“סְלִיחָה, אֲדוֹנִי, הַאִם הִזְמַנְתָּ…”

אִישׁ בְּבֵית מָלוֹן.

אַלְפֵי אֲנָשִׁים בְּאַלְפֵי בָּתֵּי מָלוֹן.

קַשּׁוּב לְרַחֲשֵׁי הָרְחוֹב.

מָה הֵם אוֹמְרִים?

דֶּלֶת נִפְתַּחַת, דֶּלֶת נִנְעֶלֶת. וְשׁוּב.

לְאָן הֵם נוֹסְעִים?

יֵשׁ לָהֶם מַשֶּׁהוּ לְהַגִּיד

זֶה לָזוֹ

זוֹ לָזֶה

זֶה לָזֶה

זוֹ לָזוֹ.

יֵשׁ לָהֶם מֵאַיִן, יֵשׁ לָהֶם לְאָן.

"כֵּן, כֵּן, הִזְמַנְתִּי,

הִזְמַנְתִּי דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת, צִלְצוּל מְעוֹרֵר,

גֶּשֶׁם מְטַפְטֵף בַּאֲלַכְסוֹן,

הִזְמַנְתִּי אֶת פָּנַי בְּסֵתֶר הַוִּילוֹן,

הֶבֶל־פֶּה שֶׁיֶּאֱטֹם אֶת הַשִּׁמְשָׁה,

הִזְמַנְתִּי קוֹל שֶׁל אִשָּׁה, עָמוּם,

כְּמוֹ הִלָּה בְּרֹאשׁ פַּנַּס רְחוֹב."

אֲנִי פֹּה, לְבַד,

וּשְׁמִי בְּסֵפֶר־הָאוֹרְחִים, לְמַטָּה.