר שהיה החשך ומאמר עוד נגע אחד קודם שנאמר פרשת החדש הזה לכם, ואומר אני שכן דרך התורה, שמספר ענין אחד בכל פרטיו עד תומו, ואח”כ תתחיל בענין אחר אע“פ שמקצת מן הענין השני קרה כבר קודם תום הראשון, וכן כאן התורה תספר רוע לב פרעה ואיך נהג אחרי הכביד השם את לבבו, ואמרה בברד ויוסף לחטוא, ובארבה שגרש אותם מעל פניו, ובסור החשך האיום שיצג המקנה לערבון, עד שלבסוף אמר לו לך מעלי ושימיתהו אם יראה עוד פניו, וזה תכלית הספור. ואח”כ זכרה דבורי השם למשה אע“פ שהיו קודם לכן, כי דבור עוד נגע אחד היה קודם שאמר לו פרעה לך מעלי, וכן דבור כחצות הלילה אני יוצא, ועם זה נכון הכל. אבל רמב”ן ז“ל סובר שפרשת עוד נגע אחד עד ואח”כ אצא, נאמרו קודם דבור החודש הזה לכם, ומאמר כחצות הלילה על איזה לילה שיהיה, שלא הודיע למשה עתה. ואין זה מתקבל לי, כי מדבר ואילך בכל המכות קבע לו עת מחר, שהוא למחרת של יום הדבור, ואיך במכת בכורות יסתום מתי תהיה, כי אם נפרש כחצות הלילה, איזה לילה שיהיה, ואולי זמנה אחרי שנה או שנתים, וכל זה אין לקבל, אלא כפשוטו כמו מחר הנאמר בדבר ובברד ובארבה, מחרת של יום הדבור, לא מחר לעת רחוק, כן כחצות הלילה, לילה שאחר יום הדבור. גם ה"א הלילה מחזק פירושנו:

יז 🔗

וממבחר עדריך וכו' עד על פשעך (צד 93,94). זה פירוש הכתוב גם אתה תתן בידינו וגו' (שמות י' כ'), כי

חלילה שישאל משה ע"ה מרשע זה עולות וזבחים להקריבם לפני ה', אבל מלת תתן הוא כמו בלעז דוא ווירדעסט געבען, כלומר לו תחשוב כך או כך, תתן גם אתה משלך, ויבואר ממליצת השיר עצמו.

יח 🔗

לא אבה שלחם וכו' עד נפשו שקצה (צד 94). כבר רמזנו על דבר זה בפתיחת הספר, שלא נאמר לשון לא

אבה בכל המכות שקדמו, לפי שענינו על המואס והמשקץ דבר בטבע נפשו, וכן היתה עתה נפש פרעה מגאלת וממאסת לשמוע בקול משה לשלח את ישראל, כי אחרי מה שראה במופת החשך, לא נשאר בו אפילו טענה של עקשות לסרב עוד משלח את העם, כי אילו לא שלחם מפני טענה היה לו לומר וימאן או סתם ולא שלחם, עתה שאמר ולא אבה למדנו שקצה נפשו לשלחם, וכל זה על דעתי פלא בפקודת השם שאמר ואני אקשה את לב פרעה, וכמבואר במליצת השיר:

יט 🔗

אז תדעון כי יפלה וכו' עד לכבודו שמהו (צד 96). זה לדעתי פירוש מקרא למען תדעון אשר יפלה ה' בין

