הַהֵד קוֹדֵם לַנֶּאֱמָר, הַצֵּל

לַיָּד אֲשֶׁר עוֹדָהּ דּוֹמֶמֶת.

אִם אֶחְשֹׁב “עַזָּה כַּמָּוֶת”,

אַתְּ תֹּאמְרִי בְּקוֹל: “שְׁאוֹל”.

אֲנִי חוֹלֵם אוֹתָךְ לְאוֹר הַיּוֹם

בַּשֶּׁמֶשׁ הָעוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי.

וְאַתְּ, מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן וּתְרִיס,

יוֹדַעַת מַהוּ הַפִּתְרוֹן.

הַזְּמַן הוּא כֹּל־יָכוֹל; הַאִם יַחֲצֹץ

בֵּין הַמָּשָׁל וְהַנִּמְשָׁל?

מִבֵּין רִיסֵי עֵינַיִךְ מַאֲפִיל

הַמַּעֲנֶה אֲשֶׁר עוֹד לֹא עָנָה בִּי.