כָּל חַיַּי אֲנִי מַנִּיחַ מַלְכּוֹדוֹת בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים,

בְּחַדְרֵי בֵּיתִי, בַּאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת — שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֶרְאֵן.

לְעִתִּים אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת זַעֲקוֹת הַכְּאֵב שֶׁל חֲבֵרַי,

שֶׁל אִשְׁתִּי וּבְנִי, שֶׁל אוֹיְבִים קְרוֹבִים וִידִידִים רְחוֹקִים —

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַכִּירֵם. אִלּוּ יָדְעוּ כִּי רַק אֶת צִלִּי שֶׁלִּי אֲנִי צָד,

אוּלַי לֹא הָיוּ נוֹטְרִים לִי אֵיבָה, וְאוּלַי לֹא הָיוּ צוֹעֲקִים.