לוגו
הגיטות האירפיות העתיקות
תרגום: דוד ילין
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

הקדמת המחבר    🔗


בשומי אל לבי לפני שנים אחדות לנסוע לאירפה, היתה אחת ממטרותי לבקר את שכונות היהודים העתיקות באחדות מערי אירפה. לפני העת ההיא, החלטתי לכתוב תולדות הגיטו, וָאחשב, כי פעלי זה ירבה ענין אם אוכל להשלים למודי בראותי בעיני אחדות מהגיטות הקדומות; כי אמנם טוב מראה עינים להלך נפש.

בחקירתי שמתי גבול לי בהסבי דברי על הגיטות, אשר התכוננו באופן רשמי. החקים אשר הגבילו את בחירת היהודי בדבר מקום לשבתו התאימו לכלל דרכי שלטון הכנסיה והממשלות בנוגע לו לפני המאה הזאת. היו אמנם זמנים אשר שכנו יהודים בחלקי ערים מיוחדים, גם אם לא הוכרחו לעשות זאת על פי החק, וליסוד שכונות מתבודדות כאלה היו טעמים שונים, אשר אזכירם באחד פרקי הספר הזה.

אי אפשר לנו לבלתי התפלא על סבלנות היהודי, אשר נתנה לו היכלת להתגבר מעל לתלאות אין חקר, אשר יזכירנו זכרון הגיטו. זאת היא אחת מפליאות דברי ימי האדם.

צִינצִינטי, יולי 1894


ספר ראשון

 

א. ראשית התישב היהודים באירפה    🔗

אחרי חרבן ירושלים בידי הרומאים, החלו היהודים לתור להם מקומות חדשים לשבתם; אך עוד ימים רבים לפניו ישבו כבר יהודים בערי הבירה של עולם ההשכלה בימים ההם: באנטוכיה, ברומא, ובערי אזיה הקטנה ומצרים. ברומא נראתה השפעת למודי דתם עוד כשש ושבעים שנה לפני ספירת הנוצרים, אך זמן התישבם בה במספר רב יחשב בכלל מימי פּמפיוס, הוא שר הצבא הרומי הראשון אשר בא ירושלימה, ויבֵא יהודים רומאה; ומאז והלאה הלכה עדת ישראל שמה הלוך ורב מעת לעת. אך ביתר ערי אירפה המערבית לא התכוננו כנראה ישובים ישראלים לפני התחלת תקופת הנצרות. אמנם היו מסורות בפי היהודים המעידות, כי אחדים מהם נושבו באחדות מארצות אירפה בזמנים קדומים מאד, כמסורה האומרת, כי היו בתי כנסת באולם ובוַרמיזה עוד לפני ימי התקופה הנוצרית, ומסורת יהודי ספרד, כי ישבו יהודים בארץ הזאת עוד בימי המלך שלמה; אך להשערות האלה אין בסיס נכון ולא תוכלנה לעמוד בפני רוח הבקרת, ומוצא הרשמים האמתים היותר קדומים בנוגע למושב היהודים בארצות אירפה הוא מימי מאות-השנים הראשונות לספירת הנוצרים.

טיטוס כובש ירושלים העביר, כנודע, אלפי שבוים יהודים אל מדינות רומא המערביות, וישלח רבים מהם לסרדִניה לעבוד שם במכרות, ורבים מהם נשארו ברומא. ועל אדות קורותיהם בימי מלוכות הקיסרים השונים, אשר משלו אחריו, נשארו לנו זכרונות תכופים.

אל ערי איטליה הובאו כמובן מרומא; ועל אדות שבתם בספרד נוכל לחשוב לזכרון אמתי היותר קדום את דברי פאול השליח באגרתו אל הרומאים, לאמר: “בלכתי לספרד אבוא אליכם, כי מקוה אני לראותכם בעברי, ואחר תשלחוני לדרכי”; ואחר הוא שב לאמר: “בלכתי לספרד בוא אבוא אליכם”; וכנודע לא סר פאול רק אל המקומות אשר בם גרו יהודים, או אשר בם התבַּססו דעותיהם, כי רק אלה אשר הכירו את תורת ישראל והשקפותיה יכלו להבין דבריו.

בכל אופן ישבו יהודים בספרד לפני התחלת המאה הרביעית לספה"נ, כי אספת הכמרים הקטולים האִלִּבֶּרית, אשר נועדה בשנת 305, הקדישה ארבע פקֻדות לעניני היהודים, באסרה אסר על הנוצרים לחיות אתם באהבה וברעוּת. מזה נראה, כי בעת ההיא ישבו שם כבר היהודים במספר רב. בין הסעיפים ההם נמצא גם הסעיף הזה, לאמר:

"אם ימאנו הכופרים לדבק בכנסיה הקטולית, לא תִנתנה להם בנות קטולים לנשים; לא ליהודים ולא לכופרים תנתנה, כי לא תוכל להיות כל התחברות בין מאמין וכופר. והורים כי יעברו על האסור הזה והחרמו מקרב העדה לחמש שנים.

"אחד הכהנים או אחד המאמינים, כי יאכל את יהודים יחד, מלחם הקדש לא יאכל, למען תכפר חטאתו.

“בעלי השדות ישמרו לנפשותיהם לבלתי תת ליהודים לברך את יבול שדותיהם אשר חננם ה', ולא תהיינה ברכותינו לריק. ואיש כי יזיד לעשות כדבר הזה מהיום והלאה, והחרם מקרב הכנסיה”.

הפקֻדות האלה מראות בעליל, כי אכן היו כבר יהודים בספרד בשנת 300 אחספה"נ.

ובגַלְיָה, היא צרפת, טרם נודע מתי החלו היהודים לקבוע??ה1 ישובם, וכל ראיה מוכיחה, כי ישבו בה לפני המאה הששית – אָיִן.

מדברי קָנסטנטין בנוגע ליהודי קוֹלוניה בא דֶפינג לידי החלטה, כי אכן ישבו היהודים באחדות מערי אירפה הצפונית-מערבית בטרם שהחלו קיסרי רומא לשים עיניהם אליהם. ובאחד החקים שבספר משפטי טֶאוֹדָסיוס (חֻבר בין שנת 425 ושנת 435) אשר נשלח אל נציב גליה נזכרים היהודים לטובה, ומזה נראה, כי ישובם התבסס כבר שמה, ויהיו נפוצים אז בגליה ובבלגיה.

ובגרמניה, הנה לפי דברי המסורה התישבו היהודים בה בזמן קדום מאד. בימי מסעי הצלב, אז בהטיל הקטולים את אחריות צליבת הנוצרי על היהודים היושבים במערב אירפה, וההמון הפרא הוציאם בגלל זה לטבח לאלפים ולרבבות, אז נאלצו היהודים לבדות איזו הגדה לגולל את האשמה הזאת מעליהם, ויהיו טוענים, כי עוד בזמן רב לפני לדת הנוצרי, עוד בימי עזרא, התכוננה עדתם בוְרמיזה, ועל כן אין אחריות הצליבה מֻטלת עליהם כלל. לפי דברי מסורה אחרת, היו יהודי גרמניה הצפונית יוצאי חלצי אנשי הצבא הוַנְגיונים אשר בזזו את ירושלים. האנשים האלה לקחו חלקם בשלל נשים יהודיות יפות, ויביאון אל תַּחֲנותיהם אשר על שפת הרין והמַיְן, ושם לקחון להם לנשים. ותהיינה הנשים האלה מגדלות את בניהן אשר נולדו להן, על פי, תורת ישראל, ויהיו הם מיסדי קהלות ישראל אשר בין ורמיזה ומגנצא.

אך כל אלה אינם אלא דברי הגדות, והזכרונות היותר קדומים שיש לסמוך עליהם בדבר ישוב היהודים בערי גרמניה מוכיחים לנו, כי בקולוניה היו יהודים במאה הרביעית; במַגְדבורג, מֶרְזֶבורג, ורַטּסְבּון – במאה התשיעית; ובמגנצא, אשפירה, ורמיזה, וטריויש – במאה האחת עשרה. על נירנברג מעיד אחד כותבי דברי הימים, כי ישבו היהודים בה בשנת 100, וסופר אחר מקדים עוד את הזמן לשנת 46, אך על פי מה שנודע לנו מהזכרונות ההסטורים לא נוכל לחשוב את שבתם בה לדבר ברור לפני ימי הקיסר הינריך הרביעי במאה האחת עשרה. אכן אין כל ספק, כי עוד לפני המאה העשירית והי"א ישבו היהודים בערי גרמניה, כי במאות השנים האלה נמצאו שם כבר במספר רב, אך תעודות ברורות וכתבי ערכאות אשר בהם נזכר שמם אין מזמן מוקדם לזמן ההוא.

ובאנגליה, הנה הכתבים הראשונים המזכירים את מציאות היהודים בקרבה לפני הכבוש הנָּרְמנדי, הם קָבְצֵי חקי הכנסיה אשר חבר טודרוס ארכי-בישוף קַנְטֵרבורי ואֶגְבֶּרט ארכי-בישוף יורק. על פי החקים האלה חלו על היהודים כמעט כל האסורים אשר אסרו עליהם אספות-הכהנים השונות; וימי כהונת טודרוס זה נמשכו משנת 735 עד שנת 766. ומלבד זה ישנו עוד זכר לישיבת היהודים באנגליה בימים קדומים, הוא הכתב אשר יצא מלפני המלך וִטְגְּלָף ממֶּרְציה בשנת 833 המאַשר לנזירי מִנזר קרוילנד את זכותם על כל הנחלות אשר נתּנו להם מאת מלכי מרציה הקודמים, ומאת האצילים וכל יתר הנוצרים המאמינים, וכן על אלה אשר מידי היהודים באו להם בתורת מתנה, או משכון, או בכל אופן שיהיה.

כל הראיות להקדים את זמן ישוב היהודים בארצות הנזכרות, על הזמנים האלה אינן רק השערות; וכל עוד שאין בידינו ראיות ברורות אחרות, עלינו לחשוב את הזכרונות הכתובים למעלה בתור הזכרונות הנכונים היותר קדמונים. ראשית ישובי היהודים באירפה מכֻסה עד היום בצעיף עלטה.

לפני ימי מסעי הצלב לא היה מצב היהודים באירפה רע מאד. מעת לעת פרץ אמנם רוח הרדיפות והנגישות, וביחוד בימי מלוכת הויזיגוטים בספרד והמֶּרובִנְגים בצרפת, וצרות תקפו עליהם בימי כהני הכנסיה הצוררים כאַמוֹלוֹ ואַגיברד מליאון; אך בהשוותנו את אלה אל עלילות האיבה אשר עוללו להם ההמונים בלכתם לארץ ישראל לכבוש את מקום קבר משיחם, עלינו לאמר, כי היו חיי היהודים בראשית התקופה הנוצרית חיי אֹשר: כי היו אזרחים בני חורים, ויכלו לשבת באשר חפצו, ועם בני הארץ הנוצרים חיו בידידות ורעוּת, כי לולא היה הדבר כן, כי אז לא היו פקודות יוצאות מלפני אספות הכהנים לאסור את הידידות הזאת; אף התעסקו בכל הטוב בעיניהם, ובכלל חיו חיי שלום. אך בשעה שיצא קול הקנאות הקורא בחיל בכל ארצות אירפה בימי הצַלְבָּנוּת: “החרימו את אויבי הנוצרי בביתכם לפני צאתכם למלחמה על אלה היושבים בקצוי קדם!” אז החלו צרות ישראל הנוראות, ותקופת הדמים, תקופת רדיפות מאות-השנים, הגיעה. בכל הארצות אשר דבר הצלבנות הגיעה עדיהן, בצרפת, בגרמניה, באנגליה ובאָסטריה, היו חיי היהודים תלוים להם מנגד; כי המון העם, אשר רוח הכהנים היתה בו גזל וישלל ויְעַנה וירצח ויכלה ככל אשר מצאה ידו.

למען הגן על היהודים כמה שאפשר מפני רדיפות ההמון ומחמת הכהנים, לקחום, בימי החשך ההם, קיסרי רומא ומלכי ארצות שונות תחת חסותם המיֻחדה; וכמובן עשו זאת בעד בצע כסף. וככה היו היהודים ל Servi camera, לאמר: למשרתי חדר הקיסר או המלך, ומעט מעט השתרשה הדעה, כי היהודים חוסים בצל הקיסר עצמו, עליו להגן עליהם בכל מקום, ועליהם לשלם לו בעד החסות הזאת במיטב כספם. בכנוי הזה לא היתה בראשונה כל כונת עבדות אמתית, לאמר כי עבדים או משרתים הם לקיסר או למלך, והוא יכול לשלוט בחייהם ובנכסיהם כאות נפשו; כי אם הדבר הזה בלבדו, כי עליהם לשלם לו מס בעד מחסהו. אך באחרונה, למיום החלו המושלים האלה לעשות ביהודים כטוב בעיניהם, שֻׁדדה מהם חֻפשתם בפעל.

את זמן התחלת המצב הזה כבד לקבוע בדיוק. הקיסרים שעשעו אמנם נפשם בבְּדוּתה הכוזבה, כי העבדות והחסות האלה החלו מיום כבוש ירושלים על ידי טיטוס; כי בעת ההיא באו היהודים תחת חסות קיסרי רומא; וכי בהיותם הם החליפים2 הנכונים לקיסרי רומא היו גם זכיותיהם להם למורשה. אך ההנחה הזאת אינה ראויה אף לשים לב אליה. “עבדוּת-החדר” היא מין יִסוד חדש אשר התפתח לרגלי המצוקות, אשר אפפו את היהודים, וַתֵּחָשב לטובה ולחנינה בכל דבר אשר בו יוכל האדם להשיג לנפשו רוח והצלה בימי הרעה. גרץ אומר, כי בגרמניה נוסדה החסות הזאת כדרך שטה מסֻימה בימי מלוכת פרידריך ברברוסה. הינריך הרביעי הגין עליהם בשנת 1103, וקָנרַד השלישי נתן ליהודים, אשר פנו אליו בימי מסע הצלב השני, מקום מקלט ומחסה בנירנברג. אפס כי בכל היות מקרי החסות האלה במאה הי“ב, הנה (בהסכם לדברי סְטָבֶּה) לא נוסד מוסד “עברי החדר” רק במאה הי”ג. בימי מלוכת פרידריך השני נקראו היהודים בשם “משרתי החדר המיֻחדים”, ובשנת 1246 קרא קנרד הרביעי את יהודי פראנקפורט בשם Servi camera nostra.

גם בצרפת ובאנגליה דמו כי שורר יחס כזה בין היהודים ובין מושלי הארץ, וההשערה הזאת, כי לקיסר או למלך שלטן מיֻחד על היהודים, פעלה הרבה על זכות ישיבתם בערים ובמחוזות שונים. על היהודים הביטו רק במבט אחד, מבט האיש על הדבר אשר הוא לו למקור הכנסה. הקיסר רֻפֶּרט פקד, למשל בשנת 1407, כי לא יטילו מסים כבדים על היהודים מיראתו פן יהיו אנוסים לעזוב את הארץ ובאה מגערת בהכנסות הערים; ופרידריך השלישי פקד בשנת 1480 כי יתנהגו את יהודי רַטִּסְבּוֹן באופן כי יוכלו להרבות את רכושם במשך חמש שנים כדי יכלתם לשלם אז לקיסר 10,000 פרחים (Florins).

בהיות היהודים מקור-הכנסה גדול כזה, היה הקיסר מוכר כפעם בפעם את היהודים השוכנים באחת הערים לנסיכיה, לרוזניה, או לבישופיה בסכום קבוע, לאמר כי מאז זכה הקונה אותם בהכנסות המסים המֻּטלים עליהם, ויש אשר מכר את הזכות הזאת גם להקונים אשר דבר אין להם עם שלטון העיר ההיא. יהודי ורמיזה היו,למשל, בשנת 1263 לנתינים לבישוף אשפירה; ובשנת 1279 היו יהודי הגמוניות שטרסבורג ובַזֶל לנתיני בישוף בזל.

פעמים רבות בהיות הקיסר חיב כסף לאחד הנציבים או הבישופים מסר לו את יהודיו למספר שנים קצוב, עד גבותו מהם את חובו. ויש אשר נתנם בערבון בשעת לוותו את הכסף הנדרש לו. והנציב או האציל או הבישוף ההוא אם היה חיב כסף לאזרחים עשה אף הוא כדבר הזה. ארכי-בישוף מגנצא היה חיב כסף לאזרחי אֶרפֿורט, והכנסותיו מאת יהודי העיר ההיא, אשר חסותם (לאמר: הזכות להטיל עליהם מסים) נתּנה לו מאת הקיסר, עלו למאה מרקים בשנה; וימסר את הכנסתו זאת לאזרחי העיר למשך ארבע שנים. פעמים מכרו הקיסרים את זכיותיהם על היהודים שוכני אחת הערים לעיר ההיא עצמה, וככה מצאו להם תמיד דרכים לצבור כסף. ומעתה נקל להבין כמה פעלו כל הדברים האלה על ענין ישיבת היהודים בערי מושבם. נתון נתנו להם הזכות לשבת באשר ישבו, יען כי היו כפרות חולבות, כי לולא זאת לא נשאו סבלם זמן רב.

אף זכות היהודים לשבת במקומות אשר עוד טרם ישבו בהם, היתה לקיסרים לדבר ממכר ומתת. לזכות נחשבה לנציב, כי יהיו לו יהודים במחוז שלטונו, כי בזאת רכש לו הכנסה קבועה. ובהיות הרוזנים נצרכים תמיד לכסף דרשו בכל עז אחרי הרשיון להחזיק יהודים אצלם. המבטא המלאכותי לרשיון הזה היה Judaeos tenere, או Judoeos habere, “הזכות להחזיק יהודים”, ומהדבר הזה נוכל לראות כמה היתה ישיבתם בכל מקום בלתי בטוחה; להם היתה הזכות לשכון לא כאנשים, כי אם כחפץ בן-מכס, ככל דבר המביא תועלת. כי גם בעד הזכות הפשוטה, הזכות לחיות, היו חיבים לשלם בכסף, וגם אז לא היו חפשים לבחור להם מקום משכנם כאַוַּת נפשם, כי על פי רוב הגבילו להם חלק מיוחד מהעיר.

אחרי דברנו על תנאי ישיבת היהודים בארצות אירפה השונות, נסב דברינו על מקומות מושבם, אשר קבעו להם אדוניהם מושלי הארצות האל ויושביהן.


 

ב. יִסּוּד הגיטו    🔗

כל שטה אפשרית שבידה להשפיל את היהודים ולדכאם, ולהבדילם לרעה מכל יתר עם הארץ – יצרוה וישתמשו בה בימי החשך, המה ימי הבינים. פקודות לאין מספר המסדרות את חיי היהודים ויחסיהם לנוצרים נעתקו מאספת-כהנים לאספת-כהנים, ותהיינה לחלק מתורת הדת, ופעם בפעם גם לחלק מתורת הארץ. מעת לעת הוחקו חקים האוסרים עליהם לקבל כל פקידות, לאכול או להשתתף את נוצרים, להחזיק בבתיהם מיניקות או שפחות נוצריות, לצאת ברחובות בשבוע הסגופים, ועוד כאלה וכאלה. אך הגזרות האלה כלן, בכל היותן גם הן מרגיזות נפש ומזעזעות אותה, אינן נחשבות למאומה כנגד שתי תקנות אשר אך התחכמות של אויב בנפש יכולה לבדותן לדכא אמללים אשר כל פשעם היא אמונתם שהמה מחזיקים בה. התקנה האחת היתה המצאת האפפיור אִנּוצֶנט השלישי, אשר יצאה כחק מלפני אספת-הכהנים הלַּטֶּרנית הרביעית בשנת 1215, ומאז – בכל אספות הכהנים של המאה ההיא שנאספו בכל מקום שיהיה באירפה, מאָקספרד באנגליה (בשנת 1222) ועד בּוּדא באֻנגריה (בשנת 1279); היא המצאת אות-הקלון אשר היה על כל יהודי לשאת על בגדיו (על פי רוב היה חתיכת-עור כּתֻמה) למען יכירהו כל רואהו כי יהודי הוא. מהעת ההיא והלאה היה היהודי ליציר מסֻמן. לגזרה הרעה הזאת התפרצה מלב האמללים יללת יאוש, אשר קולה נשמע מקצה אירפה ועד קָצֶהָ, ופעם אחרי פעם השתדלו להסיר את רעַ הגזרה ולהנצל מתוצאותיה; אך כל עמלם היה לשוא. הכנסיה חפצה זאת ועל היהודי נטל להכנע מפני חפצה הנמרץ. וההמצאה השניה אשר המציאו להפריד את היהודים כליל מיתר בני ארצם היתה המצאת קביעות דירתם בשכונות נפרדות אשר קראו להן בראשונה בשם vicus Iudoeorum, ואח“כ בשם Iudengasse או Iudenviertel בגרמניה, Ghetto באיטליה, Iudiaria בפרטוגל,Iuiferie בצרפת, ובשם Carriera בפרובינצה. בשכונות האלה היו כלואים כעדרי צאן, ויחיו נבדלים ונפרדים מיתר התושבים. ההפרדה הזאת על פי שטה מסוימה החלה במאה הי”ד. אכן עוד גם לפני העת ההיא היו היהודים שוכנים ברחובות מיוחדות, אך אז עשו זאת ברצון ולא באֹנס.

מה מוזרה התמונה אשר תזכירנו הגיטו! אלה הרחובות הצרות והדחוקות, ובתיהן המתרוממים כמגדלים בכל עבר, אור השמש מגיע אליהן אך במדה זעומה; מקום עמדתן הוא במקצועים היותר גרועים שבעיר; והן סגורות בשערים הננעלים בכל לילה בשלשלאות ומנעולים, מבלי כל רשות לבוא אליהן או לצאת מהן מעת בוא השמש ועד זריחתה! כהעתיקנו עתה את חללי הדֵבר הרחק מאד ממקום משכן אדם בּערים מפחד ההִדַבְקות, כן נכלאו היהודים בתוך חומות הגיטו כאלו היו באמת נגועי חלי-רע אשר אך מות וכליון יביאו לכל הקרב אליהם. את הגיטו כנו בצדק בשם “הסגר-נגף”, ובדַבר אחד הסופרים על אדות המאה הט"ז הוא אומר: "חומות אבנים הוקמו מסביב לכל המקומות אשר בם שכנו יהודים, כדי לגדור רחובותיהם כמשפט מעונות הדֶבר; והגיטו היתה למקור “מכת מדינה”.

כאמור, אהבו היהודים להתגורר בשכונות מיוחדות להם גם לפני אשר נגזרו עליהם הגזרות להתכנס אל תוך הגיטות; ולחבתם זו נוכל למצוא טעמים שונים: ראשונה, פחדם מפני יתר התושבים; ושנית, החפץ הנטוע בקרבם לשכן בתוך עמם. המה הרגישו, כמובן, כי בחיותם יחד יוכלו לעזור איש את רעהו יותר בשעת הצורך, ולכן נחשב בעיניהם לפעמים גם לחסד בקבוע להם שליטי אחת הערים או כהניה שכונה נפרדה, אשר בה יכלו למצא לנפשם מחסה ומגן מעקת אויב כאשר עשה הבישוף רידיגר מאשפירא. לפי דברי אחדים מסופרי דברי הימים היתה ישיבתם בשכונות נבדלות תוצאה למנהג הימים ההם, אשר בהם נהגו כל בני אומנות אחת או מסחר אחד או חבורה אחת לשבת יחד ברחובות ידועות, ולכן קבעו גם היהודים משכנם במקום אחד, בהיותם גם הם בני עדה מיוחדה. אך בכל האמת הנמצאה אולי בהשערה הזאת (כי הרגש העז אשר הרגישו היהודים, כי הם בני דת אחת ותולדה אחת אִחד אותם אמנם יחד), הנה אין כל ספק כי אחרי כן כְּלָאוּם מושליהם בשכונות מיוחדות בכונה מכֻוָּנה להרע להם ולהרחיקם מהנוצרים, והטעם האחרון הזה הוא הוא הנזכר בפקודות הנוגעות לענין הגזרה הזאת אשר זכרן יבוא בפרק הבא.

הוראת כל השמות הנזכרים, אשר נתּנו לשכונות היהודים בארצות השונות מבֹארה ומובנה היטב, זולתי הוראת השם המיוחד המקובל עתה בכל הלשונות לצין בו את הבדלת היהודים מתוך מושב הנוצרים, הוא השם “גיטו”. מצורת המלה הזאת נראה, כי שרשה איטלקי, ואכן השתמשו בה לכנוי שכונות היהודים בערי איטליה. היהודים האיטלקים אומרים, כי מוצא השם הזה הוא מהשם “גֵט” בעברית, בחשבם, כי מושג הגרושין אשר לשם האחד ומושג ההפרדה לשני, קרובים הם עד כדי היותם בני שרש אחד, ויש אומרים כי המלה הזאת לקוחה מהשם Gitter (שבכה) הגרמני; אך לדעה הזאת אין כל יסוד, כי אם אמנם לא היה דבר אשר אליו תדמה הגיטו יותר מאשר לכלוב מוקף שבכה, הנה אין דמיון ממין כזה מספיק לכונן עליו באור בלשני. באור המתישב יותר על הדעת הוא הבאור אשר על פיו מקור השם הזה הוא בשכונת היהודים הויניציָנית. השכונה הזאת נקראה בשם “גיטו”, כי היה מקומה על יד מקום יציקת התותחים הנקראה באיטלקית בשם gheta; והשם הזה אשר בו נקראה השכונה הפרטית הזאת היה מעט מעט לשם כללי לכל השכונות הדומות לה, והח' בּרלינר מוסיף כמשל להתפשטות שם שנתּן בראשונה לדבר מיוחד על שם מקומו את השם Catacombes אשר בו נקראו הכוכין שמתחת לארץ ברומא, ואשר לֻקח מהם Catacombos, הוא המקום אשר בו נמצאה המַּקְבֵּרה הראשונה ממין זה. אף ישנה עוד השערה רביעית האומרת כי המלה הזאת היא קצור המלה האיטלקית borghetto שהוראתה: מגרש או שכונה צרה.

את המאה הט“ו נוכל להניח בתור העת אשר בה התכוננה הגיטו בתור מושב ליהודים על פי החק. כאמור למעלה, היו אמנם עוד לפני העת הזאת מקומות, אשר בהם שכנו היהודים נבדלים מעל יתר התושבים, אך הבדלתם זאת היתה ברצונם ובחפצם, ויש אשר גם דרוש דרשוה בתור זכות, אך מהמאה הט”ו והלאה היו הגיטות כלליות והכרחיות, כי בכל עיר אשר בה שכנו יהודים התכוננה גיטו, אשר בתוך חומותיה נאלצו להתכנס. בפרק הבא נביא פקודות אחדות אשר יצאו מלפני אספות הכמרים או האפפיורים בנוגע לזה; ועתה נסתפק בסקירה מהירה על פני ארצות אירפה השונות, לראות עד כמה היתה הגיטו כללית.

בפרטוגל היתה גם לפני המאה הט“ו בכל הערים והמקומות אשר בהם חיו יותר מעשרה יהודים שכונה מיֻחדה נודעה בשם Judiaria ובליסבון הבירה היו “יֻדְיָרִיות” אחדות, היֻדְיָריות האלה סגרו בכל ערב בעת צלצל הפעמונים לתפלה, ושני שומרים, אשר העמיד המלך עמדו על המשמר. ואיש יהודי כי נמצא מחוץ לשכונה היהודית אחרי צלצל הפעמונים שלשת צלצוליהם הראשונים והֻטל עליו ענש כסף עשר לטרות, או כי (לפי אחת פקדות המלך דום פידרו) העבירוהו דרך רחובות העיר ויכוהו מכות אנושות לעיני כל הקהל; ואם שב לעבר על האסור הזה החרם כל רכושו. החקים האלה כבדו על היהודים משאתם ויערכו כתבי בקשה אל מושלי הארץ לחלצם מעקתם, והמלך יוֹאָיו הראשון הבטיחם למלא בקשתם, ויוציא בשנת 1412 פקֻדות חדשות, אשר על פיהן היה על כל יהודי מבן ט”ו שנים ומעלה אשר נמצא מחוץ להיֻדיריה אחרי המועד הקבוע לשלם בפעם הראשונה חמשת אלפים לטרה, ובשנית עשרת אלפים ובשלישית לקה בפֻמבי. החנינה לא גדלה אמנם מאד, אך משא החקים הוקל בכל זאת, בהיות מקרים ידועים אשר בהם יצא העובר על האסור מכלל ענש, אם שב איש יהודי למשל ממקום רחוק ויאחר להגיע אל שערי היֻדיריה עד עבר השעה הקבועה לא חל עליו ענש; ויהי עליו רק לבוא בדרך היותר קצרה אל הידיריה, ואם כבר סֻגרה הֻּתר לו גם ללון בלילה ההוא מחוצה לה.

הגיטו הראשונה אשר בה נאלצו יהודי איטליה לשים משכנם נוסדה בויניציה בשנת 1516, על האי Lunga Spina ואת הגיטו היותר מפֻרסמה, ואולי גם היותר גרועה ונאלחה, היא הגיטו הרומית, יסד האפִפיור פאול הרביעי קַרָפָה בשנת 1556. ומאז היתה הגיטו למסד כללי בארץ ההיא, ולא עברו ימים רבים וגיטות נוסדו גם ביתר עריה, בטורין, בפלורנץ, בפיזה, בפיררה, בגינואה, במנטובה, בבֶנֶוֶנְטוּם, ובניאפל.

בסיציליה הושיבו את היהודים בשכונות מיחדות ימים רבים לפני צאת הדבר זה לפעל בערי איטליה. בשנת 1312 הוציא פרידריך השני פקדה, כי יהיו יהודי פַּלֶרְמוֹ נפרדים מעל הנוצרים, לאמר: מחוץ לחומות העיר; אך תכף אחרי כן שבו וירשו להם לשבת בשכונה קבועה בתוך העיר, קרוב להיכל-העיר ומנזר האוגֻסטינים; וחצר המשגד (Moschit) הסמוך לה היתה לבית-כנסת, לבית-חולים, וארבעה וארבעים מעונות, ובשנת 1392 השיג הנזיר יֻלְיָן רשות, בתור מֻרשה המלך, לכנס את כל יהודי סיציליה אל הגיטות. בטְרַפַנִי היתה שכונת היהודים קרובה לחומת העיר, וכאשר נדרש לתקן את בדקי החומה חפצו האזרחים להטיל את משא הוצאות התקונים רק על עדת היהודים, אך הממשלה הכריחה את כלם לקחת חלק בהוצאות, ובקסטרו היה פקיד מיחד (אשר שמו נזכר באחד הכתבים משנת 1416) אשר שלט על הגיטו.

בגרמניה החלה חרות היהודים להתרופף עוד באמצע המאה הי“ב, היא העת אשר בה נאסר עליהם בפעם הראשונה לשבת מחוץ לשכונותיהם, בעת הקדומה הזאת הננו מוצאים את האסור הזה יוצא לפעל בקולניה. בשנת 1206 נזכר כבר שם Porta Iudaeorum (שער יהודי); ושם Propugnaculum Iudaeorum (מצודה יהודית) נזכר בשנת 1246. ולפי זכרונות העיר הזאת משנת 1341 היו מפתחות שערי שכונת היהודים צריכים להיות בידי פקיד העיר; ויהי הוא נועל את השערים בשעת שקיעת החמה, ושב ופותחם בבקר בבקר, ובעד זה היה על היהודים לשלם לו עשרים מרק מדי שנה בשנה. ברַטִסבון נכלאו היהודים בשכונה מיוחדה (Iudenviertel) נפרדה מיתר חלקי העיר בחומה בעלת שלשה שערים גדולים ושלשה קטנים אשר ננעלו מדי ערב בערב עד הבקר. ליהודי נירנברג נקבעה בשנת 1349 שכונה מיוּחדה, ואך כאשר עצם מספרם מאד נאלצו פקידי המקום להקציע להם עוד רחובות אחדות אשר בהן הֻרשה להם להתנחל נחלות, בשנת 1460 נאלצו יהודי פרנקפורט לעזב משכנותיהם אשר בכל חלקי העיר ולהתכנס אל רחוב אחת אשר הקציעו להם. ברבות מערי גרמניה היו רחובות נקראות בשם Iudengasse, בוַרמיזה נזכר השם Porta Iudaeorum עוד בשנת 1231. להשגיח היטב על כל מעשי היהודים, החליט ארכי-בישוף העיר טריוּש בצרוף פקידי הממשלה בשנת 1362, כי רק שלשה שערים ישארו לרחוב היהודים, וכל יתר השערים המובילים אל יתר רחובות העיר יסגרו. בערים אחדות העתיקו את בתי-הקלון אל רחוב היהודים, ובשנת 1375, הבטיחה מועצת שוַיְדניץ בתשובתה לבקשת היהודים, כי מאז לא יעתיקו עוד אל רחובם את נשי הזמה. אחד סופרי ימינו מזכיר שתי מצבות יהודים משנת 1379 ברוטנברג שעל נהר טובר המזכירות אותו את הימים אשר בם שכנו כל היהודים ב”רחובם" המיוּחדה. באשפירה היתה שכונת-יהודים עוד בשנת 1084. בראשונה נחשבה להם שבתם יחד בתור זכות להם, אך אחרי כן נהפכה גם במקום הזה הזכות לגזרה. ככה היתה ה“רחוב” (Die Gasse) ליסוד מוסד בכל ארצות גרמניה, אסטריה, ביהם, וארצות המזרח.

