קְצִין־מֶכֶס יָקָר,

אַתָּה זוֹכֵר, לִפְנֵי כַּחֲצִי שָׁנָה,

כַּאֲשֶׁר יָצָאתִי בַּשַּׁעַר

שֶׁאֵין בּוֹ חוֹבָה לְהַצְהִיר —

וּבְכֵן, זֶה לֹא הָיָה מַעֲשֵׂה־רְמִיָּה.

בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה דָּבָר בְּכֵלַי.

אֲפִלּוּ כֵּלִים לֹא הָיוּ לִי.

אֲבָל הַיּוֹם גִּלִּיתִי בְּמַפְתִּיעַ

שֶׁמְּקַנֶּנֶת בִּי, מֵאָז,

סוֹכֶנֶת חֲרִישִׁית

עִם מַשְׁדֵּר רַב־עָצְמָה.

סְלַח־לִי עַל הַבְרָחַת הַגְּבוּל.

אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת דִּבְרָתִי

שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי עַל קִיּוּמָהּ.

וְאִלּוּ רַק יָכֹלְתִּי

הָיִיתִי מַסְגִּיר אוֹתָהּ לְיָדֶיךָ מִיָּד,

חַיָּה אוֹ מֵתָה.