אֲנִי נִכְנָס לַמִּטְבָּח הֶחָשׁוּךְ

וְלוֹחֵץ עַל הַמֶּתֶג.

אוֹר גָּדוֹל.

אֲנִי מִתְיַשֵּׁב עַל הַסַּפָּה

לְיַד הַכֶּלֶב.

הוּא מִתְהַפֵּךְ עַל גַּבּוֹ,

מֵרִים אֶת כַּפּוֹתָיו, מְנַהֵם.

בַּחֲדַר־הַשֵּׁנָה,

אֲנִי רוֹכֵן עַל אִשְׁתִּי.

הִיא מְחַיֶּכֶת בִּשְׁנָתָהּ,

מְהַמְהֶמֶת, שׁוּב נִרְדֶּמֶת.

הַאִם אֵינָם מְבִינִים?

חַיּוֹת־אֵשׁ מְמַלְּלוֹת,

מַלְאַךְ־הַמָּוֶת בָּעִיר,

הַמִּזְבֵּחַ בּוֹכֶה —

וַאֲנִי עוֹבֵר מֵחֶדֶר לְחֶדֶר,

לַיְלָה אַחַר לַיְלָה,

וּמוֹנֶה אֶת הַנִּסִּים.