בתי הגיטו הפרטים, ביחוד בערים הגדולות, היו רמים וצרים ובכל אחד מהם שכנו משפחות אחדות. ובכל אשר שֻׁנו שכונות היהודים במראיהן אשה מרעותה במקומות השונים, הנה מראה שני בתים בהם דמה בכולן, מראה “בית הכנסת” ו“בית-החיים”.

בית הכנסת היה כנודע מרכז החיים ליהודים, אשר דתם היתה חלק עקרי מֵהֲוָיְתָם והקשר היותר אמיץ המקשרם יחד. בבית הזה נאספו יום יום להתפלל, ובהתפללם שם סגלו להם גם את הכח והסבלנות הדרושים לחיים כחייהם. ו“בית-החיים”, זה בית-המועד האחרון לכל חי, היה ברב הימים המקום היחיד, אשר בו יכלו לקוות למנוחה שאננה.

באחדות משכונות היהודים היה עוד בית-צבור הראוי להזכר, הוא “בית-המחול”. כי אמנם בכל היות מצב שוכני הגיטו קודר ומעציב, לא השקיעו עצמם בלי הרף במחשבות תוגה וצער, ולא נמנעו מלהמציא להם גם שמחות ותענוגים לא רק בקרב ביתם, כי אם גם בחייהם הצבוריים. מאות שנות הלחץ הרגילום לחייהם אלה ויקלו סבלם ונטלם, והעליזות הטבעית המטבעה בבני האדם מצאה לה מקומות גם פה להתפרץ ולהגלות. ומלבד זאת הנה לא היו כל הימים ימי רדיפות ופרעות, ובמשך עתים רבות זרמו חיי שוכני הגיוט כזרם החיים בכל מקום, יחד עם שמחתם ותוגתם, תקותיהם ומכאוביהם, ולצרכי השמחות הוכנו בתי-המחול. בתים כאלה אשר מלבד שמושם למחולות שמשו בעת הצרך גם למקום אספות לענינים יותר נכוחים – היו לכל העדות הגדולות, כעדת פרנקפורט, איגר, אוגסבורג, רוטנברג, וכו'; “ובהם יכלו בנות ישראל להֵראות מבלי שית עליהן שתי הרצועות הכוּחלות שנאלצו לשאת בצניפיהן, והגברים מבלי אות-הקלון שעל בגדיהם או הכובע השנון על ראשם”.


 

ג. הגיטו בחוקי הכנסיה    🔗

למען יובנו יותר הטעמים השונים ליסוד הגיטו בארצות אירפה, נביא בפרק הזה העתקת אחדים מהכתבים הראשונים של שליטי הכנסיה ואספות כמריה הנוגעים לעניננו זה.

בפרקים הקודמים נזכר כבר כתב רידיגר בישוף אשפירה, אשר בו נתן ליהודים היושבים בארץ שלטונו את אשר חשבו להם אז לזכיות. הקצע הקציע להם חלק מיוחד מחלקי העיר מוּקף חומה, ובית קברות מיוחד נתן להם, אף הרשה אותם למנות עליהם שופטים מקרב אחיהם אשר ישפטו ביניהם בעניניהם, וכו'. הכתב הזה נכתב אמנם עוד לפני העת אשר בה נוסדה הגיטו כאות קלון ליהודים, אך בכל זאת נמצא בו ענין רב, בהיותו הכתב היותר קדום אשר בו מדוּבר על אודות שכונה מיוחדה ליהודים.

ואלה דברי הכתב הזה:

"בשם השלוּש הקדוש והבלתי-מתחלק: אנכי רידיגר, הנקרא גם בשם הואזמן, בישוף אשפירה, בהחליפי את העיר אשפירה לכרך, אמרתי להוסיף על כבוד מקומו בהביאי אליו יהודים לשכן בו. ואקציע להם מקום לשבתם מחוץ לעדה ולמקום מושב יתר התושבים; ולמען לא יהיו למפגע לפרעות ההמון הקפתים בחומה. את מקום מושבם רכשתי לי בצדק ובמשפט; חלק מהגבעה רכשתי לי בכסף, וחלקה האחר בחליפים; ואת העמק קבלתי במתנה. את המקום הזה הנני מוסר להם בתנאי כי מדי שנה בשנה ישלמו שלש לטרות וחצי בכסף אשפירה לצרכי אחי המנזר. בתוך מקום משכנם ומחוצה לו עד נמל האניות, ובנמל עצמו, הנני נותן להם רשות וזכות לעסק בחלופי זהב וכסף, ולקנות ולמכר כל הטוב בעיניהם, ואת הרשות הזאת הנני נותן להם בכל המדינה. ונוסף על זה הנני נותן להם מחוץ לנחלת הכנסיה מקום קבר לאחוזה להם ולבניהם אחריהם. גם את הזכיות האלה הנני נותן להם: איש יהודי זר כי יבוא לגור בתוכם (למשך זמן) והיה חפשי מתשלומי מכס. מִשְׁפֹּט שליט העיר בין התושבים, כן לראש עדת היהודים לחרץ משפט בכל דבר דת ודין אשר יהיה בין היהודים או כנגדם. אך אם מפני איזו סבה לא יוכל לחרץ משפט, יובא הדבר עד הבישוף וחַצְרֻניו. בעד שמירת לילה והתבצרות עליהם לדאג רק למקום מושבם הם. מוּתּר להם לקחת מיניקות ושפחות מבנות הנוצרים, בשר שחוט האסור להם לאכל על פי חקי דתם ימכרוהו לנוצרים, והנוצרים יוכלו לקנותו מהם. כללו של דבר, עשה עשיתי עמם אות לטובה ואתן להם חקים טובים אשר לא נִתּן כן לאחיהם, אשר בכל ערי מלכות גרמניה.

ומיראה מדבר פן יקום אחד הבאים אחרי ואמר להַפחִית את זכיותיהם אלה, או להכריחם לשלם מכס גדול מאשר קצבתי, בטענו כי מבלי צדק השיגו זכיותיהם ולא מידי בישוף באו להם, כתבתי את הכתב הזה לעדה לזכיות הנזכרות למעלה. ולמען ישאר זכר ושארית לדבר הזה גם לימים הבאים, קימתי את הכתב הזה בחתימת ידי ובחותמי.

נִתּן בחמשה עשר לחדש ספטמבר בשנת אלף וארבע ושמונים, היא השנה השתים עשרה לשלטוני במדינה הזאת".

הכתב הזה מזכיר את אחד החקים המיֻחדים אשר הוחקו בנוגע ליהודים. הבישוף מעיד כי אחד מגדולי חסדיו אשר עשה ליהודים הוא, כי בעבר יהודי זר דרך העיר יוכל לגור את אחיו במשך זמן מבלי היות עליו לשלם כל מכס בעד הזכות הזאת. ואמנם נחשב דבר כזה בימים ההם להנחה חשובה מאד. ברב ערי גרמניה לא נִתּנה רשות ליהודי שאינו בן-עיר להתעכב בהן אף לילה אחד; וגם בּערים המעטות אשר בהן נתּנה להם הזכות לא נתּנה כי אם אחרי תשלום מכס קבוע. הזכיות שנתּנו בכתב הזה הן חשובות באמת, והבישוף צודק מאד באמרו כי היהודים החוסים בצלו חיים בצל חקים טובים מכל אלה שנתּנו לאחיהם השוכנים ביתר ערי גרמניה.

הטעם האמתי אשר לרגלו גזרו ראשי כנסית הנוצרים על היהודים לשכּן בשכונות בודדות, נזכר בסעיף הזה הלקוח מתוך תקנות סינודת-הכהנים שהיתה בברסלוי בשנת 1266, לאמר:

“בהיות כי ארץ פולן היא אחוזה חדשה לנוצרים, ומדאגה מדבר פן תדבקנה בגלל זה על נקלה בנוצרים ההזיות והשחתת המדות של היהודים השוכנים בקרבם – גזרנו אֹמר כי אין ליהודים השוכנים במחוז הזה, הוא מחוז גניזין, לחיות בקרב הנוצרים; ושכנו מעתה כלם יחד בחלק מיוחד מהמדינה או מהעיר, באופן כי יבדל משכנם ממקום מושב הנוצרים בגדר, או בחומה, או בתעלה”.

ואספת-הכהנים המחוזית השלישית שהיתה ברבינה בשנת 1311, בחפצה לשים קץ להתבוללות הנוצרים ביהודים, אשר כנראה רבתה במחוז ההוא, גזרה, בתוך יתר גזרותיה המגבילות, גזרה אחת בנוגע למקום מושב היהודים, לאמר:

“אין ליהודים לשבת בשום מקום יותר מחדש ימים, מלבד במקומות אשר יש להם בם בתי כנסת”.

ובכל זאת נראה, כי פקֻדות האספה הזאת לא השתמרו כראוי, כי באספה שניה שהיתה במקום ההוא בעצמו בשנת 1311 שבו לדבר על אודות הענין הזה ביתר תקף, לאמר:

“אם אמנם הכנסיה נותנת חנינה ליהודים, הנה במקום שיש בו חשש הפסד ונזק למאמינים אין לחָנֵם. ובהיות כי היהודים משיבים פעם בפעם רעה תחת טובה לנוצרים, ובוז ונאצה תחת התקרבות, והדבר הזה הוא פרי ההתבוללות היתרה שבין היהודים והנוצרים; לכן גזרה אספת הנוצרים שהיתה ברבינה לפני שנים אחדות, כי על היהודים לשאת על בגדיהם העליונים טלאי עור כתֹם, ונשיהם תשאנה טלאי כזה על ראשן, למען יכירם כל איש ונבדל מקרבם; וכי אין ליהודים לשבת בשום מקום יותר מחדש ימים, מלבד במקומות שיש להם בם בתי כנסת. אך בהיות כי איזה אנשים שאינם יכלים למנוע נפשם מאסור מתרשלים בקיום ההחלטה העזה של האספה ההיא; לכן צריך ליַסְרם קשה למען ידעו מה גדול העון לעבר על פקֻדות הכהנים. ובכן, בהסכמת האספה הקדושה החפצה להסיר את המכשול הזה מהיום והלאה, הננו מעידים בכל בני מחוזנו, ככהנים כחלונים, והננו גוזרים כי אחרי שני ירחים מיום פרסום הפקדה הזאת לא יקים איש בתים ליהודים, ולא ישכיר ולא ימכר להם כל בית הבנוי מכבר, ולא יתנם ולא יַרְשֵׁם בשום אמתלא שבעולם לשבת בם. ואיש כי יעבר על פקֻדתנו זאת והיה לחרם ורבצה בו האָלָה עד שובו מרעתו”.

ככה נלחצו היהודים עד דכא, אף לא שכונה מיוחדה נתּנה להם; כל ישוב חדש נאסר להם לכונן; ועליהם היה להסתפק בחנינה הזאת אשר נתּנה להם, כי יוכלו לחיות במחוז רבינה למצער באותם המקומות אשר לאשרם היה להם בתי כנסת בהם.

אספת הכמרים בוַלֶנסיה אשר בספרד, שהיתה בשנת 1388, הרחיקה עוד יותר ללכת, ותגבל ברור את המעונות אשר בם יוכלו היהודים לדור. חקי האספה הזאת מוסבים גם על הסָּרְקים3, אחרי כי בנוגע לפחד טומאת הנוצרים עמדו היהודים והסרקים במדרגה אחת, ו“בהתערב המאמין את אחד מהם סכנה נוראה הוא מביא על גופו ועל רוחו יחד”. ואלה דברי גדולי הכנסיה הנאספים שמה: “זאת תורת היהודים והסרקים: כל רשות לא תנתן להם עוד להחזיק דירות, מֻלונים, או כל מין בתי-מושב בקרב הנוצרים, והנוצרים גם הם לא ישבו בקרבם. כי אם זאת יעשו היהודים והסרקים: התכנס יתכנסו אל תוך הגבולות הקבועים להם בערים ובמקומות שונים; ובכל מקום אשר עוד טרם הציבו להם גבולות למשכנם יציבום עתה, וקבוע יקבעו להם במקומות האלה שכונות נבדלות מעל משכנות הנוצרים, ושכנו רק בהן, וכל רשות לא תנתן להם לשכן מחוץ לגבולות הנזכרים. והנוצרים אשר יהינו לשבת בתוך השכונות ההן, כי לא יתנם לבבם למצא להם מקום משכן בקרב אחיהם, והיה אם בתוך משך זמן שני ירחים למיום פרסום הפקֻדות האלה בכנסית המדינה או ההגמוניה אשר בה ישכנו עשו כזאת, והכריחום לשוב ממעשיהם זה על פי משפט הכמרים. אך אם גם אחרי עבר שני ירחים למיום קביעות הגבולים ליהודים ולסרקים ימצאו אנשים אשר לא יקבלו עליהם את האסור הזה או כי יתרשלו מלקַיְמו ונדחו מקרב עדת הנוצרים!”.

גם אספת הכנסיה הכללית שהיתה בבזל בשנת 1434 מביעה את הדבר הזה ברור, בגָזרה בישיבתה הי"ט, בתוך יתר גזרותיה הנוגעות ליהודים, כי: “צריך להמנע מהתרועע אתם יותר מדי, וצריך להכריחם לחיות במקומות קבועים בערים ובכרכים, נבדלים משכניהם הנוצרים ורחוקים מהכנסיות עד כמה שאפשר”.

ואספת מילן, שהיתה בשנת 1565, בימי האפִפיור פיוס הרביעי, אשר קם אחרי פאול הרביעי מיסד הגיטו ברומא, דורשת בדברים קשים כי תיֻסדנה הגיטות בכל מקום. פקֻדות האספות הקודמות לה לא מצאו אזנים קשובות במקומות רבים, אך המעשה הנמרץ אשר עשה האפפיור בעצמו, בהכריחו את היהודים יושבי מקום שלטונו לשבת רק בשכונתם הנוראה, מצא לו הד בכל מקום.

ואלה דברי האספה המילנית בנוגע לזה:

“דורשים הננו בכל תקף מאת השליטים, כי יקבעו בערי ממשלתם השונות מקומות מיֻחדים, אשר בם יחיו היהודים נבדלים מהנוצרים. ואם ישנם ליהודים בתי אחוזה בתוך יתר חלקי העיר, אז על השליטים לצוותם למכרם לנוצרים בתוך משך זמן ששה ירחים, מכירה בפעל ולא בשטר מעֻשה”.

מה רחוקה הדרך מהכתב המלא חסד וחנינה, כתב רידיגר מאשפירה הנותן ליהודים בטובו מקום מיוחד כמקום מקלט ומחסה, עד הפקֻדות הקשות והאכזריות האלה היוצאות מלפני אספות הכנסיה.


 

ד. “רחוב היהודים” בפרנקפורט דְּמַיְן    🔗

הגיטו היותר נודעה ומפורסמה בכל גיטות גרמניה היא הגיטו של פרנקפורט דמין. קורותיה מצוינות, ורבים מהמקורים היותר מכאיבים בדברי ימי יהודי גרמניה מצאו להם מקום בה.

בפרנקפורט אֵחרו היהודים להתישב יותר מאשר ברוב ערי גרמניה האחרות. בשנת 1152 עוד טרם ישבו בה יהודים כלל, ועדה מסודרה נוסדה בה רק באחרית המאה הי"ב. והציון האמתי הראשון למציאותם בעיר הזאת הוא אחד ספרי הזכרונות המדבר על אדות דברי ריב והַכְּאות שנפלו בה בין הנוצרים והיהודים.

היהודים בפרנקפורט חסו בצל הקיסר עצמו עד שנת 1349, היא השנה אשר בה קנתה לה פקידות העיר את הזכות עליהם, לאמר: את הזכות להטיל עליהם מסים בשעת הצרך או הכּשׁר, ובשנה ההיא עצמה, תכף אחרי רכֹש העיר לעצמה את הזכות הזאת, באו על היהודים רעות איומות לא רק בפרנקפורט לבדה כי אם בגרמניה כלה. מכת המדינה הנודעה בשם “המות השחור” התחוללה אז בעצם תקפה באירפה, חלליה היו לאלפים ולרבבות; ורק היהודים לבדם נמלטו לפי המסופר מתגרת ידה, או כי לא כבדה עליהם כאשר על המון הנוצרים, אז עלתה הצוחה לאמר: הרעילו היהודים את מעינות המים; והרדיפה היותר אכזריה ואיומה שבזכרונות הימים החלה. הכהנים המסתגפים (Flagellants) עברו בארץ כרוח קטב ויפיצו את דבת היהודים רעה, בקראם בכל מקום חמס ושֹׁד עליהם ובהסיתם את ההמונים לבוז ולהחרים את העם שנוא נפשם. אז נשרפו בתי היהודים בפרנקפורט עד היסוד, ולשון הלהבה, אשר החריבה את שכונתם פשטה אל כל עבר, וחלק גדול מהעיר פרנקפורט היה לאפר. כל עדת היהודים אבדה, ובכל אופן אין כל זכר להצלת אחד מבניה, וקרקע אחֻזתה נפלה לנחלה לעיר.

בשנת 1360 נִתּנה הרשות עוד הפעם ליהודים להתישב בעיר, כי נדרש כסף לשליטי העיר וימצאו להם היהודים כמקור להכנסות. אחרי שובם הוטב מצבם מעט, אך כמובן לא היו להם כל זכיות4 מדיניות, וכל משרה לא נתּנה עליהם. איש יהודי לא יכל להיות חבר להמועצה (Rath), היא מועצת האזרחים אשר נהלה את עניני העיר, או להספח אל צבא החיל. בעת ההיא, לאמר במאה הי"ד, יכלו לרכש להם קרקעות ולקבוע דירתם בכל חלקי העיר, ולא הכרחו עוד לשכּון רק ברחוב קבועה, אף כי היתה גם אז שכונה שנקראה בשם שכונת היהודים על אשר בה בחרו רוב היהודים לשבת יחדו, בהיות שם בית תפלתם. בשכונה ההיא שכנו גם נוצרים, ומשנת 1364 עד 1375 שכן בה גם ראש העיר.

את זכיות היהודים קבעה המועצה מעת לעת בתקנותיה הנקראות בשם Iudenordnungen. מראשית המאה הט"ו נקבעה קביעות כזאת פעם לשלש שנים, והדבר הזה היה גם הוא מקור נפתח להכנסות, כי לא יכלו היהודים להשיג זכות הישיבה בעיר הזאת לזמן ארוך מזה, ויהי עליהם לשלם בכל שלש שנים ביד רחבה בעד חדוש הזכות הזאת. חרב דַּמָקְלֵס היתה תלויה תמיד מעל לראשם, ופעם בפעם היו צפוים לגרוש, אך הדבר שנדרש למחוקקים היה תמיד הכסף, ועל ידו עלתה בידי היהודים לחדש את זכות ישיבתם לעוד שלש שנים אחרי כלות זמנה הראשון.

ב“תקנות היהודים” משנת 1460 צוו כל היהודים לעזוב משכנותיהם אשר גרו בה עד העת ההיא, ולשכון יחד ברחוב אחת אשר קבעו להם למשכן. זאת היתה הפקודה אשר כוננה את “רחוב היהודים” (Iudengasse) או הגיטו. כטעם ליִסּוּד הגיטו נזכרה בפקודה הזאת העֻבדה, כי “יהודים רבים שוכנים על יד כנסית העיר הראשית, וקרבת-המקום הזאת נחשבה לטֻמאה ולחלול הקדש, וכדי בזיון לדת הנוצרים בערוך היהודים תפלותיהם במקום קרוב ככה לכנסיה, כי השאון אשר יקימו היהודים בשוררם שירי תפלתם יפריע את הנוצרים בשעת עבודתם. ומלבד זה הנה חרפה היא, כי יראו היהודים את לחם הקודש, וישמעו את זמרות הכנסיה בשבתם בקרבתה. ולכן צריך לא רק להרחיק את מקום מושב היהודים ובתי תפלתם ממקדשי הנוצרים, כי אם גם להפרידם ולהושיבם בחלק מיוחד מהעיר ולכלאם בו, באופן כי לא תהיה להם עוד כל אפשרות להתרועע את הנוצרים ולהתקרב אליהם יותר מדאי, כי היהודים יפעלו על הנוצרים תמיד לרעה בהתחברם אליהם”.

עוד בשנת 1442 צוה המלך פרידריך השלישי את המועצה על אדות הוצאת הפקודה הזאת, אך המועצה מאנה אז להקשיב למצותו,???נֶה5 המלך את מצותו בשנת 1458, והפעם מלאה המועצה אחרי דברו, ותקבע את המקום אשר בו יגורו היהודים. בשנת 1460 החלה העבודה ביסוד “רחוב היהודים” החדשה, ובשנת 1462 הכרחו היהודים לשבת בה. מקומה היה בחלק העיר הנושב אך מעט, ונפרוד נפרדה לגמרי ממשכנות הנוצרים הקרובים אליה, באופן כי ישכנו היהודים לבדד. כי עמדה על הגבול אשר בין העיר הישנה והחדשה, בחלק התעלה אשר עברה לאֹרך חומת העיר הישנה; ותבדילנה החומה הזאת מעל העיר הישנה, וחומה שניה, אשר הוקמה בעת ההיא הבדילתה מעל העיר החדשה. ואך שלשה מבואים חברוה אל יתר חלקי העיר: השנים אשר היו בראשית הרחוב ובאחריתה חברוה אל העיר החדשה, והמבוא השלישי, אשר היה באמצע החומה הישנה חבּרה אל העיר הישנה.

היהודים לא קבלו אמנם את הפקודות האלה בקר רוח, ובהתמרמרות עזה מחו כנגדן, אך כל השתדלותם לא הועילתם. הדבר הזה, כי עד העת ההיא חיו בשלום ובידידות את שכניהם, ועתה יאלצו על לא דבר להיות כלואים כיצורים מבדלים וסגורים על מסגר מדי לילה בלילה, – הדבר הזה הרגיזם מאד, וישתדלו בכל יכלתם להסיר מעליהם נגע הבוז הזה. ויערכו גם כתב בקשה אל המועצה להתחנן לפניה להפר את הגזרה הקשה הזאת, בערכם את הטעמים היותר מכריעים שיכלו למצוא לבטולה, “הרחוב שהוקצעה למושבם תהיה נפרדה מעל העיר כל כך עד כי בהדרש להם עזרה לא תוכל העיר לבוא לעזרתם; ומהעבר השני שוכנים רק גננים ואנשים העסוקים ביערים כל היום. עוד לפני זמן לא כביר הֻכּו היהודים ויסוקלו באבנים בהתעולל בם בני ההמון ברחובות, אשר אליהם פונים שערי הגיטו; ומה יגיע להם עוד בהיותם אנוסים מהיום והלאה לעבור תמיד רק דרך הרחובות האלה בצאתם מחוץ ל”רחובם הם“. ומלבד זה, הנה במקום בודד כזה יהיו נתונים בשתי תקופות השוק שבכל שנה לבז ולמשסה לכל הנכרים הרבים הבאים אז אל העיר”. וכנגד הטעם הראשי, אשר בגללו אמרו להעתיקם ממעונותיהם, הוא הטעם, כי שער רחוב משכנם מכון כנגד כנסית הנוצרים – הם אומרים באחרית בקשתם, כי יסתפקו מהיום ההוא והלאה בשער אחד העומד מהעבר השני, וכי יבנו שתי חומות גבוהות לפני הבתים שהם יושבים בהם ומאחריהם, ואת כל בתיהם העומדים בקרבת הכנסיה ימכרו לאחרים, ותחתם ישכרו להם בתים בעבר השני, וגם בנוגע לשער אשר בעבר ההוא יתרצו, כי יהיה לו מנעול ומפתח.

כל זאת אמרו לעשות לחשׂך קלון מנפשם ולהסיר מעליהם רוע הגזרה הנוראה אשר תעשם לעם בודד לגמרי. אך בכל בקשותיהם ותלונותיהם לא הועילו בידם מאומה, וכל הוִתּורים אשר אמרו לותר לא הועילו להם, תחת התרועעם את יתר בני האדם שכניהם נאלצו להתכנס עתה אל “הרחוב” הצרה והנעולה; תחת כל ענג באור ה' וברוח הצח, היה עליהם לשאף מעתה את אויר הגיטו המחנק, ולצאת מבתיהם וממשכנותיהם אל בתי הכלאים, אשר בהם טומטמו גום ורוחם יחד בארבע מאות בשנים! האמללים האלה הרגישו למפרע את התוצאות הנוראות של החרפה היותר איומה, אשר העטתה עליהם תורת חקי הכנסיה, ולרחובם קראו בשם “מצרים החדשה”. כי אמנם היֹה היה יִסוד הגיטו כציון לראשית עבדות חדשה, וירא עוד הפעם לעם-אמונים מה חדלי-כח המה, וכמה הם משועבדים לחפץ אדוניהם.

את בתי “הרחוב” בנתה העיר, ואתם יחד הקימה גם את בית-הכנסת, את בית המרחץ, את אולם-המחול ואת בית הכנסת-האורחים. וכנגד זה היו כל הבתים, אשר בהם שכנו היהודים עד העת ההיא לקנין העיר מבלי אשר תשלם לבעליהם כל תשלום אחר מלבד זכות הישיבה בבתים, אשר הקימה להם ברחובם החדשה. וגם את הבתים ההם לא נתנה להם בתור קנין גמור, כי בעד הזכות לשכן בהם היה עוד עליהם לשלם סך קצוב מדי שנה בשנה לקופת העיר. אחרי עבור מאה וחמשים שנה לשבתם בבתיהם החדשים חדלו אמנם מלשלם שכר דירתם בהם, בהיותם נחשבים סוף סוף לקנינם; אך הקרקע שעליהם עמדו לא יצאה מרשות בעליה הראשונים, ויהי עליהם לשלם מאז שכירות הקרקע תחת שכר הדירה ששלמו מקודם.

הרחוב היתה אפלה מאד, בהיות רחבה רק שתים עשרה רגל, ובמקומות היותר רחבים – חמשה עשר או ששה עשר רגל. עגלה לא יכלה לסוב בה, ולמנע את הערבוביה הגדולה היוצאה מעכובים כאלה הרחיבה מועצת העיר את המבוא האמצעי. ברחוב היו מאה ותשעים בתים קרובים מאד איש לרעהו, ובהם שכנו ארבע מאות וחמש וארבעים משפחה, לאמר שתים שלש משפחות בכל בית. ובהיות מספר בני העדה עולה מאלפים וחמש מאות עד ארבעת אלפים נפש, היו בכל בית בחשבון המתמצע משלשה עשר עד עשרים נפש. בהיות הרחוב צרה והבנינים רמים נראו ראשי הבנינים כנוגעים איש ברעהו, והשמש יכלה לחדור ביניהם אך מעט; ובדחק הזה הכרח העם לבלות כל חייו, כי לא רק לשכן לא נתנום מחוץ ל“רחובם”, כי גם להנפש לא יכלו מחוצה לה. יתר חלקי העיר סוגרו בפניהם, ובכל לילה נכלאו בתוך רחובם. שערי מבוא הרחוב סוגרו בבריחים משעת שקיעת החמה ועד הבקר; וביום הראשון ובכל ימי חגי הנוצרים נשארו היהודים סגורים על מסגר גם ביום. ורק במקרים נחוצים מאד הרשו לאחד מהם לצאת מחוץ ל“רחוב”, וגם אז לא יכול לצאת בלתי אם דרך פתח צר אשר היה בכל שער. גם לשאוף רוח צח יחד עם יתר התושבים לא נתנו ליהודים, למרות היות מקום מושבם קודר וסגור וממנו למחלות תוצאות. על פי חקים מיוחדים נאסר על כל יהודי להתהלך בגן העירוני, הוא המקום היחיד בעיר הנועד לטיול בעת ההיא. ואחרי כן, בהיות התעלות והחומות המקיפות את העיר לגנים נטועים עצים ושושנים, לא הרשו ליהודים להתהלך גם בהם.

ומלבד גני הצבור היו גם רחובות ידועות בעיר אשר אך בדחק יכלו לעבור בהן. ככה נאסר עליהם למשל לגמרי לעבור דרך החלקה הקרובה לכנסיה הראשית הנקראת בשם Pfarreiser, או דרך המעברות המובילות אל הכנסיות האחרות, או מעל לתעלה הנקראה בשם Holz und Zimmergraten. ואיש יהודי כי העיז ללכת במקומות האסורים האלה היו העוברים מסירים כובעו מעל ראשו. בחלקת Römerberg, היא החלקה אשר לפני בית-המועצה (Rathaus) יכלו לעבור רק בימי השוק, וגם אז לא יכלו לעבור רק מצדה המזרחי, הוא הצד אשר כנגד אולם העיר. רק אחת בשנה הראו את רוח סבלנותם בפני טומאת קרבת יהודי גם בצד החלקה, אשר בו עמד אולם העיר, ביום ראש השנה החדשה, בבוא היהודים אל האולם ובידם ראשי-בשמים למנחה לכל אחד מחברי המועצה, להראות אמונתם לעיר אבותם ותודתם על הזכות הנעלה שנתּנה להם להדחק בקרן אפלה, קודרה ורבות המחלות. רק במקרה היחידי הזה יכול היהודי לבוא אל האולם דרך פניו, אבל אם היה לו דבר באולם הזה בכל יתר ימי השנה היה עליו להכנס בו דרך הפתח אשר מאחריו.

גם ברחובות אשר בהן לא נאסרה ההליכה על היהודים לא נמלטו מכלמות ההמון וגדופיו, קריאת “Hep! Hep!” נשמעה בכל מקום עברם, ברחובות נרדפו על צואר, אבנים וטיט השליכו עליהם, והמה לא ערבו את לבם להשיב צורריהם דבר. שלש שנים אחרי העתיקם דירתם אל ה“רחוב” הוציאה מועצת העיר חק מיוחד לאסור על כל איש לנגוע ביהודים בידו או בלשונו. אך תועלת חקים כאלה מצערה מאד, כי בכל הנוגע לחרופים ולנגישות נחשבו היהודים לקנין כללי לכל. כל לץ יהיר הביט על היהודים כעל חמר הגון להתולים, והיהודי היותר נכבד והיותר חכם ומלֻמד היה אנוס להסיר כובעו בפני כל תעלול נוצרי אשר קרא:“Jud‘, mach mores!! Jud’, mach mores!”.

הדבר הזה, כי למרות כל הנגישות והלחיצות האלה לא עזבו היהודים את פרנקפורט, מוכיח לנו, כי גם במקומות האחרים סבלו היהודים את אלה המצוקות בעצמן, ובעד הרשות לבדה שנתּנה להם רק לחיות באיזו שכונה, לוּ גם לא נעמה מאד, סבלו בדומיה כל מין בזוי וחלול כבוד, ועוד שמחו בלבם אם לא המירו צורריהם את החרפות והנגישות בשׁד וברצח.

“רחוב-היהודים” בפרנקפורט היא בתולדותיה ובחליפות שבאו בחיי יושביה, סמל ההסטוריה המעציבה והמרה של כלל היהודים באירפה במאות השנים אשר בהן התקימה. גלי הרדיפות עברו עליה, להבות אש הקנאות השתערו עליה, אבני שנאת הדת ירו עליה – ובכל זאת חי היהודי היושב בה, ויעבד ויסבל.

