לשמעון הלקין

אֵין לִי מֻשָּׂג מַהוּ שִׁמְךָ, צַיְּצָן,

וְאִם יֹאמְרוּ לִי בְּוַדַּאי אֶשְׁכַּח.

כָּכָה זֶה. לַכֹּל עֵת. זֶה כָּךְ.

מִי שֶׁפָּסַח וְלֹא שָׁנָה בַּזְּמַן

שְׁמוֹת פְּרָחִים וְצִפֳּרִים, אֶחָד־אֶחָד,

וְכֵן גַּם רִקּוּדִים סָלוֹנִיִּים —

יָמוּת בְּאִוַּלְתּוֹ לְשִׁעוּרִין,

אֵין לוֹ תַּקָּנָה לְעוֹלְמֵי־עַד.

אַתָּה, פַּזְּמָן, תִּהְיֶה לִי בֶּן־בְּלִי־שֵׁם

וְהִיא תִּהְיֶה לִי בַּת־בְּלִי־יָד.

(כָּכָה זֶה: בְּלִי מֹר עוֹבֵר.)

לַבֹּקֶר מַשֶּׁהוּ יֶחְסַר, מַשֶּׁהוּ רוֹדֵם,

אֲשֶׁר לֹא יִתְמַלֵּא בַּלַּיְלָה הָעֵר.

הַיָּרֵחַ שֶׁלִּי, צַיְּצָן, תָּמִיד חָסֵר.