אֲנִי קָם בַּבֹּקֶר

וְיוֹצֵא לַבֻּסְתָּן לְלַקֵּט תַּפּוּחִים.

שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר וַעֲשָׂבִים לַחִים

שׁוֹאֲלִים אוֹתִי:

יֵשׁ לְךָ זְכוּת קִיּוּם?

אֲנִי מֵבִיא לְאִשְׁתִּי סַל

שֶׁל תַּפּוּחִים רוֹחֲצִים בְּטַל.

הִיא מוֹדָה לִי:

יֵשׁ לָנוּ זְכוּת קִיּוּם?

הַתַּפּוּחִים כִּמְעַט חוּמִים.

אֲנִי מֵצִיץ אֶל תּוֹךְ הַתַּנּוּר הַמַּהְבִּיל

וּפָנַי מַאְדִּימִים:

יֵשׁ לָכֶם זְכוּת קִיּוּם?

אֲנִי חוֹשֵׁב עַל הַכִּנּוֹר

שֶׁהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו בְּהֵעוֹר

רוּחַ־לַיְלָה צְפוֹנִית:

גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַּיִת…

אֲנִי חוֹשֵׁב עַל אִישׁ־הַמֶּרְכָּבָה,

עֵינָיו מְלֵאוֹת חַשְׁמַל

וְחַיּוֹת־רְבָבָה:

בְּדָמַיִךְ חַיַּי….

כְּשֶׁבְּנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה,

אֲנִי אוֹמֵר לוֹ שֶׁיִּלְמַד בְּעַל־פֶּה

אֶת שְׁנֵי הַפְּסוּקִים.

בַּלַּיְלָה הוּא יַחֲלֹם עַל צִפּוֹר בְּדָמָהּ

וְעַל מֶרְכָּבָה רְתוּמָה לִבְרָקִים

מְרֻבְּעֵי־פָּנִים.

אֵין לִי סָפֵק שֶׁיּוֹם אֶחָד,

וְאוּלַי בְּאַחַד הַיָּמִים הַקְּרוֹבִים,

יִשְׁאַל אוֹתוֹ עֶפְרוֹנִי

אוֹ כּוֹכָב צְפוֹנִי:

יֶלֶד, יֵשׁ לְךָ?

אוקספורד, 1974