מצרים ובין ישראל (שמות י"א ז'), שלא אמר כן על הצלת בכורי ישראל, אחר שבעיניהם יראו דבר זה, ומהו ההודעה החדשה שרמז עליה, וגם כבר ראו כזאת בערוב ובדבר ובברד, ולא אמר בהם למען תדעון כי יפליא ה' בין מצרים? אבל האמת הוא אשר חדשנו לחלק מכת מצרים לארבע מחלקות וכל אחת הודיעתם פנה גדולה ויסוד נאמן בדעת האלהים ואמונתו. ולכן נאמרו בהן ארבע הודעות, הודעה בראש כל סדר, כי ראשי הסדרים דם ערוב ברד ומכת בכורות הם העיקר, שהן ארבעת המשפטים רעב חיה רעה חרב ודבר, וכלן באורח פלא, כמ"ש בפתיחה השלישית. הסדר הראשון למדם כי יש אל ממעל נורא על כל ועושה נפלאות גדולות לבדו, ועל זה נאמר במכת הדם בזאת תדע כי אני ה' וגו' (שם ז' י"ז). הסדר השני למדם כי אין צורך באליליהם, לא ייטיבו ולא ירעו, אבל הנהגת העולם כלו טובותיו ורעותיו על פי ה' הם, ואם על השמים כבודו, רואה ויודע כל אשר בארץ, החיים ההולכים עליה, וכל קניניהם, ועל זה נאמר במכת הערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (שם ח' י"ח). הסדר השלישי למדם כי האל ה' העושה כל אלה, אינו נוהג ברצון בדרך נקם ואכזריות חלילה, אלא כל דרכיו משפט, צדיק וישר הוא, בעשותו כל בחכמה צדק ומשפט ומישרים, כי הוא לבדו שופט צדק, לפי שהוא לבדו בוחן לב וחוקר כליות, ועל זה נאמר במכת הברד בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שם ט' י"ד). הסדר הרביעי למדם כי הבדיל ה' את ישראל מן העמים להיות לו, מבניהם יקים לנביאים, ושילמדם תורותיו ומשפטיו וכיוצא בזה, ועל זה נאמר במכת בכורות למען תדעון כי יפלה וגו‘, כלומר ממות בכוריהם תדעון כי אמת הדבר ששמעתם מפי משה עבדי כי יפלה ה’ וגו‘, וכדרך כי הפלה ה’ חסיד לו (תהלים ד' ד'), וזה ענין נפלא.

כ 🔗

פתאום מגיל לב רננו וכו' עד בנים לה' המה (צד 100,99). דבר זה יסודתו בספר חכמת שלמה, כי כאשר דבר

על מעשה הפסח שעשו במצרים אמר והאבות החלו לשורר תהלות קדושות. ובעת ההיא היתה צעקה גדולה בקרב האויבים ויללה רבה השמיעו המבכים את הבנים, כי העבד נשפט כאדוניו ודלת העם נעצבו כמלכם, ויהי לכלמו במכת מות אחת אנשים מתים בלי מספר ולא יכלו המלוים לקבור אותם כי מבחר משפחותיהם נשמד כרגע. ואלה אשר עד כה לא אבו שמוע מפני כשופיהם במות כל בכור הודו גם הם כי עם זה בני אלהים הם (פרשה י“ח ט' י' י”א י“ב י”ג), ובפירושנו רוח חן כתבנו על זה דברים ושם ימצאם הקורא:

כא 🔗

כי עת יושבי הארץ וכו' עד סופו (צד 102,100). גם זה למדתי מספר הנ"ל, כי אחר שאמר **במות כל בכור **

הודו גם הם כי עם זו בני אלהים, אמר עוד כמבאר דבריו כי כאשר דמו כלם והלילה בחציו היה וירד דברך אשר כל יוכל מן השמים מכסא מלכותך כגבור מלחמה אל טבור ארץ הרשע. ויביא דתך עמו שנונה כחרב חדה ויתיצב וימלא אותה פגרים בלכתו על הארץ ראשו מגיע השמימה. ותפעם רוחם פתאום כי בחלומות ראו נוראות ופחד בל ידעו נפל עליהם. אז נפלו אלה מכה ואלה מכה נגפים וחצי מתים מספרים יען מה הם מתים כי את כל זאת ראו תחלה בחלומות אשר הַחִתּוּם למען לא יאבדו טרם יבינו על מה הם מתים (שם שם י“ד ט”ו ט“ז י”ז י“ח י”ט), ובפירושנו שם הארכנו לבאר דבר זה מן התורה, והוכחנו כי עתה יש בידנו להתבונן במליצות התורה הסתומות שאמרה ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה וגו‘, ואמרו רבותינו ז"ל ועברתי אני ולא מלאך והכיתי אני ולא שרף וכו’, ובאותו הענין אמר הכתוב ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם, שנראה כדברים סותרים זא“ז, וגלינו שם ענין נכבד המעמידנו על האמת בענין זה, גם הראינו הענין כולו רמוז במראה הסנה, ושגם רז”ל קבלו שלא מתו פתאום ברגע חצי הלילה, אבל עוד נפשם בם עד הבוקר ואז מתו, והקורא ימצא שם הכל.