המקרים היותר מדאיבים אשר קרו ברחוב הזאת הם מקרי פֶפרקורן ופֶטמילך, ובהיותם כטיפוס למקרים דומים להם שקרו גם במקומות אחרים וישאירו רושם עמוק בעדת ישראל, לא יחשב למותר לספר ענינם בקצרה בתולדות רחוב היהודים בפרנקפורט:

יוהן פפרקורן היה יהודי מומר, הוא היה קצב, וכפי מה שסֻפר אדותיו בין היהודים נתפש בגנבה. אחרי המירו את דתו, עשה כאשר עשו רבים מבני מינו, ויתן אל לבו להבזות את בני-אמונתו הראשונים למען הראות קנאתו לדתו החדשה; ויהי לכלי חפץ בידי הדומיניקים בקולניה, אשר לטשו עיניהם להון היהודים, בהיות ראשם הוגסטרטן האִנקויזיטור הגדול. בשנת 1507 החל פפרקורן להפיץ חוברות שטנתו על היהודים. בשנה ההיא הוציא את ספרו Judenspiegel אשר בו גבב על היהודים אשמות שונות, ויראה לדעת מה נחוץ הדבר להכריחם להמיר דתם. ואחד האמצעים שהוא מזכיר בו מְצַיֵּן היטב את ארח מעשיו אשר בו הלך אחרי כן; כי לפי דעתו בספרו זה צריך לקחת מידי היהודים את כל ספריהם, התלמוד, ספרי התפלה, ויתר הספרים (זולתי הת"נך) ולהחרימם; כי הם מקור עקשותם ואי חפצם להמיר את דתם. בשנה השנית פרסם את מחברת בקרתו “ודוי היהודים”, ובשנת 1509 יצאה מחברתו “שונא ישראל” אשר בה חזר והשיג על ספרי היהודים. כונת פרסום הספרים האלה היתה, בלי תפונה, להכין את רוח ההמון למעשים בפועל כנגדם. על פי מליצת קוניגֻנד הנזירה הראשית במנזר אשר במינכן, עלתה ביד פפרקורן להתראות את אחיה הקיסר מקסימִלְיָן, ולהסיתו להוציא פקודה על כל היהודים למסר לו (לפפרקורן) את כל הספרים המכילים בקרבם דברי התנגדות לדת הנוצרית, לתורה או לספרי הנביאים; והיה הוא הדן יחידי בדבר הזה, ומצודתו פרושה על מלוא רוחב ארץ הקיסר. בשובו מפדובה, היא העיר אשר לפניה חנה הקיסר, התעכב בשטוטגַרט להתראות את המלומד המפורסם יוהן רַיְכלין, אשר קוה לפתותו לעזרהו בהוצאת הפקודה לפעל. אך בזאת לא הצליח, כי בהיות ריכלין איש אוהב-אדם לא קבל עליו את דבר בּעור הספרים בפועל, אף כי הביע את הסכמתו לבער את הספרים המבזים את הדת הנוצרית. ויהי בראות פפרקורן, כי נבצרה ממנו להשיג עזרת המלומד היותר גדול שבחכמי גרמניה, ויחל הוא בעצמו את מעשהו בפרנקפורט, וביום הששי (28 ספטמבר), הוא ערב חג הסכות (ה“א ר”ס), בא אל בית הכנסת בלוית שלשה כהנים ושנים מחברי מועצת העיר, ולמרות מחאות היהודים תפש את כל הספרים אשר מצא. וביום השני הלך לבדק בבתי היהודים, אך היהודים מחו על חִלול כבוד השבת בחמת קצף גדולה ויאלץ לדחות הדבר ליום השני. היהודים ראו וירגישו, כי הסכנה קרובה, וכי מהחרמת הספרים תוצאות לההתנפלות על רכושם וחייהם אף כי בעת ההיא עוד טרם ידעו, כי יד פפרקורן תכון עם הדומיניקים, וכל מזמות הכהנים האלה השואפים לבצעם טרם נגלו להם; ויתאמצו בכל אשר יכלו להפר את עצת צוררם. ובעזרת הארכי-בישוף, אשר חש במעשי פפרקורן כעין פגיעה בכבודו, כי לא שאל בראשונה בעצתו, עלתה בידם לעכב את בדיקתו בבתיהם. אך רוח פפרקורן לא רפתה כלל. ויחיש ויבקר את הקיסר שנית, ויצלח לו להשיג פקודה שניה, יותר מבררה מהראשונה. אז קרא בשם חברי ועד הבקרת, אשר עליהם יהיה לעין בספרי היהודים, ובקרבם נמנו גם הֻגסטרַטן האִנקויזיטור הגדול של אגודת הדומיניקים, יוהן ריכלין, וּוקטור פֿון קַרְבֶּן “מלפנים רב ועתה כהן”. אך מה התפלאו מחבלי האון בראותם, כי ריכלין ממאן לעזרם בהוצאת מזמתם לפעל, וגם ספר כתב להגן על כל ספרי ישראל, מלבד אלה המכילים דברי חרוּפים כנגד הדת הנוצרית6, ובספרו זה גלה בדברים ברורים גם את דעתו על אודות פפרקורן. עתה נטשה המלחמה בין ריכלין ובין עדת פפרקורן, המה הדומיניקים, ובין כה וכה נצלו היהודים מהרעה, אשר נשקפה להם. שני הצדדים הפיצו מחברות שטנה איש על רעהו, וגם ידידי שני הצדדים נכנסו בעבי הקורה, וסוף סוף היתה תבוסת פפרקורן כל כך שלמה עד כי היה שמו ללעג ולקלס גם בימי הדורות הבאים. הסטירה היותר שנונה של ימי הבינים, היא חוברת Epistolae Obscurorum Virorum, הופיעה בעת ההיא בהעלמת שם מחברה, אך משערים, כי היא מעשה ידי קרוטוס רוביָנוס ואֻלריך פון הֻטֵּן. החוברת הזאת שולחת חצי לעגה בדומיניקים, אשר הסיתו את פפרקורן ביהודים כהקדמה למזמותיהם אשר יזמו הם על היהודים; וגם פפרקורן נוטל בה חלקו בראש בהתול ובלעג; ככה באה מפלת צורר היהודים בפעם אחת, ומחשבות צורר היהודים הופרו, במאון אשר מאן ריכלין לקחת חלק במפעל, אשר פפרקורן עומד בראשו. היהודים נחלצו מצרה גדולה מאד ויפסידו אך את מעט הכסף שנדרש לשחד בו את הארכי-בישוף ואת חברי מועצת העיר לעכב את מעשי צורריהם בראשיתם.

אך תוצאות המקרה השני הנזכר למעלה היו הרבה יותר נכוחות7. סיעות בעלי המלאכה אשר בפרנקפורט היו בכלל קשות כנגד כל אדם, וכנגרד היהודים היתה להן איבה יתרה, ומבלי הרף השתדלו להביא עליהם גזרת גרוש. ויהי כאשר לא עלתה זאת בידן ותחלטנה להתנפל על רחוב היהודים. מנהיגן היה אחד האופים, וִנצנט פטְמְלך שמו, וביום כ“ב אויגוסט 1614 (כ“ו אב שע”ד) יצא הדבר לפעל. והיהודים ידעו את מזִמת אויביהם ואת הרעה הנשקפה להם, ולא חכו בחבוק ידים ויִכּנו לעמד על נפשם. ויכינו להם נשק, ואת נשיהם וטפם הביאו אל שדה הקברות, אשר בקצה הרחוב עד עבר זעם. וינעלו את השערים המובילים אל רחובם, ולפני השער, אשר ידעו, כי ממנו תפתח הרעה, הקימו סוללות, והמה נאספו בבית תפלתם לשפך שיחם לפני ה'. המה עודם נאספים שם והנה נשמע קול הגרזנים והקרדֻמות המכים על דלתי השערים ותרועת ההמון הפרוע. אז יצאו מבית הכנסת ולמגדולם ועד קטנם לקחו נשקם בידיהם להגן על נפשם. ההמון אשר לא יכל לעבר את הסוללה אשר מאחרי השער, פרץ אל הרחוב דרך אחד הבתים אשר על יד השער, וקְרָב איום החל ויארך שמנה8 שעות. שני יהודים ונוצרי אחד נפלו חללים, ורבים נפצעו, ומעט מעט רמה יד האויבים על היהודים המעטים במספרם. אז החלה הבִזה וההריסה בשצף קצף, וההמון פרץ אל תוך הבתים ויעש בהם שמות, והיהודים החישו להם מפלט אל שדה הקברות, אשר בקצה רחובם, הוא המקום אשר אליו הביאו את נשיהם וטפם בראשונה. ויהי בהגיע ההמון כבר עד לחצי הרחוב, והנה בא חֶבר אזרחים חמושים ויגרשום ויפיצום אל כל עבר, ואת היהודים יעצה מועצת העיר לעזב את פרנקפורט אחרי אשר אין לאל ידה להגן עליהם; וימלאו היהודים אחרי עצתה עוד ממחרת היום ההוא, ולמשך שנה וחצי רחקו מעל העיר, ויחיו בערים אשר בשכונתה. במשך העת ההיא הושבו הסדרים בעניני העיר למכונם, ויושביה השתדלו, כי ישובו היהודים אליה כבראשונה. פֶטְמְלך ועוד ששה חבריו, אשר היו מנהיגי ההמון בשעת הפרעות הומתו ביום כ”ח פברואר 1616, (כ' אדר שע"ו) ובעצם היום ההוא שבו היהודים לפרנקפורט בתרועת מנגנים ובקול המון חוגג. בהגיעם לפני הרחוב עמדו במעגל, וכתב “תקנות היהודים”, חדש אשר חקקו מֻרשי הקיסר נקרא באזניהם, כי אחרי אשר נגלה רפיון כח מועצת העיר בשעת החירום שב הקיסר עצמו להגן על היהודים, והמה היו עוד הפעם לקנינו הפרטי. אחרי שיבתם אל “רחוב”ם נתלה שלט גדול על כל אחד משלשת שעריה, ועליו צורת הנשר הקיסרי והכתבת; “תחת מחסה הוד הקיסר הרומי והקיסריות הקדושה”. והדבר היותר מוזר במקרה הזה הוא, כי על פי פקֻדת הקיסר הכרחו התושבים הנוצרים לשלם ליהודים תשלומי נזקיהם סך 175,919 פלורין. לזכר המקרים האלה קבעה עדת היהודים בפרנקפורט את יום התשעה עשר בחדש אדר ליום צום מדי שנה בשנה לזכרון צאתם מהעיר, ואת יום העשרים בו ליום חג, הוא יום “פורים-פטמלך”, לזכר שובם אל עיר מולדתם.

המקרה החשוב, אשר קרה בזמן לא רב אחרי כן, הוא דבר השרפה העצומה, אשר אכלה בשנת 1711 את הרחוב כּולה.

מספר תושבי הרחוב גדל מאד ברבות הימים, אך גבולות מקום מושבם נשארו כמו שהם. בתים חדשים לא נוספו, ומאה ותשעים הבתים, אשר היו בראשונה למעון רק לאלפיִם איש, היו עתה למושב לשמנת אלפים נפש לכל הפחות, זאת אומרת בית לאחת וארבעים נפש. ויהי ביום י"ד לחדש יאנואר שנת 1711 (ה' שבט תע"א), ותפרץ אש בבית רב העדה, אשר עמד באמצע הרחוב, ותמחה את שכונת היהודים כלה מעל הארץ; ותקרא השרפה הזאת בשם “שרפת היהודים הגדולה”, כנגד “שרפת הנוצרים הגדולה”, אשר היתה שמנה שנים אחרי כן. ויהי אך נודע דבר מאכלת האש הנוראה לתושבי העיר הנוצרים, ויחפזו לבוא אל הרחוב בהמון להחיש עזרה. אך היהודים הנבהלים משואת פתאם, ואשר זכרונות ימי קדם טרם נמחו מעל לוח לבם, מהרו וינעלו את שערי רחובם בפני שכניהם. ועד אשר שבו ויפתחום הספיקה האש להתפשט בכל השכונה, וַתַּשם את כל נויה, לא נשארו בלתי אם שלשה בתים, אשר עמדו בקצה הרחוב. והיהודים האמללים נשארו מבלי כל מחסה ומעון; ויהיו אחדים בהם, אשר חננום שכניהם הנוצרים ויתנו להם מקום לגור בבתיהם, ואלה אשר לא יכלו למצא להם מעונות בתוך העיר התישבו בערים הקרובות אליה מסביב עד אשר ישובו ויבנו בתיהם; ולעניים דאגה מועצת העיר ותמציא מקלט להם בבית-מחסה עד אשר יתֻקנו בתי מעונם השרופים.

ובנין בתי הרחוב כלם החל כמעט בפעם אחת. עוד בחרף השנה ההיא תם בנין בית הכנסת, הוא הבית אשר עמד עד שנת 1854, ואשר במקומו נבנה אז הבית הגדול והנהדר שחונך בשנת 1860, ובשנת 1717 תם בנין הבתים כלם. ובשוב הבונים לבנות את בתי הרחוב מחדש הרחיבו את הרחוב בארבע אמות, עדי הגיע רחבה לערך עשרים רגל. והבתים נבנו אך עד רום שלש יציעים, ורק בבנינים האחורנים הורשו להוסיף עוד יציע אחת. על הבתים נאלצו לשים שלטים ועליהם תמונות שונות, ויהי כל בית נודע בשם מיוחד כשם: בית-הדב, בית-התנין, בית השלד הלבן, הירק, האדֹם, השחור, וכו'. וגם תושבי הבתים צֻינו על פי השלטים האלה, ויקראו להם למשל בשם: פלוני היהודי, Zum Bären וכדומה. וגם משפחת “רוטשילד” הידועה נקראה בכנוי הזה על שם “השלט האדֹם” אשר צין את ביתה.

ו“הרחוב” באה עוד פעמים אחדות באש, בשנת 1774 ובשנת 1796. בפעם הראשונה נחרבו בה אך אחד ועשרים בית, ותושביהם שכרו להם בתים מחוץ לרחוב למשך שנתים, עד אשר נבנו בתיהם שנית; אך בפעם השנית אכלה האש חלק הרבה יותר גדול מהרחוב, ותשם לשַׁמָּה מאה וארבעים בית. הדבר הזה היה בשעת ירית הצרפתים את כדורי תותחיהם על העיר תחת פקודת קְלֵבֶּר מיום י“ב יולי עד יום י”ד בו. אך לא ארכו הימים והחלק הזה הנודע בשם Bornheimer Strasse שב ויבנה, ומראהו הוטב מאד, כי הרחב הרחיבוהו ויקימו עליו בנינים נהדרים.

“רחוב היהודים” הגיעה עד קצה. ויבאו ליהודים ימים טובים ורוח החרות והחפש, המצַינת את אפִּי אחרית המאה השמונה עשרה וראשית המאה התשע עשרה, נשבה גם עליהם. בשנת 1860 באה פרנקפורט9 ומחוזים אחדים הקרובים אליה תחת שלטון-משפט הנסיך קַרל טֵאודור פון דֵלְבֶּרג הנאור והטוב, והוא שם לבו מאד להטבת מצב היהודים, אשר בארץ אַחוזתו, ויעזרם הרבה בהתאמצותם להתקדם, ביסוד בתי ספר, ובעוד דברים כאלה וכאלה; ובשנת 1811 נתן להם כל זכיות אזרחים. אך בימי הנסיגה, אשר פרצה בזמן קצר אחרי כן הודח ממשרתו, וליהודים אבדו הזכיות אשר חונם בהן.

אחרי מפלת נפליון, בשוב מדינות גרמניה ועריה לדרכי ימי הבינים וחקיהם בנוגע ליהודים – סבלו גם יהודי פרנקפורט רעות רבות. קריאת “”Hep! Hep! נשמעה שנית בתרועה ברחובותיה, בתי היהודים לא שלוו מפחד, והיהודים גֹרשו ממקומות הטיול; ובגלל הפרעות האלה עזבו משפחות רבות מישראל את העיר. שנות העשרים והשלשים במאה הי"ט היו ימי חשך ליהודי גרמניה. אך אז הגיעה שאלת האֶמַנְצִפַּצְיון עד מרום קִצה, ולוחמי ישראל, אשר בראשם עמד גבריאל ריסר, ערכו המערכה ברוח אֹמץ כביר. ותגע התעמולה הזאת גם בגורל היהודים בפרנקפורט, ובשנת 1848 זכו עוד הפעם בזכות אזרחים, אך בשנת 1850 שבו וישללון מהם עד שנת 1864, אשר בה שבו וַיְזַכּום בהן עד היום.

והרחוב, גם אחרי שובה להבנות אחרי השרפה הגדולה בשנת 1711, היתה עוד חשכה וקודרה כבראשונה. הבתים הרמים שנבנו כל כך קרובים האחד לרעהו שללו מהם כמובן כל אור השמש והאויר, וכן נמשך הדבר (מלבד בחלק המערבי, אשר נשרף בשנת 1790 וישב ויִבָּנה אחרי כן, כרשום למעלה) עד שנת 1830, היא השנה, אשר בה יצא משפטם מלפני שליטי העיר לֵהָרֵס בגלל מצבם הרעוע; והסרתם משני עברי הרחוב הוסיפה בה מקומות מרֻוחים, אשר דרכם יכל האויר לעבר. אך גם לימי ישיבת היהודים צפופים ודחוקים ברחוב הזאת בא הקץ, ואך נשמע קול תרועת האמנצפציון בראשית המאה החולפת החישו רבים מהם לעקר דירתם מבתי כלאים האלה, ומאז לא הוכרחו עוד לשוב אליהם. הבתים הפנוים הושכרו לבני דלת העם הנוצרים, אשר התישבו בהם, עד כי לא היתה עוד “רחוב יהודים” מיוחדה בלתי אם בשמה ובזכרונותיה הקדומים. שנים מבתיה מְעַנְיְנים ביחוד; הבית אשר בו נולד ליב ברוך, הוא הסופר הנודע בספרות הגרמנית בשם לֻדְוִיג בֶּרְנֶה, והבית העתיק של משפחת רוטשילד.

כעשר שנים אחרי כן מטו בתי חלק הרחוב היותר עתיק לנפל מרב ימים, ויהרסו כלם מלבד בית רוטשילד. אז רחב חלק הרחוב הזה כרחב רחוב בָּרְנְהֵים, הוא חלק הרחוב העתיק אשר הרחיבוהו בראשית המאה החולפת, ושני החלקים האלה יחד היו לרחוב אחת יפה ורחבה, אשר בה אין כל זֵכר עוד ל“רחוב” העתיקה והצרה, היא “רחוב ברנה” (Börne 10Strasse) עד היום.

ציון קדש חשוב מימי התקופה העתיקה הוא בית-הקברות הקדמון העומד בקצה הרחוב הנזכרה, מוקף חומה גבוהה ושמור ממראית עין העוברים. בשדה בית הקברות הזה, אשר אליו הביאו היהודים את נשיהם וטפם בשעה שהתנפלו בני ההמון על רחובם, – תִּמְצאנה (בהוציאנו מכלל זה אחדות ממצבות בית הקברות שבורמיזה) המצבות היותר קדומות שבמערב אירפה, וקברי הרבנים המפורסמים מאד. כל רבני עדת פרנקפורט העתיקה, וביניהם הרב הגאון בעל “פני יהושע” ורבי פנחס הורביץ זצ“ל. עתה רבתה העזובה במקום הזה: אחדות ממצבותיו התגלגלו לארץ והן מֻנחות שם בערבוביה גדולה, ואחדות מהן החלו להתפורר. בקצה השדה מזרחה קרובים הקברים איש לרעהו, אך על יד הביאה ישנן רק מצבות מעטות, מספר צבּורים קטנים נפוצים כה וכה. הדבר הזה מתבאר על פי ההשערה, כי החלק המזרחי הוקצה לקברות בני פרנקפורט עצמה, וצבורי-הקברות הקטנים הם קברי העדות הקטנות הקרובות לפרנקפורט, אשר אל המקום הזה היו מביאות את גויות מתיהן לקִברן. שדה הקברות הוא גדול, ובו יותר מששת אלפים מצבה, אשר כְּתבותיהן נותנות חומר רב לחוקר תולדות היהודים ומנהגיהם. “מכל האוצר העצום הצפון בבית הקברות הזה שבפרנקפורט, נתפרסם אך חלק קטן מאד”. העדות הזאת אמתית, אך כל הכתבות האלה נעתקו בעזרת הרה”ג הגדול מוהר"ר מרדכי הלוי דר' הורוויץ, רב בית הכנסת החדש הנשקף על פני בית הקברות הקדמון הזה, ועוד מעט והתפרסמו בדפוס לשמחת לב החוקרים המלומדים11. זמן המצבה הקדומה שבהן הוא שנת 1272, והקבורה האחרונה בשדה הזה היתה בשנת 1828, היא השנה אשר בה יצאה פקודת מועצת העיר לבלתי השתמש בו עוד לקבורה, ולבלתי שלוח בו יד עד עבר מאה שנים. וקברי המקום הם שניים ושלישיים, ואולי גם רביעיים, כי במלאת פני כל שטחו קברים שבו ויכסוהו בשכבות עפר למען יוכלו לשוב ולקבר בו את מתיהם. את הדבר הזה נראה ברום קרקע שדה הקברות מקרקע הדרכים אשר על ידו, ובהמצא בקבר אחד שתים או שלש מצבות. אבני המצבות הן אבני חול אדֻמות, מלבד האבנים העתיקות12 מאד שהן אפוּריות. הכתבות שעל רֻבּן נקראות עוד היטב, ואחדות מהמצבות הן מעשה ידי חרשים אמנים. על פי רב חצוב על המצבה ציון הבית אשר בו חי הנפטר, וככה נמצאות שם מצבות מקֻשטות בתבנית דֻבּים, אריות, כוכבים, וכיוצא בהם. והמצבה היותר יפה היא מצבת אחד מבני משפחת טְרַךְ (תנין = Dracce), אשר עליה נראה תבנית תנין מעשה חרש, ומסביב לו זר שושנים.

רבנים מפרסמים מאד קבורים בשדה הקברות הזה, כל רבני עדת פרנקפורט הגדולה וביניהם גם הגאון המפרסם בעל “פני יהושע”, והגאון רבי פנחס הורויץ.

נשובה אל הגיטו:

בתי הרחוב היו כלם דומים מאד איש לרעהו. כלם היו בתי עץ, מלבד בית אחד אשר נבנה אבנים. בגלל חשכת הרחוב גברה האפלה בבתים פנימה, ומקומות אחדים מבניניהם מעידים עדות ברורה על התקופה, אשר בה נבנו ועל פחד הנגישות והרדיפות אשר מלא חדרי לב יושביהם כל הימים. לאחדים מהבתים האלה אין מדרגות המובילות אל גגם, רק סלם אשר יכלו, הנמלטים אל הגג מפחד רודפיהם, להעלותו ולסך בפני הרודפים את הדרך להגיע אליהם מהרה. ולמען הנצל בשעת הסכנה בהתפרץ ההמון אל רחובם להתנפל עליהם חברו גם את מרתפי הבתים, הקרובים האחד לשני, על ידי פתחים נסתרים אשר לפניהם העמדו ארונות עץ להסתירם מעין רואים. ע"י הפתחים האלה יכלו שוכני הבתים להמלט בשעת הצרך אל מרתפי הבתים הסמוכים לביתם.

אך ת"ל כי אמצעי שמירה כאלה אינם דרושים עוד עתה. “רחוב היהודים” איננה עוד, והיהודים בני פרנקפורט יושבים עתה בכל חלקי העיר הזאת, יחד את בני יתר העמים אשר אליהם הם שוים עתה במצבם בכל זכיות האזרחים.


 

ה. “עיר היהודים” בפראג    🔗

שכונת היהודים העתיקה העומדת על שפת נהר המָלדוי הימנית, היא לנוסע המבקר את העיר פראג המקום היותר מענין שבכל חלקיה. השכונה הזאת, אשר השתרעה לא רק על פני רחוב אחת כשכונת פרנקפורט, כי אם על פני חלק שלם מחלקי העיר, נקראה לפנים בשם “עיר היהודים” (Judenstadt), ועתה היא נודעה בשם “עיר יוסף” (Iosephstadt). ברחובותיה הצרות, בבתי כנסיותיה הקדמונים, בשדה קבורתה המפורסם בדברי הימים, באולם-העיר אשר בה (זכר לימי נשיא מנהלי העדה גם משרת שופטים עליהם), בהגדותיה, ובתולדותיה יחד – היא יכולה לעורר בלב האיש הנותן לרוחו לרחף על פני זכרונות הימים החולפים המון מחשבות עצב, ולשוב להזכירהו את מרי גורל יושביה, אשר כוננו את ישוב היהודים היותר קדמון כמעט בכל הערים אשר מצפון להררי-אלף. חומותיה ושעריה אשר הבדילוה בימי קדם מיתר חלקי העיר נעלמו ואינם עוד, אך את המקום אשר עליו עמדו יַראו יושביה גם היום. רחובותיה הן צרות, דחוקות, חשכות ואפלות ככה, עד כי אינן ראויות כמעט לשם רחובות; ובתיה המתרוממים כמגדלים מכל עבר סוגרים בעד אור השמש גם בעת צהרים. מחזות מעציבים רבים נראו ברחובות האלה.

תולדות עדת פראג תחלנה לפני מאות שנים רבות מאד, אשר בהן נחשבה באמת לָעדה היותר גדולה וחשובה שבאירפה. שמות רבנים גדולים ומפורסמים, סופרים מצוינים וגבורים, יפיצו זהרם על פני “עיר היהודים” העתיקה הזאת. והוד והדר ישיתו עליה אשר לא יכהה לעולם. אכן היה בה גם מקום רחב ידים להזיות טפלות, כי אכן אין עדה בישראל מלאה ככה בהזיות, ובהגדות ומסורות כעדת פראג; אך אלה הולכים הלוך והֵעָלם לאור החקירה, והמעשים האמתים והגדולים שנעשו בה יעמדו לנצח.

תולדת יהודי פראג הקדמונה לוטה במסתרים; ועל דבר ראשית העת, אשר בה התישבו בעיר הזאת, או אשר בה באו לביהם בכלל, אין ידיעות נאמנות שיש לסמך עליהן. ההנחה כי עוד בימי הבית השני היתה בפראג עדת יהודים גדולה, אינה אלא אגדה. יכול להיות, כי במאות הראשונות לשנות ספירת הנוצרים היו יהודים רבים בפראג, אך גם לזאת אין ראיות ברורות בידינו. ורק בזאת אין ספק, כי עוד בימי עובדי האלילים ישבו יהודים בביהם ובפראג, קודם שהתגברה דת הנוצרים בארץ ההיא במאה העשירית, ישובם הראשון היה על שפת נהר המָלדוי השמאלית; אך כאשר רב מספרם ושכונתם צרה מאד נתנו להם (כנראה במאה הי"א) מקום יותר גדול לשבת בו, הוא “עיר יוסף” אשר על שפת הנהר הימנית. אך בכל אופן לא נאנסו היהודים להיות כלואים בחלק העיר היחיד הזה, ועד חצי המאה הט“ו (1473) שכנו גם ביתר חלקי העיר השונים. אך בעת ההיא, אחרי מגפה איומה, אשר שמה שַׁמות בעדה עדי נשאר בה רק העשיריה, החליטו כל היהודים הנפוצים בכל קצות העיר לשבת יחד את אחיהם, ולכונן את העדה הגדולה שהיתה ל”אם בישראל". מקרב העדה הזאת יצאו רבנים גדולים, ובתי ישיבות לתורה הוקמו בה ויזהירו בשמי היהדות. התקדמות גדולה בלמודים, ורוח גבורה ואהבת אדם מתנוצצים בספרי זכרונותיה, אך גם דפים שחורים, המספרים לדורות קטטות בית והזיות הבל, מבצבצים מתוכם. בתולדה הארוכה הזאת, תולדת מאות בשנים, תגלינה לעינינו הפעולות השונות הכוללות את סכום התאמצות האנושיוּת; וזכרונות עדת היהודים בפראג בזיוה ובצלליה, בתפארתה ובשפלותה, מראים לנו ציור נאמן ממרוצת חיי האדם במעלותיהם ובמורדותיהם בגבולות הצרים של שכונת היהודים במשך מאות השנים הקודמות להאמנצפציון.

התולדה החיצונית של העדה הזאת היא ברֻבָּה כתולדת היהודים בכל מקום. במשך תקופת מסעי הצלב, היא העת אשר הביאה צרות רבות כל כך על היהודים האמללים, בהתנפל ההמונים על הקהלות השונות, ורוצחים, שודדים13 ובוזזים הרימו ראש בשמחה – אז לקחה גם “עיר-היהודים” אשר בפראג את חלקה מידי הצלבנים. בשנת 1099 באו הצלבנים לארץ ביהם שכורים בדמי החללים, אשר רצחו נפש בערי גרמניה, ויתנפלו על יהודי פראג, ויכריחום להמיר דתם, ואת אלה אשר מאנו לשמוע להם הגירו לפי חרב. לשוא הטיף הבישוף קָסמס הטוב את דבריו ויצעק חמס על המעשים הנוראים האלה, כי הצלבנים האטימו אזנם משמוע. גם בימי מסע הצלב השלישי עברו ההמונים בדרכם לפלשתינה דרך ארץ ביהם, ובפראג דרשו מאת היהודים בחזקת היד, כי יתנו להם כסף; אך הפעם עמדו היהודים על דעתם לבלתי תת להם מאומה, עד כי לאחרונה נאלצו הצלבנים לסגת אחור מבלי הפיק זממם.

שנת ה“א קמ”ט היתה שנת הצרות היותר נוראות באלה אשר באו על יהודי פראג מעולם. ביום הראשון בשבוע של פסחם (י"ח אפריל 1389), הוא היום האחרון לפסח היהודים, עבר כמו קתולי נושא כלי לחם הקדש דרך שכונת היהודים. ובעת ההיא ואחדים מילדי היהודים משחקים ברחוב בחול ומשליכים איש על רעהו אבני חצץ, והנה נגעו אחדות מהאבנים בכמר. הדבר הזה העלה חמת הכמר וחבריו המלוים אותו עד להשחית, ויכו את הילדים מכות נוראות, ובמהר הורי הילדים, אשר חרדו לקול צעקותיהם לבוא אל המקום ההוא לחלצם מידי מעניהם, חלף הכהן ויעבר דרך רחובות העיר, הלוך וקורא, כי חללו היהודים את הקדש, כי רגמוהו באבנים עדי נפל לחם הקדש מידיו ארצה, ויהי אך שמעו אזרחי פראג את הדבר ויחישו אל בתי היהודים בחמה שפוכה ויטילו עליהם להמיר דתם, ובמאנם למעל באמונתם רצחום לאלפים ביום ההוא ובלילה שלאחריו. רבים מבני העדה, ורבם הזקן בתוכם, שחטו את נפשות ביתם היקרות להם למען הצילן מכף ההמון הפרוע, ואחר הכריעו את עצמם לטבח; בתי הכנסת נהרסו, וגם למתים לא נתּנה מנוחה. בית-הקברות הגדול היה לשממה, המצבות שוברו כלן (עד כי אין כעת שם אף מצבה אחת אשר זמנה קודם למאה הט"ו), והגופות הוצאו מקברותיהן, ויפשיטו כל אשר עליהן, ואותן עזבו לרקבה ברחובות. מעשי האכזריות האלה לא ישרו גם בעיני האפפיור, ויוציא כתב מלפניו לחרף את עושי הנבלה, ולהזכיר את פקודת אִנוצנט הרביעי, אשר אסר על הנוצרים להכריח את היהודים להמיר דתם, או לשאת ולתת אתם בימי חגיהם. אך המלך וֶנְצסלוֹס גלה דעתו, כי ראוים הם היהודים לגורלם זה, יען כי נועזו לעזב את בתיהם ביום הראשון בשבוע הפסח אשר לנוצרים ולצאת ברחובות. ואכן נאסר על פי אחד מחקי הכנסיה על היהודים להֵראות בחוץ במשך השבוע הקדוש, כדי למנעַ את ההתנגשות בין בני שתי הדתות בשעת ההתלהבות וסערת הרוחות. יהודים אחדים היו בלי תכונה משתמשים במקרה להתל בנוצרים, ועל כן היתה הפקודה הזאת, כי ישארו היהודים בביתם לטובתם. ואכן יש אשר יחשבו כי הרדיפות הנוראות האלה היו רק תוצאות ההתול, אשר התלו יהודים אחדים בכהן הנזכר.

רבות מהרעות היותר גדולות באו על היהודים בידי המומרים אשר מקרבם יצאו, ואשר חשבו למצא חן בעיני חבריהם החדשים בהפיצם עלילות שקר על בני דתם הראשונה. בכלל היו רגילים להגיד, כי נמצאו במקומות שונים בספרי היהודים דברי חרוף וגדוף כנגד הדת הנוצרית או מיסדה. ע“י ראיות מדומות, אשר מצאו לדבריהם העלו על לב ההמון והכהנים הנוחים להתפתות (כי רובּם היו בוערים ולא הבינו אף מלה עברית), ויעוררום כנגד היהודים, והיהודים מחו אמנם בכל עוז כנגד דבריהם, ויגלו דעתם, כי שקר בימינם, ואת הדברים בארו על פי מובנם האמתי; אך כל דבריהם לא הועילום, ועליהם נטל לשאת בדומיה כל יד תלאה בחרץ דעת הקהל משפטה עליהם לרעה למרות כל מחאותיהם. באחרית המאה הי”ד (1399) קם מומר אחד ושמו פסח, אשר בהמירו דתו החליפו לשם פֶּטר, ויעליל על אחיו עלילה חדשה באמרו, כי נמצאים חרופים וגדופים כנגד הנוצרים בתפלת “עלינו לשבח”, זאת התפלה הנשגבה המביעה את האמונה באחדות האל והתקוה לביאת העת אשר בה “האלילים כרות יכרתון, וכל בני בשר יקראו בשם ה'”. לאשמה הכוזבה נמצאו כמובן אזנים קשובות, ורבים מיהודי פראג לוקחו אסורים, ויומתו מהם שבעה ושבעים איש, ושלשה נשרפו חיים.

