הַנְּקֻדָּה הַקְּטַנָּה הַהִיא בֵּין הַגַּלִּים,

מִין הֶרֶף־קֶצֶף,

הִיא אֲנִי,

כְּלוֹמַר: רֹאשׁ־שֵׂיבָתִי

שׁוֹקֵעַ וּמַבְלִיחַ כְּמוֹ מָצוֹף.

שִׂימוּ לֵב:

אֲנִי בִּכְלָל לֹא צוֹעֵק “הַצִּילוּ!”

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתָּבִינוּ מֵאֲלֵיכֶם

שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ

וְתָחוּשׁוּ, אַחִים, לְעֶזְרָתִי.

חוּץ מִזֶּה,

פִּי מָלֵא מַיִם;

מִי שֶׁיַּנְשִׁים אוֹתִי מִפֶּה אֶל פֶּה

עָלוּל לְהֵחָנֵק.