כב 🔗

וברוכי ה' אתם וכו' עד ויברכנהו (צד 105). זה פירוש הפסוק וברכתם גם אותי (שמות י“ב ל”ב), כי אין ביד האדם לברך לזולתו ולתת עליו ברכה, זולת כשהמברך קרוב לאלהיו, והוא ב“ה יקים את דבר עבדו לתת ברכתו על האיש אשר ברך, כענין ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (במדבר ו' כ"ג), אע”פ שהחל כה תברכו את בני ישראל (שם שם כ"ז) נקראו הם המברכים, לפי שמבטיח שתעלה תפלתם וברכתם השמימה, אבל הברכה כלה מאת ה' היא, וכן ואברככה לפני ה' (בראשית כ"ז ז'), ואחר שאמר פרעה וברכתם גם אותי, ידענו שמקורות הלילה ובעוד מכאובו לנגדו, ידע והודה על ישראל שהם עם ה‘, ואלהים קרובים אליו לעשות כאשר יקראו אליו. וכבר בארנו (בהערה י"ט) שכפי הסדר הישר שחלקנו בהם משפטי מצרים לארבעה סדרים, מצינו בהם ארבע הודעות, וכל אחת מהן מודיעה פנה גדולה שכוון עליו כל סדר וסדר, ועתה נוסיף לתת תפארת לדברנו, שהיה רצון השם ב"ה, שבכל סדר יודה פרעה על אמתת הפנה שבעבורה הוכח במכאוב. הסדר הראשון שבא ללמדו כי יש אל ממעל, לו תכרע כל ברך, הודה עליו בעצמו כשחלה את פני משה ואהרן שיעתירו בעדו אל ה’ שירפאוהו וישלח את ישראל, ואין הודאה למעלה מזו, שנכנע לפני עבדי ה‘, ושהם יעתירו בעדו אל ה’. הסדר השני שבא ללמדו שאין צורך בגלוליו, הודה בפיו באמרו לכו זבחו לאלהיכם בארץ (שם ח' כ"א), הסכים שיזבחו תועבותיו בארץ מלכותו להיות עולות וזבחים לה‘, ואין הודאה יותר גדולה מזאת המורה כי תועבותיו מהבל הם גם יחד. הסדר השלישי שבא ללמדם כי אלהים שופט צדיק ולא עולתה בו, הודה בפיו שכן הוא באמרו ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים (שם ט' כ"ז). הסדר הרביעי שלמדם כי הבדיל השם את ישראל להיות לו לעם סגלה, גם על זה הודה בפיו באמרו וברכתם גם אותי, ועל זה נאמר בספר החכמה הנ"ל, וגם אלה וכו' במות כל בכור הודו גם הם כי עם זה בני אלהים הם. ועם כל זה נשים קנצי להערות החוברת הזאת.

ועתה שפתי ישלמו פרים וזבחי צדק לך ה' האל המרומם על כל ברכה ותהלה, אשר בידך לגדל ולחזק לכל, אשר ביגוני ובימי שיבתי חננתני להחל ולגמור החוברת הרביעית הזאת. אנא ה', כן לא תכלא רחמיך ממני, תחייני ותחנני להשלים גם שתי החוברות הנשארות עמדי, ויתר הדברים אשר עמי במכתב להוציאם בדפוס לאורה. למען אספר תהלותיך בכתובים בהם בקהל עם, ואזכה לכבד שמך לעולם ועד.

) כבר קדמו הרד"ק במכלול במשקל פעיע (דפוס ליק דף קע"ה). ↩