הַנְּקֻדָּה הַקְּטַנָּה הַהִיא בֵּין הַגַּלִּים,
מִין הֶרֶף־קֶצֶף,
הִיא אֲנִי,
כְּלוֹמַר: רֹאשׁ־שֵׂיבָתִי
שׁוֹקֵעַ וּמַבְלִיחַ כְּמוֹ מָצוֹף.
שִׂימוּ לֵב:
אֲנִי בִּכְלָל לֹא צוֹעֵק “הַצִּילוּ!”
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתָּבִינוּ מֵאֲלֵיכֶם
שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ
וְתָחוּשׁוּ, אַחִים, לְעֶזְרָתִי.
חוּץ מִזֶּה,
פִּי מָלֵא מַיִם;
מִי שֶׁיַּנְשִׁים אוֹתִי מִפֶּה אֶל פֶּה
עָלוּל לְהֵחָנֵק.