לאַבֶּל ארליך

אִם לֹא הַיּוֹם

בַּלֹּבֶן הַיּוֹקֵד וּבַנְּהָרָה,

מָתַי נָחוּשׁ כִּי לֵב לַצִּפֳּרִים,

פְּעֹמֶת־רֹךְ עֵרָה,

וְקֵן בְּנוֹף־דָּמֵנוּ;

אִם לֹא הַיּוֹם,

לְקוֹל הָרִים הִצְנִיעוּ עֶרְיָתָם,

מָתַי נֵרוֹם, גְּלוּיֵי־פָּנִים־וָכָף,

עִם שְׁתִיל־אַהֲבָתָם

עַל אֵם־הַדֶּרֶךְ;

אִם לֹא הַיּוֹם,

אֶל מוּל הַזַּיִת הָאָפוּף פְּלִיאָה,

מָתַי נָבוֹא בִּמְעָרוֹת־הַלֵּב

לִשְׁמֹעַ הֵד מִלָּה

נוֹשֶׁלֶת מִשָּׁמֵינוּ;

אִם לֹא הַיּוֹם,

לְקוֹל אָדָם חָרֵד מִגַּג בֵּיתוֹ,

מָתַי נֵצֵא, זַכִּים מֵאוֹר הַיּוֹם,

לָשִׁיר מִזְמוֹר אִתּוֹ

עַל־מוּת לַפַּחַד;

לָשִׁיר אִתּוֹ,

הוֹ, לַמְנַצֵּחַ שֶׁדָּמוֹ הוּא כֵּן,

שֶׁלֹּא יַרְכִּין רֹאשׁוֹ

מִפְּנֵי מוֹרָא־הַשַּׁחַר.