עֵץ אֶחָד הָלַךְ בִּגְדוֹלוֹת.

בְּבֹקֶר לֹא־עָבֹת

(וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּלַיְלָה מְכֻשָּׁף)

נִפְרַד מִשָּׁרָשָׁיו,

הִתְרוֹמֵם בָּאֲוִיר לְחֶדְוַת צִפֳּרָיו.

"אַתָּה עָף! אַתָּה עָף!

עָנָף — כָּנָף,

עָלֶה — נוֹצָה,

אָמִיר — מַקּוