בְּקָרִים רַבִּים, לְלֹא חֶדְוַת אוֹרֵךְ,

הִפְצִיעוּ בְּדָמַי הַמְגַשְׁשִׁים.

לֵילוֹת רַבִּים מִדַּי,

חַדֵּי־כּוֹכָב, חַדֵּי־קִשְׁבִּי־אוֹרֵב,

חָרְתוּ אֶת כָּל שְׁמוֹתַיִךְ בְּיָדַי.

וְאֵיךְ אֶגַּע בָּךְ, בְּלִי מֵשִׂים, עַכְשָׁו;

אֵיךְ אֲקַדְּמֵךְ לְאוֹר הַיּוֹם הַזֶּה

וְלֹא תָּחוּשִׁי כִּי

בַּרְקָן יוֹדֵעַ חֹרֶב וּטְלָלִים

אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לִגְוׁעַ?

שֶׁקֶר הַחִיּוּךְ וְיָקוּשׁ הַשֶּׁקֶט

(הוֹ, רַחֲקִי בָּאֲפֵלָה וּבָאוֹרָה!)

כִּי רַק מִכְוַת־הַקּוֹץ וּמְאֵרַת־עַקְרָב

הֵן אֲמִתַּי לָךְ, בְּלִי מֵשִׂים, עַכְשָׁו,

יוֹמָם וָלַיְלָה.