ככה עלו וירדו גלי חיי היהודים. צרותיהם לא היו אמנם תכופות, ובין האחת לרעותה היו גם ימי שלום ומרגוע, אשר בהם נמשכו עניני החיים הרגילים במנוחת זרם נחל עדנים; אך ברגע אחד יכל שלומם להפרע, וצרות חדשות צצו מארץ לדכאם ולרוצצם. ואכן, ברעות הקטנות, אשר מצאו את היהודים בכל מקום נֻסו יושבי הגיטו הפראגית במדה גדושה. גזרת נשיאת ציון הקלון על בגדיהם, ועוד גזרות כאלה מררו גם את חייהם. גם מסים רבים מיוחדים היה עליהם לשלם, ומעת לעת אִימו עליהם, כי יגרשום מהארץ, ואך בפזור סכומים גדולים עלתה בידם לעצר בעד הגזרה הזאת מצאת לפעל. לשליטים ולעם אבדו כנראה כל רגשי אנושיותם בבואם לשאת ולתת את היהודים. גם בדבר זכות קנינם על ספריהם וכתביהם לא הונח להם. החרמת ספרי היהודים ושרפתם בגלל הכילם חרופים כנגד הדת הנוצרית ומיסדה לפי דברי השוטנים, הם פרק מְעַנְיֵן בנגישות היהודים בימי הבינים. ובשנת 1559 החרמו כל ספרי היהודים וכתבי היד שנמצאו בשכונת היהודים בפראג וישלחו לוין. בשנה ההיא בעצמה פרצה שרפה גדולה בשכונת היהודים וַתַּשֵּׁם מספר רב מבתיהם; והקתולים, תחת שהיה עליהם לעזר לאמללים לכבות את האש, השליכו נשים חלשות אל תוך הלהבה ואת בתי היהודים בזזו ככל אשר יכלו. אחרי עבור שנתים נתן פרדיננד את הפקודה לגרשם מן העיר. למשך שנים עלתה בידי היהודים לעצר בעד יציאת הפקודה הנוראה הזאת לפעל, אך עתה הכרחו ללכת בגולה. על כל הבקשות, אשר בקשו מהקיסר להשיב את רוֹעַ גזרתו ענה, כי נֶדר נָדר לגרש את היהודים מפראג, ואת דברו לא יוכל לחלל ובכל זאת הושבה גזרת הגרוש בדרך אשר לא קוה לה איש. כי אחד מיהודי פראג, ושמו מרדכי צמח כהן, החליט לעשות כל אשר בכחו להציל את אחיו מתגרת הגזרה הנוראה, ויסע לרומא, ובתחבולות עלתה בידו להתיצב לפני האפפיור פיוס הרביעי ולהשיג מידו כתב התר להתיר לקיסר את נדרו, ובחדש מֶרץ בשנה השנית הרשו ליהודים לשוב למקומם.

בראשית המאה הי“ז היו בערך עשרת אלפים יהודים בפראג, ומצבם היה טוב בכלל. למשך זמן חדלו הרדיפות, ובימי ממשלת הקיסרים רודלף ומַטיאס נהדרה שכונת היהודים ותיף מאד. בעת ההיא (1548–1601) חי ר' מרדכי מיזל הנדיב הגדול בעדת היהודים בפראג. והקיסרים נתנו אז זכיות שונות ליהודים פרטים וביחוד לר' מרדכי מיזל ולר' יעקב בת-שבע, אשר עלה אחרי כן למעלת אצילים בגלל פעולותיו לטובת בית הקיסר, ויֻּתּן לו שם “פון טרוֹיֶנְבּרג”, ורשות נתנה לו לבחר לו שלט-משפחה (תבנית ארי כחל ושמנה כוכבים אדומים על שטח כחל). הזכיות האלה שנתנו ליהודים פרטים הועילו גם לטובת העדה כלה, והעם התענג על רב טובה. אך במרד ביהם בשנת 1619, הוא המקרה, אשר קדם למלחמת הדמים, מלחמת שלשים השנה, שֻנה עוד מצב שכונת היהודים לטובה, כי אלה הנוהים אחרי פרדריך מלך ביהם הבוחר הפּלַטיני הפרוטֶסטנטי שמו את שכונת היהודים לבז בגלל אמונתם לבית הקיסר הקַּטולי. אך האמונה הזאת עמדה להם אחרי כן, ויראו בה שכר טוב. כי במערכת ההר-הלבן, אשר היתה ביום ח' נובמבר שנת 1620 נצחו גדודי הקיסר נצחון גמור, ותכף שמו פניהם פראגה העיר הראשה. ויבואו על פראג ימי בזה ושפך דם למכביר; אך היהודים שהם בכלל החללים הראשונים במקרים כאלה, מצאו הפעם חסות ומגן, אשר לא קוו להם, כי מפקד צבא הקיסר, אשר זכר את אמונת היהודים לאדונו, העמיד שומרים לפני שערי שכונתם, ותִּנצל מזְועות המלחמה, אשר פשטו בכל יתר חלקי העיר. לזכר ההצלה הזאת אשר באה בדרך נס, קבעו רבני העדה את היום ההוא, י”ד חשון, ליום צום וחג, חציו הראשון לצום וחציו השני לחגיגת שמחה, ויקראו לו בשם “פורים-פראג”. ולעשירי היהודים בפראג נתּנה הרשות לקנות את הבתים, אשר עזבו הפרוטסטנטים הבורחים.

והקיסר פרדִיננד הוסיף לגמל חסד ליהודי פראג, ובשנת 1623 הוציא כתב-זכיות מרַטּסבּוֹן, אשר בו חרץ משפט, כי אין לשים עוד את יהודי פראג לאחראים לחובות אחיהם שביתר ערי ביהם; וכי אין עליהם לשלם מסים יותר גדולים מהנוצרים, דברי ראשי עדת פראג צריכים להיות נשמעים, וליהודי פראג תנתן הרשות לסחר בארץ מבלי מעצור. בשנת 1628 הרחיב עוד את גבולות הזכיות האלה, ויפקד על היהודים לשלם סך ארבעים אלף פלורין מדי שנה בשנה, ובזה יהיו פטורים מכל משא מסים אחרים.

במשך כל ימי המלחמה הארֻכּה הוסיפו היהודים לשמר אמונתם לבית המלכות. אחרית המלחמה היתה בפראג, הוא המקום אשר בו החלה; ובגשת השוידים אל העיר לצור עליה היתה שכונת היהודים, העומדת על שפת הנהר, פתוחה ביחוד לפני חצי זעמם. אז הקימו היהודים חַיָץ הנודע בשם חיץ-היהודים. על השכונה ירו האויבים בכדוריהם, ויושביה סבלו נוראות. בלכת האצילים ויתר תושבי פראג להלחם את האויב, עזבו את היהודים לשמר את העיר, אף הטילו עליהם לתקן מבלי הרף את הפרצות, אשר נעשו במבצרים ולהקים חיץ חדש, ורבים מהם נספו בימי הקרבות. אך ברית וֶסטפֿליה שמה קץ למלחמה, וימי הרעה חלפו. אז רבה שמחת היהודים, ואת חג שביתת המצור והצלת העיר חגגו בתהלוכה פֻּמְבּית בתרועה ובזמרה, ובראש התהלוכה נשאו שני דגלים שנתּנו להם בימי הקיסרים הקודמים. בתור גמול לגבורתם והכרת טובה למעשיהם, בימי המצור, נתּנה להם הרשות, כי יהיה להם פעמון בבית-הועד היהודי למקרא העדה בשעת הצרך לדון על ענינים חשובים. ומלבד זה הרבה הקיסר פרדיננד השלישי את זכיותיהם ויַרשה להם לשבת בכל ערי מלכותו ואחֻזותיו, ולאחז בכל משלח יד ואומנות, מלבד מעשה הנשק.

אך לא ארכו הימים, וימי החשך שבו ויבאו. בשנת 1779 פרצה שרפה בשכונת היהודים; ושמנה שנים אחרי כן הֵשַּׁמָּה שרפה שניה את שכונתם ותשימנה כמעט כלה לְחָרָבות. אז נאלצו היהודים לבקש להם מחסה בבתי הנוצרים; אך הארכי-בישוף אסר על הכמרים לערך את סדר המשיחה האחרונה לנוצרים ההולכים למות, אשר נתנו ליהודים לשכן אתם יחד. הדבר הזה עורר את חמת ההמון, וידרשו ממנו להשיב את פקודתו האכזריה, אך הוא מאן למלא חפצם, ויערער העם על זאת בפני הקיסר, ותהי תשובת הקיסר, כי אמנם יודע הוא כי אסור ליהודים לשכן יחד את הנוצרים, אך המקרה הזה הוא יוצא מהכלל; ואת היהודים הזהיר לבלתי התל והלעיב בנוצרים.

גרוש היהודים האחרון מפראג היה בשנת 1734. ביום 23 דצמבר בשנה הקודמת לה הוציאה הקיסרית מַריָה טרֵזיה פקודה, כי באחרית שנת 1744 חיבים כל יהודי ביהם לעזב את הארץ. היהודים הרבו לערך כתבי בקשה ותלונות אל הקיסרית, אך כל עמלם היה לשוא, ועל כלם, מלבד מתי מספר יוצאים מהכלל, היה לעזב את פראג. התוצאות הרגילות לצאת ממעשה כזה באו וַתֶּאֱתִינָה אחרי כן. המסחר שפל, ומחיר הקרקעות ירד, כי היציאה הפתאֹמית של חלק גדול מהתושבים, אנשים חרוצים וזריזים, פעלה בכל אופן לרעה. והפקידים, והחרשים, ותושבי העיר בכלל החלו לערך בקשות בהפצרות רבות כל כך להשיב את היהודים, עד כי נאלצה הקיסרית בשנת 1748 להסכים ולתת ליהודים הרשיון לשוב, בתנאי, כי המה יחד את אחיהם אשר במורביה ובשלֶזיה ישלמו מס שנתי סך שלש מאות אלף פלורין נוספים על המסים הרגילים. ויהיו משלמים את המס הזה עד שנת 1848.

באחרית המאה הי"ח החלה הרוח החדשה לפעם גם בקרב שליטי בית הַבסבורג, והקיסר יוסף השני החל להיטיב את מצב היהודים. חרות היהודים הלכה ותתקדם למרות נסיגתה לפעמים, ובשנת 1848 – זאת שנת הפלאים – חדלה שכונת היהודים להיות מקום המושב היחידי ליהודים, כי הרשו להם לשכן גם ביתר חלקי העיר. מעט מעט הוסרו השערים והחומות, ובני דלת העם באו לשבת בבתים, אשר נשארו פנוים. השכונה עם רבות מרחובותיה העתיקות עומדת עד היום, וברובן יושבים עוד יהודים גם עתה, אך לא באֹנס כי אם בבחירתם החפשית.

אחרי סַפְּרֵנו חלק קטן מהמקרים הבולטים בתולדת יהודי פראג החיצונית, נעיף עתה עינינו על חיי הגיטו הפנימים ותכונותיהם החשובות.

עדת היהודים בפראג היתה (מלבד עדת אמשטרדם) העדה היותר גדולה באירפה במשך ימי הבינים, “עיר היהודים” גדלה בשטחה, ותשעה שערים שננעלו בכל לילה מבפנים הפרידוה מעל יתר חלקי העיר, ליהודים היו בתי-דין מיוחדים להם, ומנהיגי העדה השגיחו גם על עניני המשטר; עד כי בבחינה ידועה היתה העדה הישראלית בלתי תלויה בדעת אחרים, ותהי נבדלה בזאת מיתר העדות אשר באירפה. הדבר הזה נהג כן מזמן קדום, ועוד בשנת 1268 הוציא אוטוקר השני פקודה, כי לא יעמדו עוד היהודים למשפט בדברים שביניהם לפני יועצי העיר, כי קבוע יקבעו להם “שופט היהודים” (juden iudaeorum) אשר לו יהיה המשפט להחליט דבר בכל עניני נזקים ופשעים, ויהי הרב יושב ראש בישיבות חברי בית-הדין, בשעה שבראש הנהגת הענינים המדינים עמד ראש העדה הנודע בשם primatur, ומקום המשפט היה בבית הכנסת. ככה נהג הדבר עד אחרית המאה הט“ז, לאמר עד העת, אשר הקים ר' מרדכי מייזל את בית-הועד העומד עוד היום; כי מאז השתמשו בבית הזה לכל צרכי המשפט, ובית-הכנסת נשאר לבית-תפלה בלבד. בית-הועד מחובּר אל אחד בתי הכנסת הנודע בשם Hoch Synagoge, אשר היה לבית תפלה פרטי לחברי הועד. בראש בית-הועד מתרומם מגדל נהדר, ועל לוח-השעון הקבוע בו רשומים מספרי השעות גם באותיות הא”ב בעברית14. אחרי השרפה אשר היתה בשנת 1754 נבנה בית הועד שנית, ופעמון מגדלו הוצק עוד הפעם, ועליו מֻצקות בעברית המלים “חודש בשנת התקכ”ה (1765)". בשנת 1627 גִּלה פרדיננד השני, הוא השליט, אשר הטה כל כך חסד ליהודים, את דעתו כי “עיר היהודים” היא גליל בלתי תלוי בדעת אחרים, ומנהליו ושופטיו מקרבו יֵצאו. אז התכוננו שני בתי-דין, תחתון ועליון. חברי בית הדין התחתון ישבו בכל יום למשפט, ואליהם באו כל המשפטים הרגילים; ובית הדין העליון, אשר בו ישבו חֶבר רבנים ובראשם רב העדה, היה בית המשפט לערעורים על פסקי בית הדין התחתון והענינים החשובים מאד הובאו אליו ישר. בשנת 1784 בטל בית-הדין המיֻחד הזה, ועניני עדת ישראל שבו להיות תחת השגחת מנהיגי העיר. ולמשנת 1849 היה בית הועד העתיק לבית הנהגת עניני העדה הדתיים.

ממול לבית-הועד ישר עומד בנין קדמון ונכבד. הבנין הזה איננו מצוין בגדלו, אך הוא היותר מענין בכל בניני השכונה. הוא נודע בשם “בית התפלה העתיק-החדש” (Alt-neu Schull), וכסלע איתן עמד בפני כל חליפות העתים הארֻכּות והחשכות ותמורותיהן. בפני קירותיו חלפו מחזות רבים של שלטון האדם באדם לרע לו, ושל בטחון נעלה ואֹמץ רוח חזק גם בהגיע מים עד נפש. עתיק במאות בשנים הוא הבנין הזה, ורבות הן ההשערות בדבר זמן הקמתו. השם “העתיק החדש” מעיד כנראה, כי באחד הזמנים חודשו פני הבית הקדמון הזה, ובאמת נראה ברור תכף בַּהשקפה הראשונה, כי מרכב הוא משני חלקים שונים לגמרי. הדיוטה התחתונה הקדומה היא בטעם המבנה הביצנצי, והעליונה בנויה בטעם המבנה הגוטי. לפי מסרת הגיטו נבנה החלק הקדמון במאה הששית, והחלק החדש במאה הי“ג, אך החוקרים האחרונים החליטו, כי זמן שניהם מוקדם יותר מדי, כי החלק הקדום נבנה במאה הי”ב, והחדש במאה הי"ד.

אל הבית ירדו במדרגות, כי קרקעיתו היא יותר נמוכה מקרקע הרחוב. לפי המסרת בנוהו ככה לכתחלה, למלא דברי הכתוב “ממעמקים קראתיך ה'”. אך בכל היות ההשערה יפה ופיוטית איננה עומדת בפני החקירה ההסטורית, כי הוברר הדבר, כי לפנים היתה קרקע הרחוב הרבה יותר נמוכה מעתה, ורק אחרי כן נערמו עליה ערמות עפר ותרם כהיום. תוכו של הבנין קטן וקודר; גזוזטרה אין בו, ועל הנשים לעמד לפני החלונות הקטנים הנפוצים בכתלו הצפוני. דבר חשוב נמצא בבית, הוא הדגל האדֹם הגדול הקשור אל אחד העמודים ממול לביאה. בדגל הזה רקומה תבנית מגן-דוד ובתוכו הקובע השְּׁוֵידי, ועליו הכתבת הזאת: “יי צבאות מלא כל הארץ כבודו. קי”ז לפ“ק שהוא 1357 נתן הקיסר קאראלוס דער.4 חירות ליהודים בפראג להרים דגל. – ונתחדש בימי ורדינאנד קיסר ע”ה, וברב ימים נתקלקל; ועתה נתחדש לכבוד אדוננו הקיסר קאראלוס דער.6 יר“ה בלדת בנו ערצהערצאג לעאפאלדוס יר”ה למז“ט בשנת תכון מלכותו מאד לפ”ק". הזכות לשאת דגל בפמבי נחשבה בעיני היהודים לדבר יקר ערך, ובכל עת בוא אחד הקיסרים לפראג, יצאו לקראתו בהמון חוגג, ודגלם נשא לפניהם. הקובע השוידי הרקום בתוך מגן-דוד שעל הדגל הוא סמל השלט שנתּן ליהודים מאת פרדיננד השני בתור הכרת טובה למעשי גבורתם ופעולותיהם במשך ימי מצוֹר השוידים על העיר. עתה אין הדגל רק כזכרון קדש, וכל חשיבותו וערכו הראשונים אבדו, אך יהודי פראג מראים עליו באצבע בגאון עד היום, כאל סמל אהבת יושבי הגיטו הקדמונים ואמונתם לממשלתם ולארץ מושבם.

בבית הכנסת פנימה שוררת חשכת אפלה. עד השנים האחרונות רב בו החשך הרבה יותר מעתה, בשחור הכתלים באבק מאות השנים וכתמיהן, כי מסרת היתה בפי יושבי העיר, כי במהומת שנת 1389 נתזו על הכתלים האלה דמי המומתים על קדוש ה'; ועל כן מחו הרבנים תמיד ולא נתנו לנקות את הכתלים ולסַיְדֵם, לבלתי ימחו רשמי דמי החללים, ויהי הדבר פורש על הבית מחזה תוגה ומגדיל את החשכה הטבעית אשר בו, עד כי נראה באמת כמצבת זכרון לימי העבר האפל והקודר. אך בימים האחרונים תקנו את הבית פנימה, והפסדו בתור זכרון קדומים יצא בשכרו, בהיות לו עתה פנים חדשות.

דברי ימי הבית הזה מצוינים. גם באש גם במים עבר ורעה לא אֻנתה אליו. בשעות השרפות הגדולות, הנזכרות למעלה, אשר פרצו בתוך הגיטו, אכלה לשון האש את הבנינים הסמוכים אליו מאד, אך הוא לבדו נצל וימלט בשלום, ברב ההשתדלות, אשר השתדלו להצילו. ובמשך שטפי מי המָלדוי אשר שמו שַׁמות, ביחוד בגיטו, העומדת על שפת הנהר נסתחפו בנינים רבים לא פעם ולא שתים, אך בית הכנסת העתיק עמד כנגד זרם המים כעָמדו נגד לשון האש. וגם במשך הרדיפות האַיֻמות, בשעת פּרץ אכזריות לב האדם ותחולל נוראות, ורוצחים ושודדים מבני ההמון שמו למשסה את כל בתי הגיטו, הביטו הפראים ההוללים על הבנין העתיק הזה ביראת הכבוד ולא שלחו בו ידם אף פעם. המקום הזה היה בית מקלט לאמללים הנרדפים בהתנפל עליהם צורריהם, ובו נאספו גם להתפלל לה' לשלוח להם עזרתו ולאמץ ידיהם הרפות. ולכן אין כל פלא, כי נגבבו עליו המון אגדות ומסורות, כי אכן קנה לו את לב ההמון לאהבה אותו ולהשגיח עליו ולשמרו מכל משמר. בתי כנסת רבים גדולים ונהדרים ממנו הוקמו “בעיר היהודים”, אך אין אחד בהם, ולעולם לא יוכל להיות אחד בהם, אשר אליו יביטו בחבה וביראת הכבוד כהביטם אל בית הכנסת “העתיק החדש” הזה.

מהלך רגעים אחדים במורד הרחוב לצד ימין יובילנו אל חצר הקברות הגדול. הקברים הם שלישיים או רביעיים, ולכן רמו ראשי החומות הרבה מעל לרחוב, אשר מחוץ לשדה הקברות, וקרקע בית הכנסת העומד קרוב לשם נמוכה מקרקע השדה הזה אמות מספר. מצבות הקברים קרובות מאד האחת לשנית; אחדות מהן החלו להתפורר, אך הכתבות, אשר על פני האחרות הן ברורות ונקראות היטב עד היום. את כל הכתבות האלה העתיקו כבר, והיותר חשובות שבהן באו גם בדפוס, ועל פי העדים הדוממים האלה נכתב ספר היחס למשפחות היהודים בפראג. את בית הקברות הזה הנודע בשם Juden garten (גן היהודים) השיגו היהודים בימי מלוכת אוטוקר השני בשנת 1254; אך המצבות היותר עתיקות נשברו ותהרסנה בשעת הפרעות הנוראות, אשר היו בשנת 1389, והכתבת היותר עתיקה הנמצאה עוד נחרתה בשנת 1439. מעל למבוא בית הקברות חרותים הדברים האלה בעברית ובגרמנית:

כבוד ויקר, לזכרון קדומים

השגחה לנצור אחוזת נאמנים

ומנוחה לישנים בעפר טמונים.

זמן כתיבת הכתבת הזאת הוא בשנת 1837. וזה דבר הכתבת: בשנה ההיא, בראות יהודי פראג כי שכונתם דחוקה מאד, פנו בבקשתם אל מועצת העיר להרשותם להעתיק מושבם גם מחוץ להגיטו, ותחליט המועצה לתת להם הרשיון להשתמש לבנין בקרקע בית הקברות העתיק, אשר מאז יותר מארבעים שנה לפני העת ההיא חדלו להשתמש בו לקבורה, ועי"ז תרחב שכונתם. אז קבע רבי שמואל לנדוי את הכתבת הנזכרה בביאה כמחאה להצעה הזאת, ומובן מאליו, כי נשמרו היהודים מהשתמש ברשיון המועצה, ואיש לא נגע בשדה הקברות.

רב הציונים הם שטוחים, אך אחדים מהם, ציוני קברי אנשי המעלה, הם בניני-זכרון נהדרים. על רבות מהאבנים נראה תמונות חקוקות, תבנית סמל המפלגה, אשר עליה נחשב הנפטר, או סמל משלח ידיו בימי חייו, או תבנית הוראת שמו. מצבות הכהנים למשל מקושטות בשתי כפות ידים פתוחות, ואצבעותיהן מחוברות ונפרדות כדרך חבורן ופרודן בשעה שהכהנים נושאים ידיהם לברך. על מצבות הלוים חקוקה צורת כד, ועל מצבות הישראלים תבנית אשכלות ענבים. על מצבת נערה צעירה נראה לפעמים תמונת אשה, ועל ציוני קבורת אשה צעירה נראה צורת אשה נושאת שושנה. מתמונות הדברים הרשומים על האבנים נוכל לפעמים ללמד גם את שם הנפטר, אם הוראתו היא הוראת שם אחד מבעלי החיים או הצמחים: כמו זאב, דב, צפורה, יונה, שושנה, אריה. הכתבות האלה הן מקור יקר ערך לתולדות ישראל. כלן נעתקו, והיותר חשובות שבהן נתפרסמו בדפוס. בבית הקברות הפראגי ינוחו רבנים מפורסמים, למדנים אנשי שם, רופאים גדולים, ונדיבים חשובים. פה נקרא את כתבת ציון ר' מרדכי מייזל (1528–1601), זה הנדיב הגדול, אשר רצף את כל שכונת היהודים, בנה שני בתי כנסת: “בית הכנסת הגבוה” הדבוק אל בית הועד, ובית הכנסת הנקרא על שמו. גם בית מקלט לעניים הקים, ובית תלמוד תורה, ובית מרחץ; ויעש צדקות לאין חקר וגם לקהלות ישראל, אשר במקומות רחוקים שלח עזרתו. פה גם קבר הגאון מהר"ל מפראג הנודע בשם der hohe Rabi Lö?15, אשר על אודותיו מסופרות הגדות רבות. העם הביט עליו כעל משתמש בקבלה מעשית, ושכונת היהודים מלאה מסורות על אודות מעשי נפלאותיו. מבין הספורים האלה חשוב ספור “הגולם”, אשר יצר ואשר מלא לו כל צרכיו. כנראה היה היסוד לכל הספורים האלה עסקו בנסיונות מדעיים. ראיונו את הקיסר רודלף בשנת 1592 לא נודע לעולם, ולכן היה גם הוא ליסוד לאגדה. את הבית, אשר בו ישב, יַראו יושבי פראג עד היום, והוא מצוין בתמונת אריה מצויר על שטח כחל. בעברנו נראה גם את קבר ר' דוד גנז (1541–1613) מחבר ספר “צמח דוד”; וקבר ר' דוד אָפֶּנהיים (1664–1730) מאסף קבץ הספרים וכתבי-יד העברים הנקרא עתה בשם Bibliotheca Oppenheim, תפארת הסִפְרִיָה הבודלִיָנית אשר באָקְסְפָרד; וקבר הרב יוסף דִלמידיגו (יש"ר מקנדיה, 1591–1655) אחד אנשי השם בקרב היהודים המלומדים, רופא ומהנדס, פלסף ונוסע, תלמיד גלילֶאי הגדול ורופא הנסיך רדזיביל. לא רחוק משם תנוח גוית האדם הנעלה למעלה, הוא ר' מרדכי צמח הכהן, אשר בהתאמצותו שלמעלה מכח אנוש הושבה גזרת הגרוש שיצאה מלפני הקיסר פרדיננד. קרוב לשם ישנה מצבה נהדרה שהוקמה לזכרון אחת הנשים היותר עדינות ונדיבות, היא הֶנדל אשת ר' יעקב בת-שבע פֿון טרויֶנְבֶּרג, אשר הרימו הקיסר פרדיננד השני למדרגת אציל בשנת

  1. וככה ישנם עוד אנשים רבים אנשי שם, אשר נקברו במקום העתיק הזה למימי קדם ועד לפני מאה שנים, היא העת, אשר בה חדלו יהודי פראג לקבור עוד מתיהם בו.

על ערך הכתבות האלה וחשיבותן אומר צונץ החוקר הגדול בחכמת ישראל לאמר:

“לידיעת הכתבות האלה, אף כי אינן קודמות למאה הי”א, ישנו ערך גדול מאד; בהרחיבה את ידיעותינו הרזות כל כך בנוגע ליחס משפחות ישראל, וגם להספרות ולהסטוריה תביא תועלת רבה. אך לדאבון לב לא היה דבר, אשר נהרס ונעקר במנוחת נפש יותר קרה או באש קנאות יותר חמה מאשר נהרסו ונעקרו מצבות קברי היהודים. כל המצבות העתיקות שהיו במקומות אין מספר באירפה, באזיה ובאפריקה נחרבו בצדיה, או נעלמו בחסר השגחה. כמובן היו הקברים יחד את מצבותיהם קנין אנשים פרטים, ושדי הקברות, אשר נקנו מאת המלכים, הערים והבישופים בסכומים גדולים היו קנין הקהלות; ולמרות כל אלה חוללו הקברים וישודדו במאה הי“ג בספרד, באיטליה, בצרפת ובגרמניה. “בהשתפך לקלון ושמצות, אבני קדש בראש כל חוצות”. “עצמות עבדי ה' מוצאים מקברותם יום ביומו”. “דרוסים חטוטים מתיהם לפניהם” (מספרי הסליחות); ויש אשר אחרי גרוש היהודים או טבחם לֻקחו שדי קברותיהם, והמצבות שֻברו לרסיסים, ותהיינה לאבני בנין. בכל ארץ גרמניה נבנו במשך העת שבין המאה הי”ד והט“ז חומות ויסודות ובתים ובתי תפלה לנוצרים במצבות קברי היהודים”.

ככת עומדת עוד שכונת היהודים העתיקה אשר בפראג. חומותיה התערערו, ויושביה נפוצו ויתישבו בכל חלקי העיר מחוץ לגבולותיה. אך עוד היום נעבר ברחובותיה הצרות והפתלתלות, ובקרבנו תתרוצצנה מחשבות נוגות לזכר כל המחזות הנוראים, אשר נראו במקום הזה, ורגשי פלאות על רוח הגבורה והעז, אשר לבשה את אלפי היהודים במאות שנות החשך, אשר בהן עמדו כצור נגד כל השַׁמות והשערוריות, אשר מצאום בלי הרף. אך גם מבעד לַחשך הפרוש על תקופת הימים ההם בקע אור גדול. בקרן האפלה הזאת צמחו ויפרחו אלה חיי הבית הישראלים היפים, אשר גם הם הועילו הרבה להצלתו ולקיומו. ספור החיים האלה עוד טרם נרשם16, אך הוא חשוב הרבה יותר מהמקרים והפגעים החיצונים, אשר רשמו כותבי דברי הימים, כי הם הם אשר כוננו אֳפִי העם הזה. ובהביטנו אל אלה המעונות המכערים של שכונת היהודים, יופיעו לעינינו מתוכם מחזות-הבית, מחזות שמחה ואהבה ואמץ רוח דתי; ובאר יבארו לנו: איכה מצאו היהודים די כח בנפשם לחיות ולקוות, למרות כל סערות הצרות והיסורים, אשר השתערו עליהם, ואשר כמוהם לא נפל בגורל כל עם אחר, ובמשך זמן ארך כזה.


 

ו. הגיטו ברומא    🔗

עדת היהודים ברומא היא בלי ספק העדה היותר קדומה שבאירפה. למימי פמפיוס, וכנראה עוד מזמן יותר קדום, גרו שם היהודים מבלי הפסק. יכול להיות, כי נפסקה ישיבתם למשך זמן קצר, למשך ימי מלוכת קלודיוס, אשר עליו אמרו, כי גרשם מהעיר, אך מלבד זה אין כל זֵכר בדברי הימים, כי נאנסו היהודים אף פעם לעזב את עיר מושבם זאת. גם בכל משך הימים הנוראים, ימי מסעי הצלב, סבלו יהודי רומא אך מעט מתגרת ההמונים העריצים, אשר הכבידו ידם כל כך על אחיהם בגרמניה, בצרפת, באסטריה ובביהם. מצבם בעיר רומא הקיסרית והאפפיורית לא כבד מנשא בדרך כלל, כי בדברים רבים היו אפפיורים טובים בתכונתם, אף כי נמצאו גם יושבים על כסא פטרוס, אשר עשו כל מה שיכלו לענות את היהודים ולהשפילם.

בימי הקיסריות הקדמונים לא נקבעה ליהודים שכונה מיֻחדה, וַיוכלו לשכן בכל חלקי העיר. אך רבם ישבו מעבר לנהר טִבֵּר (Transtewere), הוא המקום אשר בו עמדו בתי תפלתם, ובחלק העיר הזה הוסיפו מעטים מהם לגור עד יסוד הגיטו הרשמי בשנת 1556. אך בשפת הטִּבּר השמאלית שכנו יהודים עוד זמן רב לפני העת ההיא. הגשר Quattro Capi היה נודע בשם Pons Judaeorum (גשר היהודים), והאפפיור בֶּנדיקט השמיני בכתב-הזכיות אשר נתן להגמונית פָּרטוס, אשר שלטונה היתה פרושה על אי הטבּר ומֵעֵבר-לטבּר, מזכיר את “כל החבל הנקרא על שם היהודים” (Fundum integrum, gui vocatur Judaeorum) ואת גבולו הוא מצין במלים “אמצע הגשר, במקום אשר כנראה שוכנים בו היהודים” (medium pontem, ubi Judaei habitare videntur).

