קוֹל קוֹבֵל בַּשֻּׁלְחָן הַסָּמוּךְ:

.Ich habe genug gemusst in meinem Leben ¹

עַד כָּאן, הַשְּׁאָר חָמַק לַגָּן.

יָשַׁבְתִּי בַּוֶּרַנְדָה,

מַפְקִיר אֶת פָּנַי לַשֶּׁמֶשׁ הַחָרְפִּית.

לֹא רָאִיתִי אֶת פָּנֶיהָ.

הִיא חָלְפָה עַל שֻׁלְחָנִי

אַךְ הִשְׁאִירָה עָלָיו

אֶת הַצֵּל הָעִקֵּשׁ הַזֶּה.

וּמַה הִיא תַּעֲשֶׂה עַכְשָׁו?

תִּשְׁתֶּה קַפּוּצִ’ינוֹ?

תֵּלֵךְ לְבַדָּהּ לְהַצָּגָה יוֹמִית?

תַּעֲנֹד עָגִיל יָתוֹם?

תְּבַלֶּה אֶת צָהֳרֵי־יוֹמָהּ,

עֲצוּמַת־עֵינַיִם,

מַפְקִירָה אֶת פָּנֶיהָ לַשֶּׁמֶשׁ?

קָשֶׁה לָדַעַת.

פַּעַם הָיָה נִדְמֶה לִי

שֶׁאֵינֶנִּי חוֹשֵׁב עַל הַמָּוֶת.

אַחַר כָּךְ הִתְחַוֵּר לִי

שֶׁהוּא מֵצִיץ מִכָּל הַחֲרַכִּים.

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ

שֶׁהוּא מְלַוֶּה אוֹתִי

רֹב הַיּוֹם, רֹב הַלַּיְלָה

וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה —

אוּלַי דַּוְקָא בְּשָׁעָה —

שֶׁאֲנִי שָׂם אֶת פִּי עַל פִּיךְ.

כָּאן הַמָּקוֹם לְסַיֵּם.

כִּי גַּם בְּרֶגַע זֶה

שְׂפָתָיו מְדוֹבְבוֹת אוֹתִי.

אֲבָל אֲנִי סַקְרָן מְאֹד לָדַעַת,

מַה בְּדַעְתָּהּ לַעֲשׂוֹת?