טוֹב, אֲנִי מוּכָן
נְנַסֶּה לְהוֹצִיא דְּבָרִים מִן הַלֵּב
וְלָבוֹא עַד־חֵקֶר
מִי כָּאן הָאָשֵׁם וּמִי נָקִי
רַק אַל תִּבְכִּי
בְּהִתְקַשֵּׁר הַדֶּמַע בְּעֵינַיִךְ
פּוֹרַחַת חֶלְקָתִי בְּפִטְרִיּוֹת־הַשֶּׁקֶר
טוֹב, טוֹב נָבוֹא חֶשְׁבּוֹן
וְעַד חָרְמָה
אֵינֶנִּי מִתְחַמֵּק
אֲבָל זִכְרִי, בְּשֵׁם שָׁמַיִם,
שֶׁכְּלִי רֵיק
מָלֵא כְּלִמָּה
אֵינוֹ מִשְׁכָּן לְפֶרַח וּשְׂפָתַיִם
עַל חֵטְא גְּבַהּ־גָּרוֹן
וְעַל שְׁתִיקַת־חִנָּם
חֲדַל־אִישִׁים וּבְזוּי־אָדָם
עַל עַיִן רְחָבָה
וְכַף קִשַּׁחַת
הֵא לָךְ הַמִּטְפַּחַת
וְעַל הַחֵטְא שֶׁאֵין לוֹ, אֵין לוֹ כַּפָּרָה
הֲלֹא, בְּעֶצֶם, הַכֹּל כָּאן כַּשּׁוּרָה.