שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵינָהּ יוֹדַעַת.
וְאִם אֹמַר לָהּ:
“אֵיךְ אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ!” מִיָּד תָּשִׁיב לִי: “אֵיךְ?”
“כְּאַהֲבַת אַמְנוֹן.”
“עוֹד כַּף דִּמְיוֹן.”
“שַׁלְהֶבֶת־יָהּ.”
“אַתָּה נוֹשֵׂא לַשָּׁוְא?”
“עַד כְּלוֹת!”
“עַכְשָׁו תָּנוּחַ בְּשָׁלוֹם.”
שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵינָהּ יוֹדַעַת.
וְאִם אֹמַר לָהּ:
“כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ!”
מִיָּד תָּשִׁיב לִי: “כַּמָּה?”
“כַּכּוֹכָבִים, כַּחוֹל.”
“וְזֶה הַכֹּל?”
“מֵרֹאשׁ וְעַד…”
“תָּפַשְׂתָּ מְרֻבֶּה.”
“כְּמוֹ אַרְבֶּה לָרֹב!”
“לֹא כָּל הַזְּמַן?”
שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אוֹהֶבֶת
דִּיּוּק וּקְנֵה־מִדָּה.
לָכֵן אֲנִי מוֹשִׁיט לָהּ בְּקָנֶה
אֶת הַדְּמָמָה שֶׁלִּי
מֵרֹאשׁ וְעַד כַּף רֶגֶל וְעַד כְּלוֹת.