הָאִשָּׁה הָרֵיחָנִית הַזֹּאת,

כָּל גּוּפָהּ הַיָּשֵׁן —

מִכַּף רַגְלָהּ הָרוֹגַעַת

וְעַד רֹאשָׁהּ עַל לִבְנַת הַסָּדִין —

כֻּלּוֹ נְשִׁימָה מִתְמַשֶּׁכֶת,

מוֹסֵר, מִתְמַסֵּר, אוֹמֵר

שֶׁכָּךְ יִהְיֶה עַד עוֹלָם.

הַאִם זֶהוּ חֲצִי תַּאֲוָתִי?

בְּאֹרֶךְ־רוּחַ

שֶׁל חוֹף־בֵּין־עַרְבַּיִם

אֲנִי אוֹסֵף אֶת הֶבֶל פִּיהָ,

אֵד לָבָן שֶׁל דּוּמִיּוֹת

הָעוֹלֶה מִדִּמְדּוּמֵי גּוּפָהּ.

(הָאֹסֶף הַיָּקָר הַזֶּה,

אֲנִי מְשַׁנֵּן לְעַצְמִי בְּשֶׁקֶט,

יִתֵּן בִּי מַה שֶּׁאֵין בִּי.)

הִיא בְּיָדִי. הִיא לְצִדִּי.

חֲצִי תַּאֲוָתִי הַנּוֹשֶׁמֶת.

הַאִם זֶהוּ סִימָן

שֶׁהָאוֹסֵף — נֶאֱסַף?