דִּבּוּק, עֲשֵׂה טוֹבָה — צֵא!

כְּבָר אֵינֶנִּי אָדוֹן לְעַצְמִי.

אֲפִלּוּ כַּלְבִּי אֵינוֹ נִשְׁמָע לִי.

הַקּוֹל שֶׁמִּזְדַּחֵל מִבֵּין שְׂפָתַי

אֵינוֹ שֶׁלִּי.

הַצֵּל שֶׁמֵּטִיל גּוּפִי

מוֹצִיא לִי לָשׁוֹן.

עֲשֵׂה טוֹבָה,

בְּשֵׁם חֶסֶד נְעוּרֵינוּ הָרְחוֹקִים,

צֵא,

אוֹ, לְפָחוֹת, הוֹלֵךְ אוֹתִי שׁוֹלָל.

זְרֵה חוֹל בְּעֵינַי,

צֵל הָרִים כְּהָרִים, אַכְזָב כְּאֵיתָן,

רַק הַעֲמֵד פָּנִים שֶׁאַתָּה

דִּבּוּק חָדָשׁ, זָר, רַעֲנָן.

אֲנִי עָרֵב לְךָ

(אַתָּה הֲלֹא מַכִּיר אוֹתִי מִבִּפְנִים),

אֲנִי אֲבָרֵךְ עַל הַתַּרְמִית,

אֲנִי אֶהְיֶה מְאָרֵחַ לְמוֹפֵת.

לְמַעַן הַשֵּׁם, שֶׁעוֹד לֹא נֶאֱמַר,

צֵא, בָּשָׂר מִבְּשָׂרִי, צֵא!