אדוניהם האפפיורים היו מרוצים לתת להם לגור בכל המקומות, אשר זה מאות בשנים הסכינו כבר לגור בם, ולא היה אף אחד מהאפפיורים הראשים שברומא, אשר נתן לבו להגביל מקום משכן היהודים עד קום פאול הרביעי קָרָפָה האכזרי והיותר חשוך בכל הכהנים הגדולים, אשר ישבו מעולם על כסא פטרוס. הוא היה האחד, אשר יסד את חדרי הענוים ואת בקרת הספרים ברומא, ואותו שנאו גם הנוצרים לא פחות מהיהודים. והמשטמה כנגדו גדלה כל כך בלבות בני דורו עד כי אחרי מותו חרפו וגדפו זכרונו, וליהודי אשר שם כובע כתם על פסל תבניתו מחאו כף, ויסחבו את הפסל הזה כסוחה בקרב חוצות רומא עד הקַפיטל, ושם נפצוהו, ואת ראשו יחד עם הכובע ההוא השליכו אל נהר הטִבּר. האיש הזה, אשר אותו כִּנוּ היהודים בשם “המן” צוררם הקדמוני, נודע בתור מכונן הגיטו הרומאית, אשר בה נדחקו למשך שלש מאות שנה אלפי בני אדם לחרפת האנושיות והשכלתה, כי אך עלה עלה על הכסא האפפיורי מהר להוציא (12 יולי 1555) את כתבו המפורסם 17Cum nimis absurdum בנוגע ליהודים. בכתבו זה הוא חוזר ושונה את כל ההגבלות, אשר להן הסכינו כבר היהודים; אך הסעיף המענין אותנו הוא הסעיף המצוה כי “ברומא ובכל יתר ערי מדינוֹת האפפיור חיבים היהודים לחיות נפרדים לגמרי מהנוצרים, בשכונה או ברחוב אשר מבוא אחד ומוצא אחד להן, רק בית כנסת אחד יהיה להם, ובתי כנסת חדשים לא יבנו, וכל קרקע לא יתנחלו להם לאחֻזה”. עפ"י תקף הכתב הזה נלחצו היהודים בחזקת היד אל תוך כלאם, למרות כל כתבי הבקשה והמחאה, אשר ערכו כנגדו. פאול הרביעי הקצה להגיטו חלק אדמה קטן המכיל רק רחובות אחדות צרות ומחליאות לארך שפת הטבּר השמאלית, המשתרעות מהגשר Quattoro Capi עד "רחוב הקינות (Wiadel Piatro), הוא המבוא, אשר שמו יאה מאד לשכונה החדשה, אשר היתה באמת מקום קינות ליהודים, ובדמעות ובקול קינה ונהי עברו דרכו ביום 26 יולי 1556. היהודים סרבו בראשונה לקים את פקודת האפפיור, והאחד מהם, ר' דוד ד’אשקולי, פרסם מחברת כנגדה; אך כל עמלם לא הועילם, ואשקולי נענש להאסר בכלא כל ימי חייו.

בראשונה נקרא החבל ההוא בשם vicus Judaeorum, ואחרי כן בשם Ghetto. הוא היה צר מאד, וקרקעו נמוכה לאֹרך הנהר, וכל חלאה ודמן התגבבו בו. ובשנת 1656 רבה חלאת הגיטו ככה עד כי סֻגרו שעריה לשלשה ירחים, ולתושביה האמללים לא נתּנה הרשות לצאת ממנה בכל משך העת ההיא. אחד הנוסעים שבקר את רומא לפני ארבעים שנה בערך, אומר על הגיטו כדברים האלה: “בבקרי אותה בפעם הראשונה פרץ הטבּר על גדותיו, ושטף מימיו הכּתומים שטף ויעבר דרך רחוב פיוּמְרָה, היא הרחוב היותר שפלה ברחובות הגיטו וחלק מיסודות בתיה שקוע במי הנהר. גם לאֹרך רחוב אָקְטַבְיָה זרמו מימי הנהר ויכסו חלק מהבתים היותר נמוכים. ומה מעציב מראה השכונה האמללה, השוקעת ככה בגלי הטבּר! מדי שנה בשנה יטעמו היהודים ברומא טעם מבול, והגיטו תדמה אז לתבת נח הצפה על פני המים יחד את אנשיה וחיותיה. הסכנה תגדל ביחוד בגאות הטבר על ידי מימי הגשמים והרוחות המערביות תסֵבנה אותו לאחור, אז אין מפלט לכל השוכנים בדיוטות השפלות, כי אם בחדרי בתיהם העליונים”. וסופר איטלקי, בדברו על חרות היהודים שנתּנה להם בשנת 1848, מתאר את הגיטו כ“גל בתי חמר נאלחים, אשר בם ישרצו ארבעת אלפים נפש, בשעה שגם מחצית המספר הזה לא יוכלו לחיות בהם כי אם בדוחק. הרחובות הצרות והנמאסות, והאשפה הרַבָּה הַמִתְכַּנֶסֶת בהכרח מגִּבוב בני אדם רבים כל כך במקום דחוק – עושים את השכונה לגעל נפש ולמקום סכנת מות”.

ובשכונה המגאלה הזאת היה על היהודים לשבת; ואכזריות הרצח של פאול הרביעי שמה את האבן הראשה על עמוד הקלון, אשר הוקם במרוצת מאות שנות הקטולות אבן על אבן, ואשר כל אחת מהן צִיְּנה מין חרפה חדשה ליהודים. קשה כאבן היה פאול הרביעי בהתיצבו כצר נגד העם השומר אמונתו, ולבשורת מותו עלזו כל גרי שכונות היהודים בכל מדינות האפפיור, בקוותם אז, כי בהיות כל אפפיור חדש מושל שאין דעתו תלויה בדעת הקודמים לו ומחוקק חקים חדשים בארץ ממשלתו, יוכל הַקָּם אחריו להשיב את גזרותיו. זאת היתה הנחמה היחידה ליהודים בשבת על כסא פטרוס אפפיור הצורר אותם, לאמר: מי יודע? אולי יהיה הבא אחריו טוב ממנו. ותקותם לא נכזבה בפעם ההיא, כי פיוס הרביעי (1559–1565), אשר קם אחרי פאול, הרגיש בצער היהודים ויקל עֻלם מאד, והנהגתו אתם נחשבה לתשועה גדולה להם מתגרת יד האכזריות התכופה של האפפיור הקודם לו. בשנת 1561 הוציא עפ"י השתדלות היהודים כתב על אודות יהודי מדינתו לאמר: “האפפיור הקודם לי הפיץ פקֻדה מסַדרת עניני חיי היהודים. ובאשר נמצאו אנשים אשר לתאות בצעם השתמשו בה לעַנותם, לכן הנני חורץ משפטי, כי יוכלו היהודים במשך מסעיהם להסיר כובעם הכתם, ולא יחבשוהו לראשם רק במקומות שבם ישארו למשך זמן יותר מיום אחד. אם לא תספיק להם ולמסחרם השכונה הקבועה להם בעריהם יוכל הנציב להרחיבה, או לקבוע להם שכונה יותר גדולה ויותר נאה. מלבד בתיהם אשר בשכונותיהם יוכלו לרכש להם גם נחלות אחרות עד ערך 1500 זהובים, ואותן יוכלו להשכיר לנוצרים. רשות להם לסחר את הנוצרים, אף יכולים הם לעסק בכל משלח יד ובכל מיני סחורה, ולהתערב בנוצרים, אפס כי משרתים נוצרים לא יקחו להם. בשכונות הקבועות להם לא יוכלו הנוצרים בעלי בתיהם לדרוש מהם שכירות נפרזה, כי אם עליהם להשכירם להם בשכר אשר יקצבו פקידי העיר”. בפקֻדת החסד הזאת ישנן עוד תקנות אחדות, אך התקנה הנזכרה פה באחרונה חשובה מאד.

בעלות אחריו פיוס החמשי על כסאו (1566–1572) התקדרו שמי היהודים שוכני רומא שנית בעבים. רחמי פיוס הרביעי הרגיעו את רוחם, ויאמצו לבם לקוֹת עוד יותר לטובה, אך בימי פיוס החמשי שב רוח פאול הרביעי לתחיה. הוא השיב את כל הנחות פיוס הרביעי, ויחדש את פקדת פאול הרביעי, היא פקדת Cum nimis absurdum. בצאת הגזרה על היהודים בפעם הראשונה להתכנס אל הגיטו צֻוּוּ למכּר כל נחלותיהם אשר להם מחוצה לה; אך המה השתמטו מזאת, ובימי פיוס הרביעי נתּן להם הרשיון שנית לרכש להם נחלות קרקע, כרשום למעלה. אך פיוס החמשי הוציא צו בנוגע לענין הזה, כי כל נחלות קנין היהודים, אשר לא תמכרנה רק למראה עין, תהיינה לקנין לכנסיה. ובשנת 1569 הוציא פקדה על היהודים שבכל ערי מדינותיו, מלבד רומא ואנקונה, לצאת מהן במשך שלשה ירחים, ואשר ימרה את פקדתו זאת יֻקח לעבד וכל רכושו יָחרם. ועל היהודים יושבי שתי הערים האלה פקד לבלתי קבל את הגולים אל ביתם; אף אסר עליהם לעזב את עירם וללכת אל מקום אחר. ובנוגע ליהודים שוכני הגיטו הרומאית חקק חקים מיֻחדים. על כל יהודי היה לשוב אל הגיטו בכל יום לפני בוא הלילה. אחרי זמן תפלת Ave Maria יסגרו שערי הגיטו, וכל יהודי שנמצא אחרי כן מחוץ להגיטו נענש קשה, אם אך לא עלתה בידו לשחד את השומר. וגריגורי הי"ג (1572–1585) אשר קם אחרי פיוס החמשי חקק גם הוא חקים ברוח הזאת; אך עליו יאמרו, כי הוא הרשה ליהודים, אשר גרש פיוס החמשי ממדינות האפפיור, לשוב אל הארץ.

אחריו קם סִקסטוס החמשי (1585–1590), הוא האיש, אשר היה ובעל הרוח היותר נדיבה בין כל היושבים על כסא האפפיורות. הוא הרבה להטות חסד ליהודים, ובימיו זרחה להם שמשם ביפעה גדולה עוד מאשר הרהיבו הם בעצמם עז בנפשם לקוות. בשנת 1586 הוציא את פקֻדתו christiana potas, אשר בה נתן ליהודים רשות להתישב בכל ערי ממשלתו, ועל פקידיו צוה לקבוע להם משכנות יאים להם בשכירות הרגילה, ועל השכירות הזאת אין להוסיף אחרי כן. במקומות שהיו להם לפנים בתי כנסת רשות להם לשוב ולפתחם. בקצרה; בפקֻדה הזאת חדש את כל זכיות היהודים, ובימיו באו רבים מהם להתישב ברומא.

אך קלֵימנט השמיני (1592–1605) שם קץ לרב הטובה הזאת, וביום כ"ה פברואר 1593 הוציא את פקֻדתו Caca et perfidia Hebraeorum obdurata אשר בה בטל את כל פקֻדות הרצון של פיוס הרביעי וסקסטוס החמשי, וישב ויחדש את גזרות פאול הרביעי ופיוס החמשי הקשות בכל תקפן. את כל היהודים, אשר שבו אל ערי מדינות אפפיורותו במשך כהֻנת סקסטוס החמשי שב ויגרש. בתוך משך שלשה ירחים למיום פרסום הפקֻדה היה על כל היהודים (מלבד תושבי רומא ואנקונה ואביניון, אשר אותם הרשה להשאר בגלל עניני המסחר הגדולים שבידיהם) לעזב את משכנותיהם. מספר היהודים בבולָניה עלה בעת ההיא לתשע מאות נפש; ובצאתם את עירם לקחו את עצמות מתיהם עמם, וישובו ויקברון בשדה הקברות אשר בפְיֶרה די צֶנְטוֹ, אשר שם היתה עדת יהודים קטנה.

בימי האפפיור הזה חשו יהודי רומא את הנחיצות הרַבָּה לחק את חק “חזקת האחֻזות” בשכונתם. וזה דבר החק: בהקצות פאול הרביעי למקום מושב ליהודים את חלק העיר שבין “רחוב הקינות” ובין גשר Quarattro Capi, היו במקום ההוא בתים רבים, אשר בהם שכנו משפחות נוצריות, וגם רבים מהבתים אשר בהם שכנו היהודים היו אחוזת נוצרים. את כל הבתים האלה היו היהודים נאלצים לשכּר, אחרי כי לא נתּן להם כל מקום אחר לשבת בו; ובעלי הבתים בדעתם זאת יכלו לדרש בעד שכירותם כטוב בעיניהם. אז חפשו היהודים להם דרך להחלץ בה מזדון לב בעלי האחוזות, אשר יכלו להעלות שער שכירות בתיהם ולהשליכם ממשכנותיהם בכל רגע. ויחקו את החקים המגבילים בדיוק את היחס שבין בעל האחוזה ובין המחזיק בה, והחקים האלה נשארו קימים ועומדים בכל תקף כל ימי היות הגיטו שכונה מיוחדה ליהודים. על פי חק החזקה נשארה זכות אחוּזת הבתים לבעליהם הרומאים, והיהודים המחזיקים בהם היו חיבים לשלם להם כסף שכירותם; אך כל זמן שלא חדלו לשלם להם את הכסף הזה לא יכלו הבעלים להוציאם מבתיהם. המחזיקים יכלו לשנות את הבתים ולהגדילם כחפצם, והבעלים לא יכלו להוסיף על השכירות, אשר קבעה הרָשות. לזכות הזאת נתּן שם מיֻחד ברומית, הוא השם jus gazzaga (מהמלה העברית “חזקה”), וכל אשר היתה “חזקה” כזאת בידו חשבה לדבר יקר, כי על ידה היה הוא ומשפחתו בטוחים למצא להם מחסה ומסתור בצל קורת אחד הבתים. “זכות החזקה” עברה בירושה מדור לדור, ואלה אשר נחלוה נחשבו למאֻשרים מאד – מאֻשרים בהיות להם למצער הזכות לשבת בטח בפנה נסתרה, דחוקה ונאלחה! אך על היהודי היה להודות לשליטיו לא רק בעד זכות מקום מושבו, כי אם גם בעד הזכות שהיתה לו לחיות בכלל.

בנוגע לזכות החזקה בבתי הגיטו הוציא אלכסנדר השביעי (1655–1667) חק לטובת היהודים המומרים. האפפיורים כלם השתדלו בלי הרף ובכל דרך שיכלו לאחז בה להרבות מומרים בישראל. לפעמים עלה חפצם זה בידם, וכמובן לא הביטו היהודים אל הבוגדים היוצאים מקרבם בעיני חבה. וַיִקֶר לפעמים, כי לאחד המומרים היתה זכות חזקה על אחד בתי הגיטו; הוא יכל כמובן לעקר דירתו מהגיטו ולשבת בכל אשר חפץ; אך בצאתו מהגיטו נשאר ביתו פנוי, ועליו היה לשלם את השכירות לבעליו הרומאי, וישתדל להשכירו ליהודים. אז מצאו להם היהודים שעת הכֹּשׁר לשלם לבוגדים בעמם כרעתם ולעצר בעד אחדים מהמיר דתם, ויסכימו ביניהם לבל ישכר איש מהם בתים כאלה. ויהי בראות האפפיור אלכסנדר השביעי את תוצאות ההסכמה הזאת ויוציא בשנת 1657 פקודה להכריח את יהודי הגיטו, בתור עדה, לשלם שכירות בתי המומרים כל ימי היותם פנוים. ובשנת 1658 הוציא עוד פקודה בנוגע לזכות החזקה, לאמר: אחרי אשר היהודים מוכרים פעם בפעם את זכות החזקה בתנאים קשים מבלי ידיעת בעלי הבתים; אחרי אשר היתה להם הזכות הזאת לענין של עסק, עד כי יכבד לבעלי הבתים לגבות כסף שכירותם; אחרי שהם מוסרים הבתים לשכנים המחריבים אותם ועל בעלי הבתים לשלם הוצאות התקונים; אחרי אשר הם עוזבים פעם בפעם בתים והם מסכימים ביניהם, כי לא ישכרם כל יהודי; לכן יצאה הפקודה מלפנינו כי את שכירות הבתים הפנוים תשלם העדה הישראלית לבעליהם". וככה היה לבתי הגיטו ערך גדול, כי גם בהיותם ריקים מלאו את כיס בעליהם.

קורות יחס האפפיורים אינן נוגעות לנו, רק בנוגע לקהלת רומא ביחוד. מצוּדת השלטון הרוחני של האפפיורים היתה פרושה על מלא רחב העולם הקטולי, וגזרתיהם הכפולות והמכופלות כנגד ספרי ישראל, עניניהם עם האִנקויזיציוֹן בשאיפותיה לשרש אחרי אנוסי ספרד ופרטוגל ואיטליה, חקיהם בדבר מלבושי היהודים והתרועעם את הנוצרים והשתמשם במשרתים נוצרים ומיניקות נוצריות, ועוד חקים דומים לאלה בחשיבותם – כל אלה נגעו אל הגיטו הרומאית כאל חלק מקהל יהודי אירפה בכלל. אך מלבד אלה היו גם ענינים מיוחדים ליהודים בני רומא ואדוניהם האפפיורים.

בכלל היו האפפיורים אדונים טובים, וגורל היהודים ברַבּות מדינות האפפיורות היה טוב מגורלם ביתר הערים. על יהודי רומא לא עברה כוס הרדיפות הנוראות, הרגות הדמים, והגרושים האכזרים, המצינים את תולדות אחיהם בצרפת, באנגליה, בגרמניה, בספרד, בפרטוגל ובאוסטריה. אמנם היו נתונים לבוז ולחרפה, פעם בפעם הושמו למטרה ללעג ולהתול, אך מקרי רצח וּבִזה לא קרום. רומא היתה תמיד עיר מקלט, ופעמים רבות פתחה שעריה ליהודים, אשר גורשו מיתר ערי איטליה או ממדינות אחרות. וסבת הדבר הזה היא, כי היו האפפיורים גם השליטים הגשמיים של העיר, ובכל עת שהתנגשו עניניהם החמרים את תורת משפטיהם הרוחנים בנוגע ליהודים, הכריעו הראשונים את הכף בהיותם קרובים יותר אל לבם. ואמנם היו התושבים היהודים מביאים ברכה ותועלת בשעות הצורך, ופעם בפעם תמכו את האפפיורים בכסף במלחמותיהם את צריהם. כסף היהודים היה גם פה נשקם ומגנם, ועד ימי כהונת פאול הרביעי לא היה מצבם ברומא כבד מנשא. ואפפיורים כגריגורי הגדול, אלכסנדר השלישי, הונָריוס השלישי, גריגורי התשיעי וניקולס הרביעי, היו באמת אנשים טובים ונוחים ומטי חסד ליהודים. רק מימי פאול הרביעי והלאה (מלבד בימי האפפיורים היוצאים מהכלל הנזכרים למעלה) היה הכתב Cum nimis absurdum “הציר אשר עליו סבו חיי יהודי רומא וקורותיהם”.

עוד לפני יסוד הגיטו היה מנהג יהודי רומא לקחת חלק בקבלת פני כל אפפיור חדש בבואו אל העיר. ביאתו דמתה לתהלוכת נצחון, ותהי למחזה נהדר; וככל התושבים חלקו גם היהודים כבוד למושלם החדש, ומאופן קבלתו את פניהם למדו בדרך כלל לדעת אם נכונות להם בשנים הבאות שמחות או אנחות. הזכר הראשון להשתתפות היהודים בקבלת פני האפפיור הוא קַלִקסטוס השני, אשר בבואו אל העיר (בשנת 1120) התערבו מחיאות כפי היהודים עם תרועות יתר בני העיר. קבלת פני האפפיור היתה כנהוג בנשיאת ספר תורה, ויהי בשנת 1138, בבוא אִנוצנט השני לרומא, ויגשו היהודים אליו בלכתו אל ההיכל הלטֶּרני, ויכרעו על ברכיהם לפניו, ואת ספר תורתם הגישו אליו כאות כבוד, אך הוא ענם לאמר: “מוקירים ומכבדים אנו את התורה, כי נתּנה לאבותיכם על פי ה' ביד משה; אך בעבודתכם ובבאורכם הכוזב לתורה געלה נפשנו; כי תוחלתכם לגואל כי יבוא שוא ואפס היא, כי האמונה האַפָּסְטולית תורנו, כי אדוננו ישוע המשיח כבר נגלה”. אך גם אחרי זאת לא עזבו היהודים את מנהגם זה, ובבוא אוגֶניוס השלישי לשמש במשמרת כהונתו בשנת 1145 לקחו גם היהודים חלק בחגיגה הגדולה, וספרי תורת משה בידיהם. גם בתוך ההמון הגדול, אשר קבל את פני אלכסנדר השלישי בשנת 1165 היו יהודים נושאים ספרי תורתם בידיהם; ואחרי כן, בשנת 1187, ערכו היהודים לקלימנט השלישי קבלת פנים חביבה בתרועה ובקול זמרה.

אופן קבלת היהודים את פני האפפיורים נקבע בכל פרטיו למפרע, ובחוברת Ordo Romanus, המתארת את קבלת פני האפפיורים הננו קוראים כדברים האלה: “והיהודים באים בהכנעה, וספר תורתם בידם, ומסרו לו את הספר לכבדו, ושבח האפפיור את התורה, אך את עבודת היהודים ובאורם לספר התורה יגנה, יען כי המה אומרים, כי הגואל יבוא עוד, בשעה שהכנסיה מלמדת אותנו, כי האדון ישוע הנוצרי כבר בא”. בעת ההיא היו היהודים עומדים במערכה על יד Monto Guardano או אצל שער-טיטוס, אשר עמד על דרך האפפיור בלכתו אל הוַּטיקן. שער הנצחון הזה, אחד השרידים היותר יקרים מימי קדם, הוקם אחרי כבוש טיטוס את ירושלים, ועליו מצֻיָרים תבנית כלי בית המקדש: מנורת הזהב, והשלחן, והארון, וחצוצרות הכסף. ויהי השער הזה נחשב בעיני היהודים כסמל אבדן ארצם וכעד לחרפתם ושפלותם, וכל יהודי מיהודי רומא לא עבר לעולם דרך השער הזה, ויבחר לשטות מעליו ולעבר מצדו.

בעמוד היהודים במקומות הצבור האלה היו למטרה ללעג המון בני העיר. התעלולים שמום ללעג ולקלס, וההמון חרפם ויגדפם, ואך בשנת 1484 הרשה להם אִנוצֶנט השמיני, אחרי הפצירם בו להצילם מהבזוים האלה, לעמד בתוך השטח הפנימי במבצר St. Angels. בשנת 1513 קבלם גם ליאו העשירי לפני שער המבצר הזה, ובהושיטם לו את התורה לקחה בידו ויאמר: “מאשרים אנו, אך לא מסכימים” (Confirmamus sed non consentimus).

אחת ההשפלות היותר גדולות ליהודי רומא היתה ההשתתפות, אשר הכריחום להשתתף במרוצת שדה-המרוץ (Corso) בימי הקַּרנבל, כי היתה מרוצת היהודים לשעשועים להמון העם. מכונן המרוצות האלה היה פאול השני (1468), ויהודים מספר נאנסו מדי שנה בשנה לקחת חלק בהן לעיני ההמון הנאסף ללעוג להם ולהתקלס בם. חבריהם במרוצתם היו חמורים, שורים, וסוסי ברבריה, ולרומאים ההוללים מה יקרה המהתלה לראות את חללי לעגם והתולם מתקדמים מבלי לבוש זולתי חתיכת עור כרוכה מסביב לחלציהם ורצים לאֹרך שדה-המרוץ יחד את בהמות השדה! זה הוא מחזה החלש הנדכה ומשפל בידי החזק ממנו! ככה היה הדבר נוהג תמיד ברומא: לא היה איש שפל ונבזה בעיניו ככה עד כדי שלא יחשב עצמו במדרגה רמה ממדרגת יושבי הגיטו האמללים, אשר זכותם לשבת ברומא היתה תלויה רק במלאם חפץ אדוניהם. ומה צחק ההמון וירע בשמחה למראה היהודים הרצים! כמה שלחו הנוצרים עליהם אצבע ההתול, ואציל ותעלול, והגמון וקבצן השליכו כלם יחד שקוצים וחרפות על ראשי האמללים האלה! פעמים רבות התחננו היהודים, כי יסירו מעליהם עול הבזיון הזה, אך תחנותיהם היו לשוא, ולמשך מאתים שנה נאלצו לסבלו, ורק בשנת 1660 הטה קלימנט התשיבי אזן קשבת לבקשתם, ולמען החלץ מחרפתם היה עליהם לשלם מדי שנה בשנה 300 שקודי לאוצר האפפיור.

הרשות שנתּנה ליהודים לשבת ברומא היתה רק בתוֹר חסד, אשר הטו להם אדוניהם, ובכל שנה היה עליהם למלא את סדר בקשת הרשיון לשבת שם עוד משך שנה אחת. וזה סדר הבקשה: ביום הראשון של הקרנבל באו ראשי עדת היהודים לפני מועצת העיר, ויפלו אפים ארץ, ויושיטו צרור פרחים ועשרים שקודי לצרכי קשוט הגזוזטרה אשר עליה ישב הסינט הרומאי במשך הקרנבל. אז בקשו מהסינט להרשות את היהודים להשאר ברומא, וסינטור אחד שם רגלו על מצחם ויצום לקום, ויאמר להם, כי היהודים אינם נחשבים ברומא לאזרחים, כי אם חנינה נתּנה להם לשבת בעיר הזאת. גם מההשפלה הזאת נחלצו בשנת 1847 על ידי פיוס התשיעי; אך בשנת 1350 היה עליהם עוד לבוא ביום הראשון מימי הקרנבל אל הקפיטול להביע את רגשי הכנעתם ולשלם שמנה מאות שקודי לזכרון הטובה, אשר גמלום בפטרם אותם מקחת חלק במרוצות ולשעשע את נפש העם בעת ההיא.

אחד הענוים אשר להם שמו האפפיורים את לבם הרבה מאד, היה להביא יהודים באיזה אמצעים שיהיו להמרת הדת, בהאמינם אמונה שלמה, כי בזאת יעשו מעשה רצוי וקדוש, כי על פי השקפתם היו היהודים אנשים אובדים, ואת מאונם לקבל עליהם את הדת הנוצרית יחסו לעקשות ולעִוָּרון. להשגת תכליתם זו השתמשו בשטות שונות, אך המוזרה בכולן היא השטה, אשר בה אחז האפפיור גריגורי השמיני, אשר הסיתו אחד המומרים, יוסף צרפתי, בפקודתו Sancta mater ecclesia. מיום 1 ספטמבר 1584 צוה, כי בכל המקומות, אשר ימצא בהם יהודים במספר מספיק, יטיפו לפניהם מדי שבת בשבתו על אדות אמתיות הדת הנוצרית. הדרשה הזאת נקראה בשם predica Coattiva, וכל היהודים מבני שתים עשרה שנה ומעלה היו חייבים לבוא, אם אך לא נמנעו בסבת מחלה או בסבה אחרת מספקת, אשר היה עליהם להודיעה להבישוף; באופן כי למצער שליש ממספר התושבים היהודים היו צריכים לבוא. הדבר הזה יצא לפעל ברומא ביחוד במאה הי"ח. בכל יום שבת אחרי הצהרים היה נראה בגטו הרומאית המחזה המוזר בדפוק השוטרים בשוטים אנשים ונשים וילדים מבני שתים עשרה שנה ומעלה אל הכנסיה. את העת ההיא בחרו האפפיורים למועד הדרשות, בחשבם כי בהשוות היהודים את למודי הדת הנוצרית ואמתיותיהם, אשר יטיפו להם בכנסיה אל למודי היהדות, אשר הקשיבו באותו היום בבקר בבית הכנסת, יהיו למודי הנצרות בעיניהם כל כך נעלים יותר וראוים יותר להשמע עד כי ימירו דתם על נקלה. בראשונה הטילו לחובה, כי יבואו למצער מאה וחמשים איש, אך אחרי כן העלו את המספר עד לשלש מאות, ושומר עמד במבוא הכנסיה לספור את מספר הנכנסים, למען יהיו בטוחים, כי לא חסר המספר הקצוב. ובתוך הכנסיה היו השוטרים משגיחים, כי ישימו הנאספים לבם אל דברי המטיף; ואם נדמה להם כי אחד מהם איננו שם לבו היטב, או כי על ידי הפעלה המְּיַשֶּנת של הדרשה היה נרדם18, העירוהו במכות שוטים. הדרשן אשר היה בדרך כלל אחד הדומיניקים לקח לו לנושא דבריו אחד פסוקי הפרשה או ההפטרה, אשר קראו ביום ההוא בבקר בבית הכנסת, ויבארהו בבאור הקטולי. הדרשות האלה נשאו בראשונה בכנסית San Benedetto alla Regola, ואחרי כן בכנסית San Angelo בְּפשקרְיָה, אך כל דברי המטיפים לא עשו פרי, ותחת אשר נשאו דבריהם בראשונה בכל שבת, שבו וישאום אחרי כן רק חמש פעמים בשנה, ומעט מעט בטלו הדרשות לגמרי. בשנת 1824 השיבן ליאו השנים עשר לתחיה, אך סוף סוף בטלו בשנת 1847, היא השנה הראשונה לפיוס התשיעי.

האפפיורים והכנסיה שקדו ויתאמצו בכל מאמצי כח להעביר את היהודים על דתם, ולמומרים נעשו ההנחות היותר גדולות, כי נגאלו מהגיטו ויהנו בכל הזכיות האזרחיות. ויש אשר עשתה ההשתדלות הנמרצה הזאת פרי, ויהודים מספר המירו דתם להטיב גורלם בחיים, ואין כל ספק, כי בעורקי משפחות אחדות המתימרות בשמות רומאים נעלים ועתיקים נוזלים דמי אלה היהודים המומרים, כי בסדר קבלת יהודי בחיק הדת הנוצרית שנעשה תמיד בפומבי גדול od majorum Dei et ecclesiae gloriam (לכבוד ה' הגדול ולכבוד הכנסיה), היה עומד תמיד אחד מבני המשפחות היותר מיֻחסות בתור סנדק, וככל אשר היה הנתין ברומא הקדומה נושא עליו שם פטרונו הפַּטְריצי19, ככה נשא עליו המומר היהודי בימי הבינים את שם סנדקו האציל, ובשם הזה נודעו גם בניו אחריו ויהיו נחשבים כענף לגזע המשפחה האצילה ההיא.

כזכרון תמיד לקשׁי ערף היהודים במאנם להמיר דתם הצָגה ממול הגיטו על יד הכנסיה הקרובה להגשר Quattro 20Ca?i תמונת הצלב, ותחתיה כתובים דברי הנביא: “פרשתי ידי כל היום אל עם סורר, ההולכים הדרך לא-טוב אחר מחשבותיהם” (ישעיה ס"ה, ב).

מספר יהודים המירו דתם להיטיב מנת חלקם בחיים, ואחדים מהמומרים האלה ויוצאי חלציהם רמו ויעלו עד להפליא; ואת האחד מהם נזכיר פה בגלל העובדה המוזרה, כי אחד מבני בניהם של היהודים הנבזים בעיני הקטולים הגיע אל המעלה היותר רמה שבעולם הקטולים. האיש הזה הוא אנטי-האפפיור אַנְקַלֶטוּס השני, אשר עמד כנגד אִנוצנט השני ורב הכהנים הקטולים, ואשר הָברר עפ"י ידיעות שונות, כי אכן מגזע ישראל מחצבתו. לאיש הזה עזרו הרומאים, הסיצילים והמילָנים, ואת מתנגדו הכריח לברוח מרומא פעמים, והוא החזיק מעמד עד מותו בשנת 1138. וזה דבר אנקלטוס ומשפחתו:

במאה הי“א והי”ב העשירה המשפחה היהודית פְּיֶר-לֵאוֹני היושבת ברומא עשר רב, ובהמרותה דתה בדת הנוצרית לקחה חבל גדול בהנהגת רומא והכנסיה, והאנטי-אפפיור אַנקלטוס השני (1130–1138), אשר היה הגורם למדנים רבים ברומא ובכנסיה, היה חטר מגזע המשפחה הזאת. בֶּנֶדיקט ראש המשפחה המיר את דתו באמצע המאה הי“א בערך, וישא לו לאשה מטרוניתא אחת מבנות אצילי רומא. בנו לֶיאוֹ ובן בנו פטר-לאון, הוא אבי השם פיר-לאוני, נחשבו על גדולי רומא, וגם תאר קנסול נתּן להם. המה בנו מצודתה במבוא הגיטו קרוב לגשר המוביל אל אי הטִּבֵּר, והאי הזה עמד תחת שלטונם; וגם את “מגדל הירח” מסר להם האפפיור אֻרבן השני בשנת 1098. במריבות שבין האפפיורים והקיסרים בנוגע למלוא ידם בכהונתם עמדו תמיד מצד האפפיורים. אֻרבן השני מת (בשנת 1099) במקום מבטחו היחיד, הוא מצודת לֶאו מנהיג סיעתו. ופטר בן לאו נשא ונתן בשם האפפיור פסקל השני את הקיסר הֶנרי החמשי בדבר מלוא ידו בכהנתו לפני המָּשחו (בשנת 1110). פטר מת בשנת 1128, ועל המצבות שהוקמו לכבודו מפֹאר זכרו בתור חסיד, ו”איש אשר כמוהו לא קם לעשׁר ולכבוד". בימי חייו התאמץ להשיג לאחד מבניו את המשרה החשובה מאד, היא משרת נציב העיר, אך עמלו לא עשה פרי, כי סיעה כבירה התנגדה לחפצו. אחת מבנותיו היתה לאשה למלך רוֹזֵר מסיציליה, ובנו אשר נקרא גם הוא בשם פטר היה בראשונה נזיר בקלוני, ואחר היה להגמון בהשתדלות אביו; ובאחרונה, בשנת 1130, נבחר לאנטי-אפפיור ויקרא בשם אַנקלטוּס השני. לפי דברי הסופרים בני זמנו לא אבד למשפחה הזאת לעולם טפוסה היהודי בין בגשם בין ברוח. הסופרים האלה, אשר עדותם איננה נקיה מכל פְּנִיָה, אומרים כי בהסתכלות מחוכּמה נטו בני המשפחה הזאת אחרי האפפיורים המתקנים ויהיו לרוח החיה באופני עניני המדינה. אבי המשפחה צבר הון עתק בסחרו בעניני כספים, ובניו הלכו בדרכיו. יוצאי חלציו הרבים התחתנו את גדולי הרומאים, ובכל זאת שנאום שרידי המשפחות המיוחסות ויביטו עליהם מגבוה.

