יום אחד אני מיסב לי בקפה. שלא לא לבטל זמן יקר וכדי להפיג במקצת את שממון־חיי, אני שוקע לפחות באחולי שנים־שחורות לכמה־וכמה צבועים ומלחכי־פנכא שיש לי בין מכרי. נגש אלי מכובדי, עורך עתון מצוייר בישראל – ונאנח.
“ידידי”, אני אומר לו. “טעות אחת אל תטעה לעולם!”
“איזוהי?” שואל ידידי.
“לעולם אל תפתח עמי בריב־דברים! אינני יודע מדוע, אך כל שנטפל אלי – מין קללה רובצת עליו! כמה שוטים הציקו לי, בימי חיי הארורים? חמשה – ששה… אחד חבוש עתה בכלא. אחד מת מיתה חטופה. לפחות על אחד אני יודע כי הוא מכלה את שארית ימיו בבית־מטורפים… לפני שנתיים דרכתי כאן ליפה־נפש אחד על אצבעות־רגליו. הבאנו את עצומותינו בפני אדם שלישי, עדין אף ממנו. מה, סבור אתה, פסק? כי אינני אלא גס־רוח ואלו בעל־דבבי – כולו מחמדים! עכשיו אני שומע כי אחזו איש בגרון־אחיו. כל אחד מאשים את רעהו במעשי־נבלה ומכריז על דברתו, כי דברים שראוי לפרוע לאיש־מצותו – חם לו לאדם לפרוע לכלב!”
נאנח ידידי, ד"ר ר., ואמר אוי!
בדקתי ומצאתי: לו יש מזל הפוך! כל ששנוא עליו – סופו עולה לגדולה. שטם פעם סרן – נעשה אלוף. שטם ראש־אגף במנגנון – הגיע למעלת תת־שר… די לו לשנוא מרתף, כדי שיעלו אליו במאתים מעלות־שיש!
ד"ר ר. ואנוכי אנשים משכילים אנו. נמנינו וגמרנו בינינו כי אין אמת־מדה אובייקטיבית למוד בה בני־אדם. אינך שנא אותם משום שהם רעים כל־כך, אלא משום… משום שאתה שנא אותם, לכל־הרוחות, מקצות אצבעם הקטנה עד אחרון הרהורי־לבך! חישבנו ומצאנו שלא כל מי ששנוא עלי – שנוא עליו. רבים מאלה שהייתי מחליפם בכל סם־הקאה, היה הוא מוכן ללפת על פתו!
אך אדם אחד, העלינו לבסוף, שנוא על שנינו. כיוון ששמעתי כך, פצפצתי את השולחן באגרופי:
“אין תימה, איפוא! שונא – ומקלקל לי את השורה! לא ששנאתיו פחות מדי, אלא שאתה, תוגת אמך, שנאת אותו יותר מדי! הנח לו, אני אומר לך, ביש־גדא! סלח לו והניחנו לנפשו! למד עצמך לכבדו, שאם לא כן איני מחליף עמך חצי־מלה עד סוף ימי!”
עכשיו – כולו שלי! עכשיו אני שנא אותו בגפי, שונא בכל־נפשי, שונא יומם ולילה… אלוהים לא יעזבני, אני יודע! אצלי – יסיים בכי־רע! “אורך־רוח”, אני אומר לעצמי עתה בבטחה. “אורך־רוח והוא טועם את טעם־השקדים המר אשר לאיחוליך!”