לאַבֶּל ארליך
אִם לֹא הַיּוֹם
בַּלֹּבֶן הַיּוֹקֵד וּבַנְּהָרָה,
מָתַי נָחוּשׁ כִּי לֵב לַצִּפֳּרִים,
פְּעֹמֶת־רֹךְ עֵרָה,
וְקֵן בְּנוֹף־דָּמֵנוּ;
אִם לֹא הַיּוֹם,
לְקוֹל הָרִים הִצְנִיעוּ עֶרְיָתָם,
מָתַי נֵרוֹם, גְּלוּיֵי־פָּנִים־וָכָף,
עִם שְׁתִיל־אַהֲבָתָם
עַל אֵם־הַדֶּרֶךְ;
אִם לֹא הַיּוֹם,
אֶל מוּל הַזַּיִת הָאָפוּף פְּלִיאָה,
מָתַי נָבוֹא בִּמְעָרוֹת־הַלֵּב
לִשְׁמֹעַ הֵד מִלָּה
נוֹשֶׁלֶת מִשָּׁמֵינוּ;
אִם לֹא הַיּוֹם,
לְקוֹל אָדָם חָרֵד מִגַּג בֵּיתוֹ,
מָתַי נֵצֵא, זַכִּים מֵאוֹר הַיּוֹם,
לָשִׁיר מִזְמוֹר אִתּוֹ
עַל־מוּת לַפַּחַד;
לָשִׁיר אִתּוֹ,
הוֹ, לַמְנַצֵּחַ שֶׁדָּמוֹ הוּא כֵּן,
שֶׁלֹּא יַרְכִּין רֹאשׁוֹ
מִפְּנֵי מוֹרָא־הַשַּׁחַר.