תמונת אנקלטוס כפי מה שיתארוה סופרי הזכרונות ההם איננה מרהיבה מאד, ואין ספק כי רוח סיעתם דבר בם, בהיותם כלם נוטים אחרי אִנוֹצֶנט צָרוֹ. האחד מהם כותב, כי פטר אבי האפפיור נודע בתור מלוה-ברבית נמאס ולכן היה שנוא מאד, וּוַלְטֶר ארכי-בישוף העיר רַוֶינה קורא לפְלַגוּת אנקלטוס “כפירה יהודית מְתעבה”. סן-ברנרד מתלונן, כי חטר מגזע היהודים יושב על כסא פטרוס, והדבר הזה הוא חרפה ונאצה להקטולות. איש אשר מְצִינהו כצר עין ושואף לגדולות. ואִנוֹצֶנט השני בעצמו, הוא המתחרה אתו בגדלתו, כותב אל הקיסר לוטֵר אשר היה מצדו, כי פטר-ליאון, לאמר אנקלטוס, שאף זה מזמן רב לכתר האפפיורות, והשג השיגהו ע"י ענוים קשים, שפיכות דמים, וגזלה; כי שם בכלא חוגגים אשר באו מרחוק לבקר את קברי השלוחים, ויענם בכל הענוים השונים, ברעב, בצמא, וכו'. ובמכתבו להוּגוֹ ארכי-בישוף העיר רוּאן קורא גם הוא למעשה אנקלטוס “תועבה יהודית משֻׁגעה”.

אנקלטוס מת ביום 25 יאנואר 1138, ויקברוהו קרוביו חרש במקום סתר, ובזמן קצר אחרי כן נכנעו הם וכל הנוהים אחריהם מפני אִנוצנט.

אנטי-האפפיור הזה לא היה טוב אף לא רע מרב היושבים על כסא האפפיורות בעת ההיא. אם נאבה להאמין לדברי הסופרים בני דורו, השתמש בכל האמצעים למען הגיע לתכליתו. בדבר אחד מתאימים דברי כלם: כי אכן היה מזרע היהודים; והדבר הזה נתנו לבוז בעיניהם יותר מכל מעללי אכזריותו.

עוד דברים אחדים על אודות המרת הדת:

היה היו ברומא בתים מיֻחדים למכינים עצמם לקבלת הדת הקטולית, מקלט לגברים ומקלט לנשים, אשר אליהם הובאו כל אלה היהודים שנמצאה בם איזו נטיה להמיר דתם, ויהיו מורים ומכלכלים אותם שם עד בוא שעת המרתם דתם. אם אך נודע, כי אחד היהודים הסכים פעם בדבור או ברמז לקבל עליו את הדת הקטולית, לא היתה לו עוד כל יכלת לחזור מדעתו. ופעמים רבות קרה המקרה, כי אנשים ונשים חפצו בכל לבם לשוב אל עדת היהודים לפני המרתם דתם, כי נחמו על פחזותם, אך לא נתּנה להם עוד הרשות לשוב; ובהקשותם ערפם הגיעו רבים מהם עד שערי מות ורבים הושמו במאסר. אם רק בא איש ויעיד, כי שמע יהודי מביע חפצו לקבל עליו את הדת הקטולית ע"י איזה רמז קל שרמז בתוך שיחה, או קריצה בעינים, וכדומה, נשלחו תכף שוטרי האפפיורים אל הגיטו לתפֹש את האיש, או לחפש אחריו אם לא נמצא תכף, ולהביאו אל הבית הנזכר לרצונו או גם על כרחו, בשני המקרים הבאים נראה את השטות, אשר בהם השתמשו באופן בולט: ביום ה' מאי 1605 הובאה סְטֶלֶּה בת יעקב אל המקלט, יען כי אחד מקרוביה, איש אשר גם הוא הכין עצמו להמרת הדת, העיד, כי באזניו הביעה חפצה להיות לקטולית. במשך חמשה ועשרים יום התנגדה הנערה בכל תקף להמרת דתה, עד כי לא יכלה עוד נשא ותבגד באמונתה, ויטבלוה ויקראו לה בשם הוֹרְטֶנְסְ.

וביום 26 אפריל 1689 שלח משגיח המכינים עצמם להמרת הדת שוטרים אחדים אל הגיטו לחפש נערה צעירה בת תשע עשרה שנה, בסמכו על דברי שני עדים שהעידו, כי חפצה היא להמיר דתה. היהודים הסתירוה; ויושמו אמה ואחיה במאסר, והנערה נאלצה למסר נפשה בידיהם, אך לא עזבה את דתה עד היום החמשי ביאנואר הבא.

הצלחה רבה הצליחו המסיתים בנוגע לילדים. אם לקח איש קטולי ילד יהודי בשעה שאין הוריו אתו ויטבלהו נחשב הדבר להמרת הדת בלב שלם. למרות מחאות ההורים, דמעות האם ופרפורי האב, לֻקח ילדם מהם ויחונך כקטולי, והוריו אולי לא ראוהו עוד לעולם. ענין מְרָטַרָה במאה הזאת הוא סמל מקרים רבים כאלה, אשר קרו בקנאת הקטולים ובתשוקתם להמרת היהודים דתם. כל האמצעים נחשבו לצודקים בענין הזה.

על האיש שהכין עצמו להמרת הדת נאסר להתערב עוד את בני דתו, ואם עבר על זאת קשרוהו אל עמוד הקלון וילקוהו בשוטים וענש חמשה ועשרים שקל כסף הושת עליו. עפ"י האסור הזה לא יכול האיש הזה לאכול, לשתות, וללון את יהודים, או גם לדבר אתם בלבד. ואם נודע, כי דבר גם את אביו או את אמו נענש קשה, או ענש כסף, או מלקות או גלות.

אחרי גַלוֹת האיש המכין עצמו להמרת הדת את דעתו, כי נכון הוא כבר לקבל עליו את האמונה הקטולית, קֻבל את הכנסיה באחד החגים, ביום אֶפיפני (6 יאנואר) או ביום השבועות לקטולים. על פי רב היתה ההמרה במעמד האפפיור בעצמו; ההגמון היושב ראש ערך מנאם ארך אל ההמון על אודות המופת העומד להגלות לעיניהם; ואחר הובל המוּמר לבוש בגדי משי לבנים דרך רחובות העיר במרכבה למען יתענגו האזרחים במראה הזה. אם היה המומר נשוא, בטלה המרתו את נשואיו היהודיים ויוכל להתחתן את נוצרית מבלי כל עמל.

ברומא היתה אגֻדה, אחי סן-יוסף, אשר שמו להם למטרה להדיח יהודים מאחרי אמונתם; והאפפיורים תמכו הרבה מאד את האגודה הזאת. לבַצֵעַ פעלם ולכלכל את בתי המקלט למכינים עצמם להמרת הדת נדרשו סכומים עצומים, ומאין יֻקחו הסכומים האלה? על איזה חלק מהעדה צריך להטיל המס להשגיא את המפעל הקדוש, מפעל הדחת יהודים מאחרי אמונתם? מי הוציא תועלת מהמפעלים הקדושים האלה יותר מהיהודים עצמם? כי על כן צריך להטיל את המס לצורך הזה על עדות היהודים. אכן, רעיון נפלא! על היהודים עצמם היה להמציא נשקי המלחמה לחבורות הקטוליות, השוקדות להרבות בוגדים בעמם. יֻלְיָן השלישי היה הראשון שהטיל עליהם המס הזה, בכתב דתו Pastoris oeterni vices, מיום 31 אוגוסט 1554; עשרה פלורינים על כל בית כנסת. אחרי כן עלתה הקצבה להרבה יותר, ובמשך שלש שנים, משנת 1565 עד 1568, נאנסו עשר קהלות ישראל באיטליה לתת 5258 כתרים לצרך זה.

בתקופת תקוני הפרוטֶסְטנְטיות פרצה קנאת האפפיורים בדבר הדחת היהודים מאחרי אמונתם ביתר עז; כאלו אמרו למלא את חסרונם שהחסירה הפרוטסטנטיות במספר קהלם – בהוספת נפשות מקרב היהודים.

תקוה נכזבה! כל ההבטחות הטובות לא הועילו להשגת התכלית הזאת רק במדה זעומה. למרות כל מצוקות הגיטו הנוראות נשארו היהודים נאמנים לדת מורשתם, אף כי ידעו, כי בהפנותם ערף לעמם יוכלו לֵהנות בכל הזכיות והתועליות אשר בתור יהודים שללון מהם.

בשנת 1712 מסר האפפיור קלימנט הי"א את קניני אגדת סן-יוסף ואת זכיותיה לחברי Pń Operai, אשר הוסיפו להחזיק במפעלה, אך בימינו אלה חדלה כמעט פעלתם בתור צירים להדחת ישראל מאחרי אמונתו.

אף כי היתה עדת היהודים ברומא תחת שלטון האפפיורים, בכל זאת היה לה במדרגה ידועה שלטון-בית חפשי. חיי היהודים התרכזו כמובן בבית הכנסת. הבית הזה היה ברחבת Piazza di Scuola הבנין הכיל חמשה בתי כנסת מחוברים, הקַטַלוני, הסיצילי, הקסטילני, בית הכנסת החדש, וההיכל עצמו. כנראה נקראו בתי הכנסת בשמות האלה על פי הנסחות, השונות אשר על פיהן התפללו באיהם, וקרוב לודאי כי מיסדיהם היו גולים מארצות שונות, אשר באו למצא להם מקלט ומחסה ברומא. השתים האלה בכל היותם נפרדים בפעל, היו כלם מחוברים בבנין אחד, מפני כי לא נתּנה רשות ליהודים לבנות להם יותר מבית אחד לתפלה. בחרף שנת 1893 נשרף הבנין, וזכרונות עתיקים רבים יקרי-ערך נשרפו באש. כל שרידי ספרי התפלה, ספרי הקדש, וכו', המֻצלים מהאש נקברו בשדה הקברות, ואבן מצבת זכרון הוקם על החלקה הזאת.

על עדת היהודים ברומא הביטו יתר קהלות ישראל שבאיטליה21 כעל העדה הראשה. דברי רבניה היו נשמעים, וראשי העדה היו שלשה חברי הועד (fattori). הם סדרו עניני המסים, וישגיחו על חלוקת הצדקה לעניים מדי שבוע בשבוע, ועליהם היתה אחריות הסדר והמשטר בהגיטו בפני האפפיור, ודיני הגיטו היו בית דין של ששים איש. הם סדרו עניני החיים הפנימים בגיטו, וימנו את הפקידים, ויבחרו ברבנים לעדה, ולהם היתה הזכות גם להטיל חרם. כמובן היה כל כחם רק בחוותם דעתם, ולכל החלטותיהם נדרש גם אִשוּר פקיד האפפיור, אשר מצודת שלטונו היתה פרושה גם על הגיטו.

עלינו עוד להזכיר את פקודת פיוס הששי, מיום 5 אפריל 1775, אשר נוכל לקראה בשם “הדף היותר שחור בכל ספר דברי ימי האנושיות”. היא מכילה מ“ד סעיפים, והיא חוזרת באופן היותר קשה על כל תורת ההגבלות העתיקות בנוגע ליהודים. והעתקנו פה את הסעיף הל”ז, בהיותו הפקודה הרשמית האחרונה הנושאת והנותנת בעניננו:

“יהודים, בין גברים ובין נשים, לא ישכנו מחוץ להגיטו. בכפרים, באחוזות השדות, במצודות, בנאות שדה או בכל מקום אחר לא יגורו גם למשך זמן באיזו אמתלא שתהיה; ואם ידרש לאחד מהם להחליף האויר ולצאת מהעיר ולהשאר מחוצה לה אפילו יום אחד, עליו להמציא לו כתב רשיון, אשר בו יהיה רשום שמו ושם משפחתו, ויחסו, הטעם המספיק אשר בגללו נתּן לו הרשיון הזה, ומשך זמן הרשיון. ואז עליו לשאת את אות-הקלון על כובעו כרשום למעלה בסעיף כ', ואסור לו לשכּן או להתרועע יחד את נוצרים. ובשובו עליו להשיב את כתב הרשיון לבית-הפקידות, אשר ממנו לקחהו, ואם לא יעשה כזאת יענש בענש שלש מאות שקודי, מאסר, ועוד עונשים אחרים, אשר יבחרו השופטים לענש בם את העוברים על החק הזה”.

רוח העריצות המנשבת בחק הזה מְצַיֶּנת את כל הפקודה. רוח פאול הרביעי הקודר שב לתחיה בפיוס הששי. אך למצער באה עזרה לפי שעה לחללי מאות הרדיפות; כי בשנת 1798, אחרי אשר נאחזו צבאות הרפובליק ברומא, ברח פיוס הששי מן העיר לבלי שוב אליה עוד לעולם. רומא היתה לרפובליק, והמצב החדש הזה הביא הרוחה ליהודים. כי אף אם לא ישבו הצרפתים בעיר כי אם פחות משתי שנים, ואחר שבו דברים רבים לקדמותם, הנה אחת ההשפלות היותר גדולות, אשר בה השפלו היהודים, בטלה בעת ההיא. ביום 9 יולי 1798 בטלה בדרך רשמי על פי פקודת הגנרל סן-סיר גזרת אות הקלון, אשר היה על היהודים לשאת על בגדיהם.

בשנת 1800 בא האפפיור החדש, פיוס השביעי, לרומא. הוא הביע רגשותיו הטובים לנתיניו היהודים, אף כי בפעל לא עשה מאומה להטיב מצבם. בשנת 1808 שבו הצרפתים ויתאחזו ברומא; את האפפיור לקחו בשבי ואת עניני היהודים נהלו על פי רוחם. אז נתּנו להם זכיות כאשר לכל האזרחים; שערי הגיטו לא ננעלו עוד בלילה; ורשיון נתּן להם לעסק בכל דבר. הדבר הזה היה חשוב מאד, כי אִנוצנט הי"ג בחדשו את כתב הדת הנתעב של פאול הששי, הוסיף עליו בשנת 1724 את הגבלת היהודים ברומא מסחֹר בכל משלוח יד מלבד הבגדים העתיקים, הסחבות והגרוטאות. אך גם הפעם לא ארכה חרותם זמן רב, כי בשנת 1814 אחרי צאת הצרפתים מן העיר שב פיוס השביעי אליה. ואף כי שם לאפס את כל התקונים שתקנו הצרפתים, בכל זאת הוטב מצב הענינים בכלל. האפפיור הרשה ליהודים לפתּח חנויות בקרבת הגיטו גם מחוץ לחומותיה, ולמשפחות מספר נתּנה רשות גם לדור מחוץ להגיטו.

האפפיור לֶאו הי“ב אשר קם אחריו (1823–1829) נתן ליהודים הרשיון לרכש להם בתים מלבד אלה שהיתה להם עליהם זכות החזקה. הוא הרבה את מספר שערי הגיטו לשמנה, ובכל לילה נסגרו. את חקיו חקק עפ”י רב לפי הרוח העתיק, ורבות מהמשפחות החשובות עזבו את רומא ללכת אל הארצות האחרות, אשר בהן התענגו היהודים על רב חרות. האפפיורים אשר קמו אחריו, פיוס השמיני (1829–1830) וגריגורי הט"ז (1833–1846), לא עשו מאומה להטבת גורל נתיניהם היהודים.

אך סוף סוף התפעלה גם רומא עצמה מרוח החרות והדרור, אשר נשב סביבה בכל מקום באירפה, ובשנת 1848 החליט פיוס התשיעי בראשית ימי שבתו על כסא האפפיורות להרס את שערי הגיטו וחומותיה, ולהרשות ליהודים לשכן בכל חלקי העיר, ובליל חג הפסח (17 אפריל 1848), בשבת היהודים בגיטו שברומא לערך את סדר ליל החג, נשמעו לאזניהם קולות מוזרים. בימים החולפים היו קולות ושאונים בלילה ההוא מעוררים פעם בפעם חרדות בלבות היהודים שכני גיטות רבות. פעמים רבות מאד היו שונאיהם וההמונים המתרגשים מאשימים אותם בשעה כזאת ברציחת ילד נוצרי להשתמש בדמו לצרכי חגם. כל פנים חורו אז, וכל אברים חרדו, יכ ידוע ידעו היצורים האמללים האלה היטב מה רבו ומה גדלו הצרות והרעות, אשר הביאה עליהם העלילה הכוזבה הזאת בכנפיה. אף בפעם הזאת, ורק בפעם הזאת, הביאו הקולות הבאים מבחוץ בליל הפסח – בשורת שמחה וגיל. את דבר ההחלטה להרס את חומות הגיטו העלימו מפני יהודי רומא בראשונה, ובהודע להם פתאם פשר מהלומות כלי הברזל, אשר נשמע קולן בלילה, מה גדלה שמחתם ומה רבה עליצותם! סוף סוף נהרסו חומות הגיטו, והם היו לבני חורים ככל יתר בני האדם!

אך גם הפעם לא ארכה שמחתם מאד. שלטון פיוס התשיעי היה ברוח חפש אך בשתי השנים הראשונות לשבתו על כסאו, אך אחרי המהפכות בשנת 1848 שב רוח הנסיגה למשל, והגיטו שבה ותתכונן, ולמרות בטולה בכל מקום התקימה עוד ברומא במשך שתים ועשרים שנה, עד אשר שמו היהודים בעצמם לבם לדבר הזה, ובשעת 1870 ערכו כתב בקשה מצוין, להתחנן בעד בטול הגיטו, ולבאר את מצבם המעציב. פתיחת הכתב החשוב הזה (אשר אך זה שנים אחדות שנתפרסם) המתאר את זועות הגיטו וצרות שוכניה בדיוק, ראויה להרשם פה. יהודי רומא פנו אל השליט אשר בצלו חסו וברחמיו בטחו, בדברים האלה:

"אב קדוש מאד!

"זקני קהלת ישראל ברומא וציריה, נתיני הוד קדושתך הנאמנים, נופלים אפים ארץ לפני כסא כבודך הנעלה, ומביעים לפניך בלב תמים את אמונת אחיהם בני דתם. רגשי אמונים אלה הם פרי הטובות הרבות והמצֻינות אשר מידך, אב קדוש, באו לנו; ועתה, למאז הואיל רצונך הנעלה לקבל בקשות חדשות בשמך, לבנו מלא רחשי תקוה וענג. במלאנו, אנו המבקשים, את החובה המֻּטלה עלינו, הננו אומרים לפרש בענוה וביראת הכבוד לנכח חכמתך הקדושה וטוב לבך את פרשת מצב בני דתנו המורֶה מאד. השפילה נא ממרום שבתך והבט בעיני חסד על אלה אשר בכל היותם ישראלים חלק מבני ארצך המה.

הוד קדושתך נתן להם הרשיון לבשת בבתים למשכן ולמסחר מעבר לתחומים הקבועים בימים הקדמונים. ומעט מעט נוכחו לדעת, כי ההנחה הזאת לא הביאה את התוצאות הטובות אשר בלי תפונה עלו על לב הוד קדושתך. הרחובות אשר בהן הם יכולים להשתמש על פי ההנחה הזאת הן צרות מאד; וגם בהן מעט המקום למעונות ע"י הארמונים והמוסדות הדתיות, אשר הוקמוּ בהן, עד כי משפחות רבות אשר היו חפצות לעקר דירתן מחלק העיר העתיק נאלצות עתה להשאר בו. ולכן לא חדל דחק הבתים וגבוב שוכניהם עם כל הרעות היוצאות מזה, ככל אשר היה הדבר לפני שתים ועשרים שנה.

רשם הרעות האלה נכּר ביותר ברחובות אַזינֶלָה, קַטַּלַנָה ופיומרה. הרחובות האלה אשר ברובּן יושבים בני הכתות היותר דלות, וביחוד מאספי הסחבות ומוכרי הנעלים הבלוים, מתנגדות לכל חקי הבריאות.

ברחובות אזינהל וקטלנה יחדר האור והאויר במדה זעומה. אך לעתים רחוקות, ואולי אף לא פעם אחת, יחדר קו שמש שמה; ובכל זאת יאלצו להשתמש בבתים קטנים וצרים של הדיוטות התחתונות למעונים ולחנויות. מצב הענינים הזה מסבב תוצאות עוד רעות מאלה ברחוב פיומרה, העומדת כל כך בשפל, עד כי בכל עת עלות הטבּר ישטפוה מימיו, והאֵדים הנשארים זמן רב אחרי שוב המים למקומם יהיו למקור מחלות מסוכּנות לבריאות ולפעמים גם לחיים. אִסור החזקת החנויות מחוץ לתחומים הקבועים, אם נתבונן אליו גם מבחינה אחרת, נראה כי יביא הרבה נזק ליהודים, מעצורים רבים אשר יקשה לעבר עליהם עומדים על דרכם, אם יאמרו לקדיש אונם לאיזו התעסקות מלבד עסקי המסחר, וביחוד מסחר הבגדים. הרם ירימו עיניהם אל ענפי חרשת ומדעים שונים; אך במצב אשר בו השפלו לא יוכלו גם לקוות לסל להם כל מסלה אחרת בחיים. בענפי מסחר הבגדים, אשר לפנים היו כליל בידיהם, התקוממו כנגדם מתחרים זרים ובני הארץ בעשרות השנים החולפות. המתחרים הלאה, בחנויותיהם הנהדרות העומדות בחלקי העיר היותר הומים ועשירים, הסבו אליהם חלק גדול ממסחר היהודים, אשר להם הקְצָה חלק-עיר יחיד ודל. לסבה הזאת נשבר מטה לחם אחדים מהם כליל; ויתרם מוסיפים לחיות בדאגות ומבוכות; והעשירים שבהם, בהביא מחסורם אותם לכלל יאוש, ובהיותם משוללי הזכות לרכש להם קרקעות, גלו אל ארצות אחרות, בעזבם פה את אחיהם הרבים, אשר היו עוזרים אותם תמיד בהונם ובמועצותיהם.

בלי תפונה לא נעלם מעיני חכמתך, אב קדוש, כמה יכביד גבוב הרעות האלה את משא מוסדות החסד הישראליות אשר נוסדו ותתקימנה רק בנדבות פרטיות. כי בגלל היציאה הנזכרת למעלה של אלה המשפחות, אשר היו לפנים מכלכלות מכיסן את צרכי המוסדות השונות ותשתדלנה בשקידה רבה ובאהבה להיטיבן ולתקנן, נשארו עתה רק הכנסות קלות ומקריות למלא בהן את הצרכים היותר נחוצים. אלה אשר עליהם חלה עתה הנהגת המוסדות האלה לא יוכלו להקדיש עצמם למפעל, אשר היה עתה לנחוץ יותר עוד למיום לכת המחסור הלוך וגדול, בכבד עליהם למצוא מחסוריהם לנפשם. לעדה הזאת אין אמצעים מספיקים להקל הצורך, כי מצבה הקבוע על פי החקים ועניה לא יתנו את כל נסיון לנכח התכלית הזאת להצליח.

עדת ישראל יסדה אמנם בית למוד למתחילים בלמודי קדש וחול, אך בן ההורים העניים אשר הרעב דוחפו, יעזב את בית הלמוד בעצם ימי ילדותו למען ימציא לנפשו את פסת הלחם אשר אין ביד הוריו לתתה לו, ולחפש אחרי סחבה אשר בה יכסה מערומיו. היה יהיה מוביל חבילות, מקבץ סחבות, מוכר צַתִּיות, ציר ומשרת, קונה נעלים עתיקים, מביא מים, נושא סבל – אך לא כל דבר אחר! להתפתחותו השכלית והמוסרית אין כל מזון אחר! מצחו – אשר עליו טבעו הרדיפות חותם הבוז, – לא יוכל להתפאר בזֵעה הכבודה של העבודה, וידיו לא תעשינה תושיה. נעזב בעניו, משלל מכל האמצעים להתקומם כנגדו בעָצמה, ילך הלוך ושפל ברוחו. אף לא יוכל קוות להקל רע מצבו בעבודות אשר ימציא בית הפקידות העירוני לפועלים רבים. הרגש ירגיש, כי שדדו ממנו הקנינים היותר יקרים פה בארץ, וביאושו יאבד בעיניו כל ערך כבודו האנושי. חגי חתונה יחג וכל שמחה ערבה לו בהם; וגם למשפחה אבד צביונה הנעלה. במקום הצר, אשר כל רשמי הדלות המרה שוררים בו, עומדת מטה יחידה, אשר עליה ישכבו יחד, מבלי התבונן לכל חקי הבריאות והצניעות, ההורים והמון ילדים וילדות גדולים וקטנים. חברי ועד הקהלה שמים אמנם לב אל הפרעות המוסריות ואל המחלות אשר מצב כזה מצמיח, אך איך יוכלו להיטיב המצב אם ישנן מאות ומאות משפחות כאלה? ואף כי אתה, אב קדוש, לקחת גם את העדה הזאת תחת כנפי קדושתך, ותתן לה חלק בצדקות המדינה, בכל זאת הקדישו אלה אשר להם נמסרה הוצאת מעשה הרחמים של השליט הגדול לפועל – רק שלש מאות שקודים לצרך הזה, למרות שיותר מאלפים עניים ישראלים רשומים ברשימת מקבלי הצדקה. אלה שרכושם מעט מְכַלים את כחותיהם במלחמתם את המשאות אשר עליהם לשאת, לאמר, המסים אשר עליהם לשלם בכלל את כל המון התושבים, והמס המיוחד לעדתם הדתית. ומלבד תשלומיהם מסי העדה מחויבים המה לתת גם סכום קבוע מדי שנה בשנה לשתי מוסדות קטוליות, למוסדת Casa pia של המכינים עצמם להמרת דת ולמנזר המומרים, שתי מוסדות שתכליתן הדחת היהודים מאחרי דתם; ועליהם לשלם גם הוצאות ועד שליטי העדה, אשר חבריו אינם יהודים".

ספר הזכרון מוסיף לספר בארכּה קורות עדת ישראל ברומא, בהרבותו דברים על אדות טוב לב האפפיורים ליהודים ומצבם המזהיר עד ימי פאול הרביעי, ולספר בפרטות דבר תורת-החקים המאֻחרה, אשר למרות תקופות החסד המקריות שהפסיקוה הכניעה ותשפל את היהודים בהדרגה. “האמללים לחוצים בשעת ההוה, מתיאשים בנוגע לימים הבאים, מחרמים מכל זכיות אזרחים, מתרחקים מעל העדה בכללה; ובאותה שעה הם יותר ויותר חדלי אונים להאבק כנגד האשמות המכונות לנגד חייהם הביתים והעדתיים, אמונותיהם הדתיות ותולדותיהם; עד כי רֹחב לבם נתטמטם, ועצמתם הטבעית הגדולה רפתה, וככה ירד ערכם בעיני האזרחים שכניהם, וגם בעיני האפפיורים הנעלים אשר בעיניהם היו כל כך נכבדים בימי קדם”.

כתב הבקשה מוסיף להיא ראיות ממקורים לא-ישראלים על אדות ערך רבים מיהודי רומא, מדבר על ההצלחה הנפלאה של הרופאים היהודים, אשר היו לרופאים לאפפיורים, להגמונים, ולפקידים אחדים, מזכיר בשם את המלמדים שביהודי רומא, כרבי נתן בן יחיאל מחבר הערוך, והמשורר עמנואל ידידו של דנטי, והפלוסוף יולי רומנו, ועוד אנשי שם אחרים; וחותם בבקשה הנמרצה הזאת:

“בהיות הח”מ רגילים לברך שמך, המה מקוים, כי לא דברו לחנם על לבך הרחום על אדות גולרם המעציב, אי-הבריאות במשכנות היהודים העתיקים; השטח הצר מאד הנתּן להם למושב; המפריעים הישרים והעקיפים לעסוק חפשי בכל מיני מסחר, חרשת היפה, ומלאכות יד; הזכות המגבּלה ברכישת קרקעות, שלילת זכות נוטרים אחדים לעמוד בתור עדים; התרבות העניות הנפרזה; חוסר כח מוסדות הצדקה הישראליות למנוע או להקל את הדלות; העָוֶל בשִׁלום המס לשתי מוסדות קטוליות; צִוחת העשירים על המסים האלה, הנוספים על כל אלה שעליהם לשלם למוסדות הצדקה והדת בעדתם; אי-היכולת להשתדל בעָצמה בהטבת חנוך בני מפלגת העניים ההולכת וגדולה מאד – כל אלה, הוי אב קדוש!, צריכים לצעוק חמס לפניך במדרגה כזאת, עד כי לבך בעצמו ימצא לנכון לבלתי דחות את הוצאת המעשה הטוב לפעל, כי אכן דלנו מאד, ובקשתנו אנו הח"מ היא בקשת שמנה וארבעים מאות מנתיניך.

שמָענו, אב קדוש, ושבו בני ישראל לראות ברכה בנדיבות העדינה הנִּלוָה אל שמך האַלְמותִי מבלי הפרד ממנו!".

יום הגאֻלה קרב לבוא הרבה יותר מהר מאשר חכו, בשעה שהכינו יהודי רומא את הבקשה הזאת לבטל את הגיטו לגמרי, היה עוד האפפיור אדון העיר וגורל יושבי בידו. אך לעולם לא באה שעת הכושר להגשת הבקשה הזאת, כי קץ השלטון הארצי של האפפיור הגיע בהתכונן ממלכת איטליה ביום 20 ספטמבר 1870, וּוקטור עמנואל היה למלך בראשה. היהודים קדמו את בוא מלכם בתרועה, ותקות חדשות צמחו לעדת ישראל. הגיטות אשר כוננו האפפיורים בטלו בפועל. הגיטו ברומא התקימה אמנם עוד חמש עשרה שנה אחרי כן, ואך בשנת 1885 החלה להתבטל, אך עתה חלפה עברה גם השארית הזאת לרוח ימי הבינים, וליהודי רומא מעמד נכבד בקרב בני ארצם האיטלקים. אכן ספור ארוך של רדיפות מרדיפות שונות הוא ספור שמנה עשר מאות השנים שעברו מיום חרבן הבית בירושלים והבאת שבויי היהודים לרומא בשנת 70, עד עלות וקטור עמנואל על כסאו בשנת 1870. שמנה עשר מאות שנה! לרומא היו אדונים רבים: קיסרים, כובשים בני ארצות ה…22, אפפיורים, רִיֶנְצִי, משפחות תקיפות כמשפחת קולונא, אָרְזיני ובָרְגיה, נגלו על במת חזיונה, ויחיו ימיהם הקצרים ויחלפו כצל. ובין כל אלה, בשכונה הנאלחה הזאת שעל שפת הטִּבר, בקרב צרות ורעות תכופות, חיה חיתה עדת היהודים, מבלי תמורה בקרב התמורות, באמץ לב בשעת המצוקות, ובבטחון גמור באלהי אבותיה! קול שופר הדרור נשמע בארץ, ומחשכת אפלת הבדידות יצאו היהודים לאור החפש הגדול.

בשלשלת הארֻכּה של קורות העם הזה ובקיומו עוד, ראה נראה את יד ההשגחה ההולכת לימין אלה אשר חיו ואשר סבלו בעד האמת. ומי יתן וזרע יהודי הגיטו ישארו מלאי אמונה בימי שלותם ואשרם, ככל אשר היו אבותם בשעת ענים ומרודם!הם, כי היהודים אינם נחשבים ברומא לאזרחים, כי אם חנינה נתנה להם לבשת בעיר הזאת ואשר הברר עפהמוזרה, כי אחד מבני בניהם של היהודים מ


ספר שני

 

ז. פּעֻלות הגיטו ותוצאותיה    🔗

הפרדת עם שלם במשך מאות שנים, ככל המסֻפר בפרקים הקודמים, אי אפשר לה שלא תטביע חותמה המיוחד על תכונתו; ואכן אין ספק בדבר, כי השאירה תקופת הגיטו רשם נכּר ובולט ביהודים בני ארצות רבות. למן היום אשר רכשו להם שווי זכיות מדיניות וחברתיות במערב אירפה עוד בטרם עבר יובל שנים, ומנהגים שנוצרו ויתפתחו במשך מאות בשנים, לא יוכלו להכחד בעשיריות-שנים מעטות. התכונות הבלתי נעימות, אשר ליהודים תולדות הרדיפות הן, ומדותיהם הטובות הן פעֻלת החזיקם באמונתם בכל תקף.

