הָאֱמֶת הִיא, שֶׁכְּבָר קָשֶׁה לוֹ.

מֵרֹב שִׁמּוּשׁ בָּאוֹר וְגַם בַּחשֶׁךְ,

מֵרֹב לִטּוּשׁ

בַּשֶּׁמֶשׁ, נֵיאוֹן וְיָרֵחַ,

שׁוּלָיו הֶחֱלִידוּ, בְּרַק פָּנָיו עָמַם.

אַתְּ עוֹמֶדֶת לְמוּלוֹ,

אַתְּ מִתְקָרֶבֶת, מִסְתּוֹבֶבֶת, נוֹשֶׁמֶת

עַל עֵינָיו: “מַרְאָה, מַרְאָה…?”

לֹא שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ מַה לְּהָשִׁיב.

הוּא יוֹדֵעַ. יֵשׁ בּוֹ מַשֶּׁהוּ זוֹכֵר:

קֶשֶׁת בֶּעָנָן, בָּרָק שֶׁל קַיִץ, נְגֹהוֹת צָפוֹן,

כַּסְפִּית מִתַּחַת לַיְרֹקֶת.

אֲבָל הָאֱמֶת הִיא, שֶׁהוּא עָיֵף.

הוּא צוֹלֵל, לְאַט, אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ,

וּמַפְנֶה לָךְ אֶת הַקַּרְקָעִית.

אָנָּא, אַל תִּלְטְשִׁי לוֹ עֵינַיִם.

הוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁקֶט

וּסְלִיחָה.