אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַסִּפּוּן, וְרוֹאֶה:

מַעֲשֵׂי יָדֵינוּ טוֹבְעִים בַּיָּם.

הַמַּעֲשִׂים וְהַיָּדַיִם,

מִלִּים מִפֶּה אֶל פֶּה,

מִצְחֵךְ כְּשֹׁךְ הַשְּׁאֵלָה,

עַיִן בְּעַיִן, עֵר וְיָשֵׁן,

וְאֵין מַבְדִּיל

בֵּין שְׁמֵי־הַיּוֹם לִשְׁמֵי־הַלַּיְלָה —

כֻּלָּם טוֹבְעִים בַּיָּם הַזֶּה

הַגָּדֵל לְעֵינֵינוּ.

אֲנִי אוֹמֵר שִׁירָה

כִּי אֵין לָנוּ שָׂפָה אַחֶרֶת.

אִלּוּ נִמְצְאָה לָנוּ

אוּלַי לֹא הָיִינוּ נִדּוֹנִים בְּמַיִם.