ומי זה יפלא למראה הפעֻלות אשר פעל הבָּדּוּד23 על התפתחות היהודי בגופו וברוחו? כִּלאו המון עם למשך מאות שנים ברחובות צרות ומגֹאלות ומזיקות לבריאות, ומה הן התוצאות אשר להן תוכלו לקוות? בגלל אי-הבריאות של חלל אויר היהודי לא יכל להתפתח בחמר, וגופו עמד מלגדל. ובגלל עסקיו שהכריחוהו אחרים להתעסק בם, הרוכלות הפשוטה ועסקי הממון, נהיה מעט מעט בפני העולם החיצון ליצור פחדן, חרד, ומֻכּה, והדברים האלה שבו ויפעלו, בדרך הטבע, על רוחו. היהודי הכלוא בתוך חומות הגיטו, משֻלל מכל מגע את העולם הגדול, לא התאים את השכלת העולם. אין כל ספק כי היו היהודים לומדים תמיד, והלמוד הנחיל את בעליו את הכבוד היותר נעלה; אך הלמוד היה מגבל בהויות התלמוד והספרות הרבנית בלבד. הלמודים האלה שננו אמנם את המוח, ואחרי כן, בהגיע ימי האָמִנְצְפַּציון, יכל שכל היהודי, המחודד זה מאות בשנים בחדודי הלמודים האלה, לעבור במהירות על פני כל כבדות ענפי הלמוד השונים אשר בבתי המדרש הגבוהים; אך הבגיטו, וביחוד בגרמניה ובמדינות אירפה המזרחית, כִּוְּצה הפרדת היהודי מכל מגע את העולם החיצון – את מחו ותמנעהו מלעסוק בלמודים החיצונים.

אך על זאת ראוי להתפלא, כי למרות כל משא התלאות והנגישות והרעות, השתמר עוד היהודי בצורתו הנוכחית, כי בכל היות פעלות הגיטו רעות בגשם היהודי וברוחו, בכל היות השתתפות היהודים מעטה ודלה בספרות הכללית, בפילוסופיה ובמדעים בין המאה הט“ו והי”ח; הנה בצד המוסרי שבחיי היהודים לא יכלה גם הכליאה בגיטו וכל רדיפות הכנסיה והממשלה לנגוע לרעה. הטהרה המוסרית לא נכתמה, ולמרות כל מגרעות מצבם סִגלו היהודים לנפשם את כל המדות הטובות המכתירות את חיי האדם עם האדם. ואולי עזרה עוז הגיטו לְפַתֵּ חַ את המדות האלה באופן בולט יותר. מוסרות המשפחה התחזקו, טהרת הבית התנוצצה ביפעה מזהירה יותר, יען כי רק בביתו ובקרב משפחתו היה היהודי איש חפשי. יד הכח אשר נחה עליו בכבדות מעיקה מבחוץ, לא יכלה לחדור אליו פנימה. פה היה הוא המלך. ויתימר בתפארת אבותיו ובגאון מצבו. לבו היה בטוח כי אלוהיו עמו, ויום יבוא אשר בו יבוא הקץ גם לצרותיו. את האור הזה לא יכלו כל הלחיצות להחשיך, וגם בגיטו התנוצץ בזהרו. זאת היתה תשועת ישראל בימי רעתו. ובהקבילינו את חייו הפנימיים אל חשכת מעמדו החיצון אז יגלו לעינינו ביפעה נהדרה עוד הרבה יותר. בכח המדות האלה המשחררות את האיש מאיזה מצב שיהיה בו, הציל היהודי אתך נפשו.

הגיטו הולידה מנהגים והרגלים מיוחדים ליושבים בה. בהיות היהודים משוללים מכל התחברות את יתר בני האדם, ובהתרועעם רק איש את רעהו, התפתחו בקרבם אלה חיי הגיטו המיוחדים, אשר תַּארום בימינו אלה באומנות גדולה מאד קָמְפֶּרט, בֶּרנשטיין, פרנצוז, כהן, ועוד סופרים אחדים.

אחד סופרי דורנו אומר בצדק: “אנשים אשר חיו בגיטו במשׁך שנות מאות אינם יכולים עוד לצאת החוצה רק מפני כי שעריה גֻדעו, אף לא יוכלו למחות הרשמים מעל רוחם בשעת הסירם נעל בגדיהם את אות-הקלון הכתם. הבִּדּוּד מבחוץ יֵראה להם סוף סוף כחק הֲוָיָתָם” 121). אף בארץ חפשית כאמריקה, אשר בה לא נוסדה גיטו לעולם, לא בידי הכנסיה ולא ביד הממשלה, מבצבצות פעלות חיי הגיטו האירפית באופן בולט מאד. בעריה הגדולות התכוננו שכונות יהודיות, אשר אך כי אינן קבועות על פי החקים, ואינן סגורות בחומות ולא נעולות בשערים – הנה הנן לכל הדעות ומכל הבחינות גיטות מדויקות כגיטות ימי הבינים, היהודים היותר עניים הבאים אל הארץ ההיא מתגבבים יחד, ומלאו חבלי-ארץ שלמים הדומים לגיטות. גם בלנדון, באמשטרדם, בפריז, בוין, ובעוד ערים גדולות אחרות באירפה נוהג הדבר כן. הגיטו חדלה על פי ההלכה, אך במעשה עודנה קימת, רוח ההתגודדות (espirt de corps), ההתבודדות, והחפוש אחרי אחים בצרה, כל אלה הם תוצאה ישרה מהמנהג, אשר בו התנהגו את היהודים במשך מאות שנות הקתולוּת, ולא רק על המוני העניים, היצורים האמללים החיים בשכונות התחתונות של כרכי העולם, כי אם גם על אלה היהודים אשר קצרו כל פרי האֶמנצפציון והמה סובבים בספירות העליונות של החיים והמחשבה, יתלוננו פעם בפעם, כי מתגודדים ומתבודדים המה, כי יכלאו עצמם בתוך חוגי חברתם הם, והם נמשכים איש לרעהו בכח-רֵעוּת מַגְנֵטִי. הדבר הזה נכון וטבעי מאד: זמן ארך כל כך היו היהודים מרחקים על פי כח החקים והדת מכל מגע והתקרבות לבני העמים האחרים, זמן רב כל כך השלכו איש על רעהו, עד כי היו למתבודדים. אלה שהם מעֻנים ולחוצים בגלל טעם אחד, מתחברים תמיד איש לרעהו. הסֵּבֶל בצרה אחת מקשרם בקשר אמיץ איש אל אחיו; כי אמנם אין קשר המאחד את בני האדם בחזקה כּיסורים. היהודי בודד, לכן היה למתבודד; התרחק התרחקו ממנו, לכן היה למתגודד; יד העולם הורמה כנגדו, לכן בקש לו מחסה ומסתור בקרב אחיו. וגם עתה אחרי אשר חלף הבּדוּד הרשמי ויעבר זה כבר, הנה המשפטים הקדומים של האנשים והכנסיות לא יוכלו להכחד מן העולם על ידי חקים ופקדות בלבד, והמה עומדים וקימים במדה מרֻבה כנגד היהודי גם היום. המבטאים היותר חפשים ממקור הבמה היהודית מוצאם ומעטי הסופרים היהודים 122), אך הד הקולות האלה נשמע רק לעתים רחוקות מאד. רוב עולם הקתולים חושב עד היום את היהודי לאובד, כאילו היה עובד אלילים, ונצרך מאד לפעולת המסיון. וכל זמן שהמצב כן הוא, בפרוש או ברמז, אנוסים היהודים לסמוך רק על עצמם. כל עוד שהנוצרים יביטו מגבוה על היהודי אין אפשרות להתרועעות שלמה. אין שווי גמור כל זמן שאין שני הצדדים מכבדים איש את אחיו, ועמדת הכנסיות החושבות את היהודי לארור לנצח כל זמן שיחזיק ביהדותו היא אותה העֶמְדה בעצמה של כנסית ימי הבינים, אשר הביטה על היהדות תמיד כעל הזיה טפלה ובגידה. התקרבות לא תוכל להיות מאחד הצדדים בלבד, ואם תאמר האנושיות להתגבר פעם לגמרי על כל הפעלות הרעות של מאות השנים החולפות, מחויבים הנוצרים לתת חרות שלמה ליהודים לחשב ולהאמין כחפצם, בעזבם את המשפט האחרון לרואה ללב בני האדם.

האשמה האחרת, אשר בה יאשימו את היהודים היא, כי הם אוכלים ואינם עושים; כי ישלחו ידם רק במסחר ולא במלאכה וחרושת ידים; כי הם מתגבבים בכרכים והמסחר כלו כבוש תחת ידם, ואך מעטים מאד בהם העובדים את האדמה, אך כל הטענה הזאת אינה כי אם תוצאת השקפה שטחית, ועלינו לדחותה בכל תקף בדעתינו, כי בדבר הזה לא היהודים הם האשמים, כי אם חיי הגיטו, משפטי הגיטו, והנהגת הנוצרים את היהודים לפני יותר ממאה שנים. בהשיב מנדלזון על התלונה הזאת, אמר בעָצמה: “ידינו אסורות, ואותנו יְגַּנו על אשר איננו משתמשים בהן”. אם לא הצטינו היהודים בענפי החרשת והמלאכה בעת היותם לכבוד לבעליהם, לא היתה זאת באשמתם הם, כי אם באשמת הממשלה אשר בצלה חיו. גבולות אגדות-הפועלים היו כל כך צרים ומגבלים, ובהן שררו חקים מגבילים כל כך, עד כי לפני זמן האֶמנצפציון הכללית לא יכול שום יהודי לפרץ לו דרך מבעד לגדרן, ובהשמע קול תרועת החרות והאֶמנצפציון, והממשלות החלו לתת ליהודים זכיות אזרחים ולהוציא פקדות חסד להרשותם לעסוק בכל מלאכת יד, החלו היהודים עצמם להתקדם במקצוע זה. בימי הבית הראשון היו היהודים עם עובד אדמה, לא עם מסחר. גם הציונים הרבים מתלמוד וביתר ספרי ישראל על דבר כבוד המלאכה, והנחיצות לעסוק בה, ימחו כליל את הדעה, כי התנגדו היהודים לכל מלאכת יד. ומה רבו חכמי התלמוד הנזכרים ביחוד כמתפרנסים בעבודת הפחמים, ברצענות, ובחרשת עץ וברזל. אך כאשר נפזרו היהודים על פני ארצות אירפה הרחבות, אז שֻׁנו כל תנאי חייהם מאשר בארץ ישראל ובבבל. מאז חיו בצל ממשלות קתוליות, אשר את הכמרים יחד עשו כל אשר בכחן, אם לא להשמיד את היהודים עד כּלה, בהיות הדבר בלתי אפשרי, אך למצער לְעַנּוֹתם ולהשפילם, על כרחם שמו פניהם אל האמצעים, אשר על ידם יכלו לרכש להם איזה כח ויכולת. ומזה באה התקדמותם במסחר ובעניני הממון. הכסף והזהב מלאו נפש לוחציהם השוקקה, ולהם המציאו מנוחה מעמלם. ובהיות כל יגיע שכל היהודים המחודד מוסב אך אל המסחר, העלוהו לדרגת שלמות נעלה, וימציאו שטרי ההמחאה, ויהיו בַּנְקִירי אירפה של ימי הבינים וסוחריה. אז היה להם טעם מספיק לבלתי שים פניהם אל המלאכה; כי החפץ להתקים הכריחם למסור נפשם לחיי המסחר. אף זאת עלינו להזכיר, כי היה היתה תקופה, אשר בה היו המלאכות והחרֹשת בידי הכתות היותר שפלות, בידי העבדים, או הנשים, או בני ההורים שלא היתה להם הזכות להבחר לעבודת הצבא. היפלא איפה אם היהודים הרצוצים והנדכאים בגלל אמונתם לא חפצו להשפיל עצמם עוד יותר בהתעסקם בדברים הנחשבים אז למשפילים את בעליהם?

ובגדל כבוד המלאכה בכלל, רבּו גם בין היהודים מחזיקי אחֻזות, ועובדי כרמים, וחרֹשים. אך המלאכות וחרֹשת האלה שבו ותִּסָּגרנה מעט מעט בגבולות צרים, וכנגד חפץ הממשלות לפתּחַ שערי המלאכה ליהודים, נשמעו הטענות, כי אם יקֻבלו היהודים תזיק התחרותם תכף למצב הפועלים הנוצרים. תמיד נשמעה הצעקה האחת: היהודים עולים על אחרים, ולכן דרוש להוציאם ולהרחיקם, ואם אין דרך אחרת לזאת, צריך להשתמש בחזקת היד. מכל מגע והתקרבות ליהודים הארורים תצאנה תוצאות נוראות. החוצה השליכום! החוצה! קרא הפועל. ככל אשר ירבה מספר המתחרים, כן יקשה יותר לכל אחד להשתכר מחיתו. לחצו אותם והשפילום יותר ויותר, הרחק מכל התחברות את חבריהם בּני האמונות האחרות! כל התעסקות נכבדה חסמו בפניהם, כי כח אגדות-הפועלים גדול אז, ותָּשֵׁבנה אחור כל מאמצי הממשלות להתערב בעניניהן. בכל אשר פנה היהודי ידע ברור, כי ימצא לפניו מחיצות רמות, אף כי אינן נראות לעין. כל מאת שנים אך הוסף הוסיפה על משא המאה שלפניה. הנטל הלך הלוך וכבד, וכפעם בפעם, בהגיע מים עד נפש, הרימו היהודים קול צוחתם, כי לא היתה עוד כל אפשרות להוסיף לחיות תחת נטל בזיונות כאלה. עסקי ממון, או יותר רע: הרוכלוּת, היו הדרכים היחידות הפתוחות למוצא מחיתם. יהודי-הסרסָרות (schacherjude) היה יציר, אשר התפתח לרגלי המסבות והדרך המסֻיָּמה, אשר בה הלכו אויבי היהודי למען השפילו. הארצות היחידות, אשר בהן יכלו היהודים להתעסק במלאכות והתעסקו בהן בפעל, הן אלה אשר בהן ישבו במספר רב כל כך עד כי לא היה צרך, כי יעזרום אחרים או כי ישתתפו אתם.

אך באו ימי השִׁלּוּם. הסאה מלאה, העת שלמה, והאנושיות הקיצה משִׁכרון הזמנים, ותאמר לאַשֵּׁר את זכיותיה. המאה הי“ח עמדה בקו מבדיל בין הישן והחדש. המאה הי”ח! אכן עת מבורכה היתה אז בהרים האנושיות קולה ותּמלץ בעד תביעות כל בני האדם; אז ביבשׁ כל צמחי הכזב והחמס של ימי הבינים בפני ההשפעה המטהרת של היֹשר המתעורר משנתו, כהֶעָקִר חֻרבה נופלת בפני הזרם. הריבולֻציון האמריקנית “ירתה את כדור אבק-השריפה, אשר קול נִפְצו נשמע בכל רחבי תבל”, והחברה העתיקה והנשחתה, החברה האירפית, הזדעזעה עד עמקי עֻמקה מהֵד הקול הזה. צרפת אשר היתה כלה חמר-שרפה נצרכה רק לגץ אש; הגץ נפל והריבולוציון הצרפתית, התפוצצות כל הגנזים שבהם התגבבו חלאות כל הדורות, הניעה את אירפה מקצה ועד קצה. התקופה החדשה החלה, בני האדם היו חפשים, האנושיות משלה, והממשלות הקשיבו; כל מיני חמסֵי הדורות הצגו ערומים. וגם עד היהודי, היותר מדכא מכל יושבי אירפה, הביאה התקופה החדשה בשורותיה המשמחות. מלכים ורוזנים הפנו לבם להיטיב גורל נתיניהם היהודים. הדרכים, אשר גדרו בפניהם, נפתחו מעט מעט, ובמשך ששים שנה מהתחלת המאה הי“ט, היה היהודי לאיש חפשי באירפה המערבית. אחרי צרפת שעמדה בראש התנועה האנושית והמחשבות החפשיות, נמשכו גם נסיכי גרמניה, וממשלות איטליה ואנגליה. חומות הגיטו נפלו; העולם נפתח בפני היהודי, ובין הזכיות היותר מֻקדמות היתה הזכות להתעסק בחרשת ובמלאכות שונות. נפלא לראות באיזו התלהבות קדמו היהודים פני הרשיון הזה. מנהיגיהם חשו בלי תפונה כמה נחוץ לגל את חרפת הכנוים “רוכל” ו”מלוה" מעל היהודים. בפרוסיה, פרנפורט, בַּוַריה, בַּדן, זקסן, הֶסן, המבורג, והדֻּכְּסוּת הזקסונית, צמחו חברות חדשות בעשיריות-השנים הראשונות במאה החולפת למען הפץ את המלאכות בקרב היהודים. נערי ישראל נמסרו לאמנים. בתי ספר לחרשת נוסדו, ועוד טרם עבר זמן רב ואומנים חרשים יהודים היו בכל ארץ גרמניה. היהודים אחזו בכל מיני המלאכות, ויהיו רצענים, חיטים, סָרָגים24, כורכי ספרים, מסגרים, אופים, אורגים, מדפיסים, עושי שכינים, מתקני שעונים, עושח כובעים, ליטוגרפים, וכיוצא בהם. גם קרקעות החלו לקנות, ורבים היו בעלי אחזות. בתי חרשת התכוננו בידי היהודים ובהם נתנה עבודה לפועלים מבני כל הכתות והדתות. ועזור עזרו את הממשלות בכל אשר נשקפה להם התקוה היותר קלה לפרץ את הגדרים החוסמות דרכם. היהודים בעצמם פנו אל העבודה בחפץ לבם, ויתאמצו להשתמש בזכיות החדשות הנתּנות להם מצד הממשלות. ההתפתחות הפנימית עָצמה ככה, עד כי במשך שבעים שנה אחרי מות מנדלזון נהנו כבר בני עמו בכל זכיות האדם והאזרח בארץ אשר נחשב הוא, אחד הפילוספים והמלֻמדים היותר מצֻינים, כנכרי.

בשנת 1848 בטלו בארצות מערב אירפה רב הגזרות שהיו נגד היהודים. אך מה הוא מצב הדברים מאז באירפה ובאמריקה? עוד היום שומעים אנו מדברים על רכוש היהודים העצום. עוד עתה יגידו, כי אם יעבר איש בדרך בְּרָדְוֵי בנויורק יראה, כי רב בתי המסחר הם ליהודים. רוח המסחר היהודי עודנו הפזמון למשפטים קדומים רבים. ובהרים האנטי-שֵׁמִיוּת ראשה בשנים האחרונות, היתה זאת אחת מצִוְחותיה: היהודי חי על עבודת הפועל הנוצרי, הנוצרי עמל והיהודי נהנה. הנוצרי עני, והיהודי עשיר. היהודי איננו עובד בידיו עבודה כבדה, לא בבתי החרשת יכירנו מקומו, גם לא בשדות, בעבודת הקרקע והגנים; רק ברחובות תמצאהו, בשְׁוָקי המקח והממכר. כזאת וכזאת יקראו על היהודי עוד היום, אף כי הסקירה המעמיקה מוכיחה, כי אין אמת בכל הטענות האלה. דעות ימי הבינים לא נעקרו מרוח ההמון, ועוד היום יביטו על היהודי כעל בריה בפני עצמה. והדרך היותר טובה מוכיחה את כחש הדעות האלה, היא הפצת המלאכה ועבודת האדמה בקרב היהודים.

הקדמה החשובה, אשר התקדמו יהודים פרטים בבתי המדרש הגבוהים באירפה ובמסלות הלמודים תכף לפניהם – היתה גם היא פעמים רבות למקור התבוננות והתפלאות, ודרשות האנטי-שמים וכתביהם מלאים הזהרות מפני התקדמות היהודים במדעים, באמרם, כי גם עתה נהנים היהודים כבר יותר מהראוי למתכּנת מספרם בקַתֵּדְרוֹת הפרופסורים וכבוד הזֻרְנֵליסטים, ואם יוסיפו להתקדם יקבעוּ על במדעים סוף סוף את חותם המונופולין, בהתנהלם אותם לנפשם לגמרי. אבל אם נתבונן בדבר נראה כי אכן נכון הדבר, כי איזה יהודים עלו למעלה עליונה בעולם ההשכלה. ברגע שניתן להם הכּשֶׁר ללמוד החזיקו בלמוד בתאוה עזה, ועבור זמן לא רב היו למלומדים מזהירים; אך גם זה איננו כי אם תוצאה מחיי הגיטו, במשך מאות שנים השתמש היהודי בכל כחות שכלו רק ללמודי ספרות ישראל, ויחֻדד בהויות התלמודיות, בתי הספר שמחוץ להגיטו סֻגרו בפניו, סופרי המופת והמדעים היו עולמות בלתי נודעים לו. ויהי אך הריע שופר האֶמנצפציון בארץ ושערי בתי הספר נפתחו לפני היהודי – והיה נכנס אל עולם חדש, שכלו היה כקרקע בתולה מזמן רב; ויהי מאסף כחות במשך מאות שנים. למודי הפרופסורים והספרים נִטעו על הקרקע הזאת, וישרישו בה שרשיהם עמוק עמוק. הדבר הזה, יחד עם רוח החדוד והשִׁנון היוצא מהוכוחים התלמודיים, מבארים לנו די באור את סבת התקדמותו במהירות גדולה כל כך.

הצלחתו הנפלאה תוכל להתיחס גם לסבה אחרת: אם יש לאל ההסטוריה להראותנו משל ל“התקימות הטוב שבמינו” עד היום, הנה היא התקימות היהודים. דבר הִשָּׁארם בחיים למרות כל הסכנות והרדיפות אשר באו עליהם, גם היא אות ברור מספיק, כי אכן היו בקרב העם הזה התכונות המוסריות והשכליות היכולות לעמוד בפני כל הרעות הגזמיות ולהתגבר עליהן. הטובים-במינם מאלה שהתקימו, לאמר בחירי חברה מֻבחרה, בחרו בבתי מדרש המדעים ובדרכי החכמה, הם הם פרי סבל דורות רבים, וכל הדברים האלה בהתאחדם יחד, יתנו לנו באור מספיק לדבר הנראה כיוצא מדרך הטבע.

חיי הגיטו בכל היות קשים ומרים, והבִּדּוּד הנמשך הזה בכל היותו מעציב, הנה היו הרעות הגדולות האלה גם למקור מדות טובות בקרב העם השומר אמונים, כי אמנם למען יוכלו היהודים להשאר בחיים למרות כל הרעות האלה, היו צריכים להיות טובים מיתר האנשים המכתירים אותם. עליהם היה לחיות על בסיס מוסרי יותר נעלה. עשרת הדברים היו תמיד מכובדים בעיניהם ויחזיקו בם תמיד. עון רצח היה כמעשה בלתי נודע גם בקרב העניים והנבערים שבהם, בכל היותו נפרץ בקרב מין האנשים האלה בני הדתות האחרות. נשיהם היו צנועות; חיי הבית היו למופת; ומעולם לא התפרץ מבית יהודי קול צִוְחת אשה מֻכָּה בידי בעלה השִּׁכּוֹר. חסידות עליזה ובוטחת, אשר יִפְתָה את החיים היותר נאלחים, ותעש את יושבי הגיטו לשמחים בגורלם – היתה שַלֶּטת. לא ליהודים להרהר אחרי מדותיו של הקדוש בּרוך הוא, כי לפניו גלוי וידוע, כי תשועתם קרובה לבוא, וגם אם לא ייטב להם בעולם הזה, הנה רב טוב צפון להם בעולם הבא.


 

ח. הגיטו בספרות    🔗

אף כי הגיטו האמיתית, המֻּכרחת, נכחדה מעל אירפה, בכל זאת מצאו חיי היהודים בגיטו מקום קים בספרות, בקום במשך המאה החולפת סופרים רבים, אשר מחיי הגיטו לקחו להם את החמר לספורים וציורים מענינים מאד. בגיטו נוצרו מיני צביונים ידועים, וההתפתחות האישית התקדמה בדרכים מיוחדים, עדי היו החיים האלה לענין הגון למשוררים ולַמְּסַפרים.

ספורי הגיטו יעתיקונו אל חיים שונים כל כך מחיינו אנו, עד אשר יכבד עלינו לצַיֵר לנו בנפשנו, כי אך תקופה קצרה עברה למן הזמן, אשר בו קרו החזיונות שהם מתארים לנו. הם מציגים לפנינו את החיים האמתים בתוך הגיטו, ומראים לנו, כי החיים שמה היו ברֻבם אותם החיים עצמם אשר בכל יתר המקומות. ישנם ספורי אהבה ונשואים, הצלחה ואי-הצלחה, גבורה ומסירת-נפש. אף ישנם תֵּאוּרי עניני חיים וצביונים שהם מיוחדים להגיטו, כתובים בידי אנשים, אשר שמה בלו ימי נעוריהם, והם יודעים מעצמם את המחזות שהם מתארים. הספורים האלה מותחים חוט של פיוט על הגיטו, והם הפרי הנחמד האחד, אשר נשאר לאנושיות מזכרונות החשך של מאות שנות הרעה.

הראשון אשר נסה לכתב ספור-גיטו הוא המשורר הגדול הינריך היְנה, בקטיעת ספרו “הרבי מבַּכְרֻך” שהוא כמעט היפה בכתביו הפרוזים. בו הוא מתאר את ההרגשה המרה והנוראה של הרב מבכרך ואשתו (במאה הי"ח), אשר בשעת שבתם לערוך את סדר ליל הפסח, התבוננו ויראו גופת ילד מֻטָּלה מתחת לשלחנם. בדעתם, כי יד צוררי היהודים בדבר הזה למען עורר עליהם את עלילת הדם, ברחו לנפשם בפחד מות. על אודות עלילת השקר הזאת, אשר נשנתה כבר פעמים רבות, אומר הינה: “העלילה אשר בגללה נשפכו דמי היהודים כמים בכל משך ימי הבינים ואשר לזכרה אחז בשרם פלצות, היא עלילת האִוֶּלת השנויה באגדות ובספרי הזכרונות עד כדי עורר גועל נפש, כי היהודים גונבים ככרות לחם הקדש ובותקים אותן בסכינים עד זרם דם מהן, וכי הם שוחטים ילדי קטולים לחג פסחם להשתמש בדמם לחגיגת הערב ההוא. היהודים השנואים תמיד בגלל אמונתם, רכושם וספרי חשבונותיהם, היו בליל חגם נתונים כליל בידי אויביהם, אשר יכלו להרס מעמדם ברגע אחד, אם אך הפיצו שמועת רצח ילד, או כי עלתה בידם להשליך בסתר אל בית אחד היהודים גוף ילד השותת דם, ויתנפלו על המשפחה היהודית בלילה בעצם שעת שמחתה. אז פרצו שד ורצח והמרת דת, ומופתים גדולים נגלו על ידי הילד המת, אשר לאחרונה העלתהו הכנסיה ותחשבהו גם על מספר קדושיה”. הינה מתאר את הגיטו הפרנקפורטית, אשר אליה ברח הרב מפני הרעה הקרובה לבוא. ובדברו על אודות שרה אשת הרב הוא מפליא לתאר את יפי האשה היהודיה. “פניה היו יפים ביפי לוקח לבבות, כיפי היהודיות בכלל הלוקח לבבות עד להפליא. דעתן את המסכנות הנוראה, השפלות המרה, והתנאים הרעים אשר בם יחיו קרוביהן וידידיהן – תפרש על פניהן החביבים איזה מראה של צער וחרדה מלאה זהירות, הפועלים כקסם נפלא עלינו”.

מלבד הינה הציגו עוד מחברים אחדים לפני המון הקוראים את תמונות חיי הגיטו האלה המיוחדות במינן. סיפורי אוירבך “שפינוצה” ו“משורר וסוחר”, יוכלו אך בדוחק להִכָּלל בענף הספרות הזה, אף כי נוגעים הם בענינים יהודים. אהרן ברנשטיין החכם המהֻלל והמלומד המצֻין, כתב שני ספורים “מנדל גבור” ו“פֵיגֶלֶה המגיד”, אשר בשניהם יציר בקוים בהירים ובסגנון נפלא את החיים המיוחדים האלה, אשר עליהם יסבו דברינו. ודר' דוד אַיֵנהרן הדרשן והסופר היהודי הגדול, בשובו להדפיס את סיפור “פיגלה המגיד” במאספו Der Sinai בשנת 1861, מקדים לו את ההערה הזאת “קוראי הסינַי ידונו בלי תפוגה על שובנו לפרסם את הספור המצוין הזה. רוח יהודי אמתי ממלאהו, ובמעשה אמן יציר בו צדדי חיים ודעות, אשר כמעט נכחדו עתה, ובכל אופן יֵרָאו כדברי אגדה לדור הצעיר. הספור הזה משך אליו עיני ישראל בגרמניה באופן היותר נעלה, רק איש גאוני כבֶרנשטיין המצין בת”ח יהודי ובקי במדעים הכללים25 יוכל לכתב ספור כזה 123).

בדַבֵּר ברנשטיין על אודות הרדיפות, הוא אומר: “דברי הימים של תורת-החקים בכל הארצות בנוגע ליהודים, אשר הוחקו בשנאה דתית או ברוח חנינה מזויפה, מכילים מקור צרות עולמים; המה נתנו בכל עת חשיבות חדשה לקינות הנביאים הקדמוניות”. את הבטחון הבלתי-מוגבל בה' המְּצַין את היהודים גם בימים היותר אפלים, הוא מביע היטב בדברים האלה: “הטרם ידעת כי עמו סעד וישע? האם לא כתוב: קוה לה' ויושע לך? כן, גם אם אינך יכול לדבר את אדם, דַּבֵּר אליו, וראית כי ישעו בוא יבוא”. את אהבת הבעל הישראלי לאשתו, היא אבן היסוד, אשר עליה נוסדו חיי-הבית של היהודים, ואשר נעלתה תמיד בערכה ותהלל בפי כל, הוא מביע היטב בדברי זלמן השוקט, בספורו “מנדל גבור”: “ארבע שנים חָנֶנוּ ה' יתברך לחיות יחד, ברצון קדשו לא זכינו לבנים, אך לבה הלך הלוך והִתֵּמֵּם הלוך ושמוח מיום ליום, ובהתחננה לרחמי ה' וחמלתו, היו אך עיניה, אשר הביעו תפלה אליו למרום, ושפתיה נפתחו בבת-צחוק לנכח אישה המאֻשר. אור היה שפוך על פניה ורוחה עד בוא חליפתה, וה' קרא לה… השם יתברך הוא עֵדי, אינני מהרהר אחרי מדותיו, כי הייתי עם יִיטָה’תי הצדקנית ארבע שנים, שני ירחים, ושלשה ימים, והעת ההיא היתה יותר מחיים שלמים ומחיים ארוכים”. בספרו זה הוא מספר ספור יהודי פולני, ר' שאול וַהל, אשר עליו אמרו, כי היה למלך פולניה ליום אחד, “בין מלכא למלכא”.

