עוֹד שְׁקִיעָה הַמְבַשֶּׂרֶת

עוֹד לַיְלָה בִּלְעָדַיִךְ.

כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ

הַלּוּחַ אֵינֶנּוּ חָלָק.

אֲבָל הַגְּזֵרָה שָׁבָה.

מַשֶּׁהוּ בִּי — שָׁר בַּשִּׁירִים — יוֹדֵעַ:

הַדּוּדָאִים לֹא יִתְּנוּ רֵיחַ,

הַגֶּפֶן לֹא תֹּאמַר: סְמָדַר.

מִכָּל הַפַּרְדֵּס הַנָּעוּל שֶׁלָּנוּ

(גַּלֵּי שֵׁמוֹת וְנִיחוֹחִים)

יִשָּׁאֵר רַק עֵץ פָּשׁוּט אֶחָד,

פָּשׁוּט עֵץ.

וּמָה אָז:

עַזָּה כַּמָּוֶת?

קִינָה שֶׁל עֲשָׂבִים שׁוֹטִים?

רֹאשׁ בַּכַּר, בַּכֹּתֶל, וּבַשַּׂק?

לֹא, הַסְּפִירָה תִּפָּסֵק,

גַּם מִלְּפָנִים, גַּם לְאָחוֹר.

שְׁקִיעָה בְּלִי־שֵׁם תָּבוֹא בַּדָּם,

דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ הַשָּׁגוּר.