האיש המכונה בצדק בכנוי “משורר הגיטו” הוא לֶאָפָּלְדְ קֶמְפֶּרט. האיש הזה שנולד בהגיטו במינכן-גְרַץ בביהם בשנת 1822, והמכיר היטב את חיי הגיטו האמתים מימי ילדותו, הוא יודע מנפשו כל צדדיהם וכל הצביונים המיוחדים, אשר התפתחו על ידם. נפשו היתה נפש משורר, ואת להט האדֶאַלִּיות שפך על מחזות הגיטו, אך כי הוא מציגם בלבושם האמתי. במערכת ספורים רבים שמר לדורות הבאים את הדברים המיוחדים של החיים האלה. על דבריו נסוך רוח קסם כזה, ועניניו הין כל כך חדשים ונחמדים, עד כי עוררו ספוריו התעוררות עצומה בעולם הספרות. ולפי המסופר משך אליו את הלבבות לא פחות מספורי אוירבך Schwartzwalder Dorfgeschichten, אשר גם הם מיוחדים במינם. אלה ספורי הגיטו של קמפרט היו לחלק מספרות-העולם הם מציגים לפנינו חיים בלתי ידועים לעולם; ושמחות ואנחות, אשר וצער, אהבה ונשואים, מחזות חלי ומות, כל המקרים הכללים שהם חמר חיי יום יום, מתארים בהם ברגש חבה, אשר רק בעל רוח אהבה יכול להרגישו. המחזות הם מחזות-בית, אין בם מקרים נשגבים ועִזוּזים היוצאים מגדר הרגיל; ומפני הטעם הזה, יען כי כל ספוריו נוגעים במחזות ובמקרים הנודעים היטב לכל איש והנוגעים ללב האנושי, לכן גדול כח עטו מאד, והצד הטוב שבחיי הגיטו היה על ידו לבן-אַלמוּת. מחזות בית, מחזות אהבת אם, רחמי אב, מסירות-נפש בנים, ואמונת נשואים – אלה הם נושאי ספוריו, וכל זמן אשר לב האדם מתענין בגורל האדם אי אפשר לספורים ממין זה לבלי התקבל בחבה. תכונות הלב, כפי שהן מתגלות בהגיטו, הן נפחו הרוח בבת שירתו, וכל מה שהוא אמת וחביב מתקבּל על הלב האנושי, יִגָלה באיזה מקום שיגלה. מלבד זה יציג לפנינו בצבעים חזקים את הטיפוסים המוזרים המיוחדים להגיטו, תוצאות דורות ההחרמה והבִּיּדּוד, כטיפוס ה“מין”, ו“מצודדת הנפשות”, ו“הרוכל” ו“שלֻמיאל” הפתי, אשר לא יצליח בכל אשר יפנה. אף יבאר לעולם מנהגים שונים המיוחדים להגיטו, כ הרֵאָיון (Beschau), הוא מנהג צעירי הגיטו לבקר את הנערה, אשר יציע השדכן לפניהם לקחתה להם לאשה. “מבלי הסכמה” (Ohne Bewilligung) הוא ספור הזוגות, אשר בגלל התקנות הבלתי-אנושיות, המגבילות את המשפחות למספר ידוע, לא יכלו להשיג רשות מצד המלכות להנשא, ולכן, למרות היותם מאֻחדים בקדוּשין כדת משה וישראל, הם נחשבים בעיני הממשלה כבלתי-נשואים. את המחזות והטפוסים האלה הוא מציר במצבוע אמן, ובאופן חי כל כך, עד כי נבין, כי כותב הוא בידיעה ובחבה. הוא מציג רק את הצד היפה, ועל זוָעות החיים האלה יעבור בשתיקה. הוא שופך שפעת יפי על כל דבר אשר בו יגע, ובאור כתביו יופיע רק פיוטה של הגיטו. גם טפוסי ספוריו על פי רוב טובים, והדבר הזה יביאנו להאמין, כי השרטורים החשבים, המשחיתים את פני הטבע האנושית, אינם נמצאים שמה כלל; וזאת באה לו מנטיתו האידאלית והאֳמָנִית. אחרי מותו, בשנת 1886, כתב קרל אֶמיל פרנצוז כדברים האלה על טיב ספורי קמפרט: “חיי היהודים, כפי שצִּיְרָם קמפרט, נראים יפים הרבה יותר ממה שהם באמת. אכן, הוא איננו מגזם בציורי מחזותיו הטובים, אף איננו מתרחק מן הצללים ומ”הצד השני של המטבע“, אך הוא איננו מתארם בעז ובפרטות בצַיְרו את הצד הנאור. הדבר הזה איננו תוצאת כונה במחשבה תחלה מצדו, כי אם תוצאת אישיותו ותכונתו האָמָנִית. הוא לא יכול להוציא מפיו דבור גס, או להביע דעה מנגדת. הרֶשַׁע היה לו מקור יסורים רוחניים, ובָאֳמָנוּת לא אהב לנַתֵּחַ אֹפי שפל”. זאת היא טעות השמטה, אך טהרתם ואידאליותם של כתבי קמפרט הן שלומים למגרעת ממין זה. והפרופסור שְׁטַיְנְטֶל אומר: “מה הוא הדבר אשר נהל את עט קמפרט? הכרת טובה ואהבת בן ישראל לאמו הישראלית, היא רחוב הגיטו; כי היא מגלה לו את מקום ילדותו, המלא באור השמש היותר מזהיר. מבטו לא ישפיל אל רצפת הרחוב או אל דחקה; הוא מרומים יביט, אל השמים, אשר מהם קוי האורה יוצאים”.

עתה נבחנה מקרוב את הספורים האלה הנבדלים ככה בענינם, ואשר משכו בקסמם את לבות עולם הקוראים.

קמפרט כתב ספוריו הראשונים על אודות הגיטו בשנות 1847 – 1846 למאסף הוִינִי “ספר שנתי לישראלים” (Jahrbuch fur Jsraeliten) אחריהם הופיעו בזמנים תכופים ספוריו האחרים “ליד המחרשה”, “יהודי ביהם”, “ספורי גיטו חדשים”, “ספורי רחוב היהודים”, ו“בין הֶחֳרָבוֹת”. תרגם עברית ע"י זוסמן מַרִיק וזאב יעבץ. אלה הם ספוריו הישראלים. כי אמנם כתוב כתב גם ספורים אחרים, אך המה אינם נוגעים לעניננו פה.

על אודות חיי הגיטו בעצמם הוא אומר באחד מספוריו כדברים האלה: “בגיטו קשור כל איש פרטי באלפי שלשלאות אל הכלל. לצרה פה אלף לשונות, וכאשר יפוצץ הברק אשר אחד מבני הגיטו ילכו אלפי אנשים קדורנית” 124).

ועל אודות שוכני הגיטו הוא אומר: “להם היו תוגותיהם ויסוריהם ככל אשר ישנן לנו תוגותינו ויסורינו; ובבוא האסון עליהם הכם מכות קשות ונאמנות. אך בטוב לבם באשרם, ונפשם השתוקקה להתעלם, אז דמו לשוחים במים חיים. קפוץ קפצו בם בגילה ובאמץ לב, ויתנו לנפשם להסחף בזרם אל אשר יאבה הוא, לא הם” 125). ובמקום אחר הוא אומר: “לא אחרי געגועי רומנים לחפש פה, כי בגיטו אנחנו, ולאנשיה ישנם ענינים אחרים לעשות מאשר לעמד בעצלתים ליד הבארות ולעזר ל”רחל“ות יפיפיות לגול אבנים כבדות. האנשים בעצמם היו שם האבנים, אשר התגלגלו וידחפו ויסחפו ככל חפץ אחרים ושגעונותיהם” 126).

את כתביו כתב אשכנזית היותר צחה; ובזרגון לא השתמש לעולם, זולתי בהדרש לו לציר את טפוסיו באופן בולט יותר. ספוריו הם באמת פיוטיים ומעשה ידי אמן.

בספרו Die Jahrzeit 127)26, לאמר: מועד-הימים למיתת ההורים, אשר בו יזכירום בניהם בתפלת ה“קדיש”, זאת התפלה היהודים המצֻינה – יציר את קשר החבה של היהודי אל מתיו, ותשוקת החיים, כי יהיה להם מי שיאמר קדיש לשמם אחרי מותם. מקצור ספור המעשה הזה נוכל להשיג מושג נכון על אודות כח קמפרט וסגנונו. הספור מתאר לפנינו את ר' יעקב ליב, איש עשיר, אשר לו חמשה בנים בחורים ובת אחת. הוא מתענג בהעלותו על לבו, כי חמשה בנים יחיו אחרי מותו ויאמרו קדיש לשמו ולשם אשתו. אך תקוותיו נוחלו, כי בניו אלה נפלו חללים האחד אחרי רעהו בתגרת יד מחלה רעה. כל תוחלתיו מתרכזות עתה בבתו, כי רק בניה, אשר יולדו לה, יוכלו להזכיר זכרונו אחרי מותו; והוא מפזר הכל למענה, היא ילדה עליזה ובוטחת, ובגדלה נפלה ברשת חבלי אהבת אחד הבחורים ושמו ז’ק. הוריה ממאנים להשיאה לו, כי אביה נשא עיניו אל מאיר שאר בשרו, איש צעיר, טוב לב ופשוט. אך היא נשאת לבחירה, והולכת אחריו לאֻנגריה. אביה מרחיקנה, אמה מתה ואביה היה לאיש קשה, עצוב רוח, וקודר. עתה אין עוד איש מבלעדו, אשר יזכר את מועד-הימים של פטירת אשתו. הוא זקן כבר, ובמותו לא יהיה עוד איש אשר יאמר קדיש לשמם; ושם שניהם יחד ישכח. ובין כה וכה, ובתו חיה חיי צער ומכאובים; כי אישה עזבה ויסע לאמירקה. אז תשוב הבת אל ביתה, ותלן בלילה על ספסל, אשר ממול בית אביה. ובנה הקטן על זרועותיה. בבקר השכם, בטרם יעבר עוד איש ברחוב, ושאר בשרה מאיר אשר עזב במקרה את ביתו עבר לפניה ויכירנה. וידבר על לבה לסור אל ביתו, אל הוריו, אשר גם הם קרוביה. אז באה מחשבה טובה בלבו, אשר על ידה יוכל להשיב לב אביה על בתו. עוד יומים ומועד-הימים לפטירת אמה יגיע. ויחל להורות את הילד את הקדיש, ובעמל ויגיע הרבה וסבלנות ממֻשכה עלה הדבר בידו, וביום המועד לקח את הילד אל בית הכנסת:

"המתפללים כלו את תפלת הבקר, ומאיר, אשר ראה את דודו נגש אל העמוד, מהר וירם את הילד ויעבירו בין שורות המתפללים עד הגיעו לפני ר' יעקב ליב ויעמידהו על ידו. ר' יעקב ליב התפוש בזכרונות התוגה, זכרונות הנפש אשתו לשמה יתפלל עתה, הביט ישר לפניו מבלי התבונן אל כל אשר מסביב לו.

הוא החל לאמר קדיש…אך ברגע זה נשמעו אותן המלים עצמן יוצאות בקול צלול ונעים מפי ילד רך העומד לצדו. מבלי משים נמלאו עיניו בדמעות… הוא הפסיק בכיו ויקשב, ויתן את הילד לבטא המילים לבדו… כל מכאובי לבו, כל קרח צרות לבו, אשר הקפיאהו בחֻבו זה רבות בשנים, נמס ויתמוגג פתאום לקול הילד הטהור והצלול. את אשר הסתיר במעמקי חדרי לבו, כּלות נפשו לבתו האובדת, זה הרז חשב, כי כל נפש אדם לא תגלהו לעולם – הנה חֲשָׂפוֹ הילד הזה…

– מי הוא הילד הזה? קרא בקול רועד ברגע כלותו לבטא את המלים האחרונות בתפלת הקדיש. – דודי!, אמר מאיר אליו, זהו נכדך ונכד אסתר, בלִימֶלֶה הוא!

ר' יעקב ליב נסוג אחורנית, ויהי נוטה לנפל מלוא קומתו ארצה לולא תפשהו מאיר בזרועותיו. פניו היו חוְרים כפני מת ויתעלף.

המולה גדולה קמה בין המתפללים, ויאספו מסביב לו לחזות בחזיון הזר הזה.

פתאום קם ר' יעקב ליב, והוא נשען על יד מאיר, ויחל לבכות מרה.

– איפה הילד? קרא ברֹך דמעותיו הזורמות את מראה עיניו. איפה הוא בן בלימלה.

אז תפש מאיר את הנער וישימנו על חזה זקנו, אשר חבקהו בידיו הרועדות…

– בלימלה! קרא ר' יעקב ליב פתאם. איפה היא בלימלה בתי? "

ככה קרבה התפלה הזאת קרובים שנתרחקו, ותשב לב אבות על בנים.

ז’ק בעל בלימלה מת באמריקה, והיא נשאה לשאר בשרה, ר' יעקב ליב חי, ועל ברכיו גדלו עוד נכדים אחרים אשר יקראו את תפלת הקדיש לזכרו אחרי מותו.

על אודות תפלת הקדיש אשר גם היהודי הבלתי אדוק בדתו ירגיש חובה לאמרה, כאות לאהבתו לאחד מהוריו – אומר קמפרט כדברים הבאים:

“הקדיש הוא זאת התפלה המיוחדה המסורה מדור לדור ומתקופה לתקופה, ואשר חלק עקרי בתפלות היום, מוצאה טמון בסתר; אומרים כי מלאכי מרום הורידוה משמים וילמדו את בני האדם. מסביב לתפלה הזאת שזורים כל הנימים הרכים בחוטי רגשי בנים, כי תפלת היתומים היא! במות האב או האם, חיבים הבנים החיים אחריהם לאמרה בבקר ובערב במשך כל שנת האבלות, ואחרי כן מדי שנה בשנה למועד הימים לפטירה הוא יום ה”יאהרצייט" בלשון הגיטו, כי כח נפלא לה…

אכן, אם ישנו קשר, אשר לו די תקף ועז לקשר יחד שמים וארץ – הנה הוא התפלה הזאת! היא מחברת את החיים יחד והיא מכוננת את הגשר המוביל אל עולם הסתר, עולם המתים וכמעט שנוכל לאמר, כי התפלה הזאת היא השומרת את יחוד העם, אשר רק בפיו היא שגורה; כי אמנם היכּחד ויִשָּמד עם כל עוד בן יזכר אבותיו?… לזר יחשב הדבר, ובכל זאת נכון הוא: תפלת הכּוָנה הזאת החזירה למוטב גם רבים מאלה, אשר הרחיקו לכת בשרירות לבם, עד כי שבו ויתחשבו את נפשם ויטהרו למצער למשך עת קצרה לכבוד זכרון הוריהם; כי ירגזו תחתם בהעלותם על לבם את מעשיהם ובהשוותם אותם אל אשר היו עושים, אם היו עיני אביהם ואמם צופיות ומשגיחות עליהם עוד.

ויען כי התפלה הזאת היא תְחִיָה רוחנית לחלק הכּלֶה שבאדם; יען כי היא איננה מַכֶּרת את המות לכליון חרוץ; כי היא שבה ומַפרחת ומפתחת בלב האדם את הפרח אשר אחר בלותו נפל מעל עץ האנושיות – לכן כח קדוש כחה! הדעת כי מות נמות, כי נעבר מהצורה המשחתה והנודדת הזאת אל צורה טמונה במסתרים שמה, ובכל זאת לא יכסנו כלה העפר הנופל מעט מעט על ראשינו, כי הִשָׁאר ישארו מאחרינו אלה היודעים כי מתנו, אלה אשר בהיותם באיזה מקום שיהיה על פני זאת הארץ הרחבה, בין שהם עניים ובין שהם עשירים קרא יקראו אחרינו את התפלה הזאת; הדעת כי אף אם איננו יכולים לאמר על שום חלקה ירוקה שבעולם, כי לנו היא, ואיננו עוזבים להם כל בית, כל נחלה, כל שדה, אשר על ידם יעלה זכרוננו על לבם, בכל זאת יוקירו זכרנו כמורשה היותר יקרה;… הדעת, כי אף אם בחיינו היינו נחשבים למאומה, לצל עובר, לאבק פורח, ינחילונו כבוד וחשיבות ימים רבּים אחרי אשר חדלנו כבר להיות פה;… אחרי דעתנו כל אלה, מי הוא זה אשר לא יוכל להשיג ולהבין את מהלך-המחשבות של ר' יעקב ליב ואת שמחת נפשו בדעתו, כי חמשה נערים יאמרו קדיש אחריו?".

מחזות פשוטים, שוקטים, מקרי חיי יום יום, הענין העתיק שהוא חדש תמיד; ענין האהבה ומסירות הנפש בהתפתחותו בקרב היהודים – את אלה תאר יפה מאד. את “הלב היהודי” הדופק בנעימות ובחבה, ידע לערך כראוי לו. ובדברו באחד מספוריו על אדותיו הוא אומר: המלה הזאת כוללת בקרבה דבר שאי אפשר להביעו; וכבד לבאר הוראתו גם בקֵרוּב. ה“לב” הזה הוא מסורה הסטורית – כל הפונה אליו, הרי הוא כאילו אומר: " אל נא תשכח! זכר היטב את אשר סבלו אבותיך ואבותי יחד, איכה שמחו, ואיך נאנחו!". “הלב” הוא ארשת הרֵעות היותר עזה, הקשר הנסתר של ההשתתפות בגורל אחינו… תהיה הגיטו מה שתהיה, ותֵרָאה לעינינו ככל אשר תֵּרָאה, מבלי “לב הזה היה תהיה אחרת לגמרי. ולפי כל הנראה לא היה לנו מאומה לספר על אודותיה!” 128). “היהודי יכול לתת לכּל, היהודי לא יפקפק, - מפני כי ליהודי ישנו לב”.

ומי לא יוקיר את המלים האלה?: "נפלא הוא לב האֵם. בשל היותו חזק ואמיץ יותר מכל גבור מלחמה בשעת הצלת נפש ילדה בין מסכנה אמתית ובין מהרעה המדֻמה היותר שלה – בן יחרד, כמעט ימוג, בעת ראותו מראש כי הסכנה מרובה 129). דרך כל כתביו יעברו המבטאים היפים האלה, הנותנים עדיהם על הסתכלותו העמוקה והבוחנת ובודקת טבע האדם.

אך לא רק פיטן-ההרגשות היה קמפרט, כי אם גם מתענין בהתלהבות יתרה בשחרור היהודי שחרור גמור מלחץ מאות השנים. את כל הרעיונות להרבות את התפתחות מלאכת-היד בקרב היהודים תמך בכל לבו, ובאחד מספוריו 130) הוא מספר אודות עלם יהודי, אשר היה לעובד חרוץ. הוא הרגיש היטב כי עבודת היהודי בּאותן המלאכות הנעשות גם על ידי אחרים, ואת הזכות, אשר שללה ממנו תורת החקים של הימים החולפים, שַׁבֵּר תשבר את בריחי המשפטים הקדומים אשר שבו דרכו. וככה הוא קורא: “פוצץ בפטיש, אתה החרש! כל מכה על הסדן תשבר חֻֻלְיָה משלשלת העבדות האוסרת את עמך, ותריע תרועת בכרה לעת החדשה הבאה”.

בתנועה אשר התעוררה להפיץ את עבודת האדמה בקרב היהודים התענין מאד. הוא הרגיש, כי על היהודי לצאת מהגיטו ומסחרה אל השדה וחֻפשתו. ובהבקע שחר השחרור, היו היהודים צרכים לפנות יותר אל חרישת השדות וקצירת הקמה. “האכר הוא איש חפשי, הרבה הרבה נעלה מהסוחר-והמוכר”. ספורו היפה “הנסיכה” 131) עוסק ביתרון המעלה של חיי האכר, והוא מתאר את מעשי עוד האדמה היהודי ואשרו. ובפי אכרו הוא שם את הדברים האלה. “האי אפשר להבינך בינה, כי בימינו אלה חשוב האכר הרבה יותר מכל אלה היושבים בחנויותיהם ומריבים איש את רעהו על אודות זבינים27?… אנכי היושב פה על נחלתי, ואינני חיב פרוטה לאיש, הנני חשוב מכל אלה האנשים בני הרחובות וכל כספם ואוצרותיהם יחד”. גם בספורו “ליד המחרשה”28 הוא עסוק בענין הזה. בו הוא מספר דבר משפחה, אשר עזבה את הגיטו ותחל לעסוק בעבודת האדמה, ואגב ארח הוא מטיף לקחו גם על אודות יציאת היהודים מהגיטו, השתתפותם בחיים החדשים, אשר רוח נדיבה פתחה שעריהם לישראל, ההתאבקות לוַתר על המנהגים המֻּשרשים בלב, וקַבְּלָם סוף סוף את התנאים החדשים. את הספורים האלה כתב Con amore (מאהבה), הוא היה חובב הטבע, ותֵאוּריו את השדות ויבולם הם מעשי ידי אמן. הוא הרגיש, כי עת חדשה וטובה באה, כי על היהודים החובה להתכשר לתנאים חדשים, כי הגיטו ופעלותיה המביאות לידי קטנות, צריכות להניח מקומם בפני החיים היותר רחבים של הטבע וההתרועעות את יתר בני האדם בכלל.

למרות תארו באופן פיוטי כזה את מחזות הגיטו ואת חייה, היה בכל זאת בן דורו. הרוח החדשה נגעה בו ותפעל עליו הרבה. בכתבו ספורי הגיטו הוא נראה כמתאר מעשי זמן שעבר מכבר; אך בספוריו, אשר בהם הוא מציר את ההתאבקות בסִגּוּל אידאות חדשות וענינים חדשים, הוא עומד ברגע ההוה. הספור המתאר בכל תקף את הרוח החדשה הוא ספורו הארך “בין החרבות”. פה נאבקים חדש וישן, הכתב והרוח. רוח הספור היא רוח הסבלנות בין יהודים וקטולים, בעלות חיים חדשים מקרב חרבות כל הרעות והקנאות והשנאות של הזמן הישן. ככה היה ליאפלד קמפרט לכח נמרץ; הוא פתח מחלקה חדשה בספרות. סופרים שונים הלכו בעקבותיו, ויעשו כמעשהו, אך בתור מליץ לחיי הגיטו, אשר זה עתה חלפו עברו אין דומה לו.

אחרי דחוף קמפרט את הדחיפה הראשונה נמצאו עוד סופרים שונים, אשר עבדו גם הם במכרה חי הגיטו, ויכתבו ספורים הדומים ברב או במעט אל החיים: ש. כהן אשר חבר את הספור “גבריאל” ועוד ספורים אחרים, אשר מחזותיהם לקוחים מהגיטו הפראגית; אדוארד קָלְקֶה, אֶ. אוֹ. טוּבר. מיכאל קלפ, ש.ה. מוזֶנטל, ליאו הֶרצבֶּרג-פרֶנקל, פַנִּי לֶבַלד, ס. פֹרֶם-שְׁכֶטֶר, לֻדויג פילפזון, מ. לֶהמן, מקס רינג, מ. גלדשמיד 132), לדויג אויגוסט פְרַנקל, אשר ארג את אגדות הגיטו הפראגית במחברת שירתו Der Primator; פיבוס פֿילפזון, בספורו המוזר והנמרץ Der unbekannte Rabbi; נתן סמואלי, מחבר “ציורים מחיי היהודים בגליציה”, ועוד אחרים. אף ישנם מחברים אחרים החיים אתנו הראויים להזכר ביחוד כמְצֻינים במְצַירי חיי הגיטו: קרל אֶמיל פרנצוז יוכל להקרא בשם הבן-השִׂכלי לקמפרט. מקום רב מחזותיו הוא גליציה ובוקובינה. הוא מציר את הצדדים האפלים והנוגים שבחיי הגיטו; ובזאת הוא שונה מקמפרט, קמפרט הוא אָפטימיסט בטבעו; הוא חי בתקופת השחרור, בשעה שהזהיבה התקוה את אֹפק החיים. אך פרנצוז החי אחריו, ראה?? בעיניו את אפיסת התקוות האלה. יהודי ערי גליציה הם במצבם עתה כמו שהיו לפני שנת 1848, אשר חשבו כי תביא מהפכה שלמה במצב היהודים בכל מקום באירפה. ספריו היותר נודעים על אודות היהודים הם “יהודי בַּרְנוב” ו“מהדון ועד הדונוי”, סקיצות המודיעות לכל את תכונות חיי היהודים באלה שכונות גליציה הרחוקות והבלתי נודעות, המקומות אשר בם ההזיה הטפלה שלטת, והאמונה השלמה במופתי הרבי מסַדיגורא שוררת בכל תקף. חֲבל כי רק את הציורים החשכים יתאר פרנצוז, אך תלאות החיים האלה ותוגותיהם טבעו חותמם כל כך על רוחו, עד כי הן הודפות הרחק מאד ממראה עיניו את החזיונות המזהירים יותר. ספורו האחרון “יהודית טְרַכטֶנְבֻּרְג” הוא ספור עושה רשׁם, ונושאו היא ההתרעעות בין הנוצרים והיהודים. התוצאה המוסרית מהספור הזה היא, כי אי אפשר למצא אֹשר בנשואי תערבות. יהודית טרכטנברג היא קרבן האסון הבא מזווג כזה. אביה מזהירה משעת צעדה הראשון ואומר לה, כי אש ומים לא יתערבו; אך היא בשכרון אהבתה הסכימה להמיר דתה ולהיות לקטולית. בראותה אחרי כן, כי הונַה הונוה, תתחולל בקרבה מהפכת רגשות. היא חפצה להשאר יהודית, ואישה האציל הקטולי מביט על היהודים מגבוה; היא מרגשת, כי אך מַתְלאות רבות נכונו לשניהם יחד, ותחת להוסיף לחיות במצב הזה היא מחלטת למות, אחרי דרשה, כי יבטיחוה כי יקברוה בקברי ישראל. הדבר הזה היה מוטב לה ומוטב לבעלה. כיהודית היתה שמחה בגורלה, ואחרת לא יכלה להיות. בית קרוע במסבות הדת אי אפשר לאשׁר למצא בו מקום. המחבר מציג לפנינו את תוצאות נשואי התערובות באלה הצבעים החריפים עד כדי לעשות את התורה היוצאת מספורו למתרשמת בלב הקוראים.

נזכירה גם את סַחֶר-מַזוך הסופר הנודע, אשר למרות היותו נוצרי כתב ספורים רבים הלקוחים מהטבע על אודות חיי היהודים בפולין ובגליציה.

כיליד לֶמְבֶּרג הוא מכיר היטב את המחזות שהוא מתאר ואת החיים אשר יציג לפנינו, הוא חפשי ממשפטים קדומים; ואף כי ספוריו אינם מציגים תמיד את אישיהם בקרן אורה, בכל זאת נרגיש, כי נאמן הוא להטבע.

לפני שנים אחדות נתגלתה סופרת חדשה לספורי הגיטו, העלמה אֶ. פ, אָרְזֶסקו, וַתַּרעש עולם בספרה “מאיר אֹזוֹפוֹביץ” 133. מקום המחזה הוא באחד כפרי זבּוב הרחוקים ברוסיה, והוא מתאר את מלחמות בן-נעורים, אשר תשוקתו להשכלה העלתה את אש כל הקנאות הלוהטת של אדוקי היהודים. הספר הזה הוא ספור מלחמת ההשכלה והבערות, השכל והאמונה העִוֶּרֶת, רוּח הדת וצורתה. מאיר מציג לפנינו כל שאיפות נפש אנושית נעלָה לכל טוב ועָדין, בעברה על פני כל המכשולים והמפריעים; ואויביו הם סמל האמונה להמסרת הבלתי-מְוַתֶּרֶת. המחזות מתֹארים באופן נמרץ. הספור בעקרו הוא ספור ימינו אלה ומְחַברתו הצליחה בתארה את הזרמים השונים של הדעה הדתית. מאז כתבה העלמה אָרזסרו עוד ספורים יהודים, והאחד מהם, הוא הספור “פרח”, נדפס לפני שנים מספר בעתון Allgemeine Zeitnng des Judenthums 134)29.

הסופר המאֻחר בזמן לכתיבת סקיצות חיי הגיטו, והקודם במעלה בתור הסופר האנגלי הראשון, אשר כח לו לקבל עליו לתאר את התכונות המתפתחות בתוך גבולות שכונת היהודים, הוא ישראל זנגויל, אשר ספרו המכונה בשם “ילדי הגיטו” נדפס זה מקרוב30. סקיצותיו הן אמנם מציורי החיים בשכונת היהודים שבלונדון, אשר איננה גיטו במובן הגיטות הנזכרות בספר הזה. השכונה היא מקום המושב, אשר בו בחרו היהודים שהתישבו בעיר הגדולה הזאת – ברצונם, אך הטפוסים והתכונות, אשר התפתחו בשכונה הזאת הם ברובם עצם הטפוסים והתכונות שהולידה הגיטו בכל מקום. יושביה באים ברובם מגיטות אמתיות, ואל משכנם החדש הם מביאים את אלה התכונות המְּיֻחדות, אשר רכשו להם במושבם העתיק. הסקיצות האלה יחידות הן במינן, ושונות מכל אשר הרגלנו מכבר לראות בספורי הגיטו של הסופרים האשכנזים הנזכרים. המחבר כותב על אודות המצב ההוה, והוא מפיץ קוי אור הסתכלות חודרת בחיי היהודים האנגלים של ימינו אלה בקצוי מזרח לונדון ומערבה. המומים הקטנים והמדות הטובות של ילדי הגיטו מֻצגים לפנינו במעשה חרשים בסקיצות הנמרצות האלה, אשר אינן דומות לשום דבר בספרות האנגלית.


 

אמר המחבר:    🔗

השלמתי חקי. צין צינתי את הגיטו מתחילת יִסודה ועד יום בִּטולה בארצות הנאורות, ואת חייה הצגתי בצדדיהם ומקומותיהם השונים. זהו ספור ארוך ומעציב של לחץ דת ושנאת לאֻמים, הממלא פרק אפל בספר המעשים החשכים של בני האדם. ובכל זאת אין היהודי נוטר איבה; הוא מודה לה' כי כל אלה כבר עברו, ובתכונת האָפטימיזם אשר לדתו הוא מוסיף לעבוד ולקוות, בהביטו לפנים, לְבוֹא העת, אשר בה יהיו כל בני האדם חפשים לחשב, חפשים לעשות, וחפשים לחיות על פני כל הארץ הזאת, אשר אותה “נתן ה' לבני האדם”.



  1. “מילה לא ברורה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. Nachfolger. ומלת “חליף” באה בהוראה זו במצבת מישע מלך מואב.  ↩

  3. Sarazener  ↩

  4. “זכות” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  5. “מילה לא ברורה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  6. “הנוצרים” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  7. Ernst. בבוא מלת Ernst בהוראת נגוד לענין של התול, לאמר: דבר שאין להתל בו ואשר תוצאותיו נכבדות עלינו לתרגמה במלת: “נכוח”, וזאת היא הוראת המלה בדיוק בכל מקום שנזכרה בתנ“ך, וביחוד בישעיה ל‘ ז’: ”אל תחזו לנו נכוחות, הזו מהתלות“, וכן בלשון ערבית המשתמשת להוראת Ernst במלת ”ג'ד“ ישתמש בה עפ”י רב בנגוד למלת “הזל” שפרושו “התל”. ופעמים רבות התבוננתי כי עורך “המליץ” משתמש במלה זו בהוראה זאת והצדק אתו. (המתרגם).  ↩

  8. “מילה לא ברורה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  9. “פרנקפוט” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  10. “STASSE” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  11. הספר היקר הזה נדפס בשנה החולפת בפ“פ בשם: ”ספר אבני זכרון, הכתב והמכתב מבית הקברות הישן דק“ק ורנקנורט על נהר מוין, עם הקדמה והערות מאת מרדכי הלוי הורוויץ הפק”ק יע“א. ורנקנורט על נהר מוין, י. קויפמאן, תרס”א". (המתרגם).  ↩

  12. “העתוקות” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  13. “שודדדים” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  14. בהיותי בשנה החולפת בפראג התבוננתי בלוח–השעו הקדמון הזה, וארא, כי גם סדר רשימת המספרים שונה בו מכל יתר השעונים, כי הולכים הם משמאל לימין מסביב ללוח, וגם מחוגיו סובבים ככה. (המתרגם).  ↩

  15. “מילה לא ברורה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  16. ספר חשוב בענין זה כבר נדפס באנגלית בשם Jewish Life in the Middle Ages מאת ידידי החכם הגדול I. Abrahams הפרופיסור בבית מדרש המדעים בקמברידז. ואת תמציתו תרגמתי עברית ב“השלוח” כרך ד', בשם “חיי היהודים בימי הבינים”. (המתרגם).  ↩

  17. “Cum nimi apsurdum” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  18. “מילה לא ברורה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  19. “הפטטריצי”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  20. “מילה לועזית לא ברורה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  21. “באיטלה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  22. מילה לא ברורה במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  23. Jsoliren das.  ↩

  24. Sattlor  ↩

  25. חבּורו ב“ידיעת הטבע” תּרגם גם עברית מאת הסופר המצוין דוד פרישמן. המתרגם.  ↩

  26. הספור הזה תרגם עברית בשם: “תקות אב” מאת אבא אַרש (וילנה, תרנ"ה). המתרגם.  ↩

  27. Kunden.  ↩

  28. גם הספר הזה תרגם עברית (מאת מר פסח קפלן) ונדפס ב“בּבּליותיקה העברית” חוברות קנ“א – קנ”ד. המתרגם.  ↩

  29. על דברי כ' המחבר המונה מספר רק לסופרים בלשונות הלועזים המתארים את חיי הגיטו, עלינו להוסיף את מנדלי מוכר ספרים, סמולנסקי, ברנדשטטר, ברודס, יל"ג, בן–עמי, שלום–עליכם, ועוד אחרים מסופרינו העברים והזרגונים, אשר בתור אנשים חיים בתוך עמם ידעו לתאר אולי בדיקנות יתרה מהראשונים את מחזות החיים האלה.  ↩

  30. הספור הזה תרגם עברית (מאת ש"ל גרדון) ונדפס בהביבליותיקה העברית בחוברות קל“ב – קל”ד. המתרגם.  ↩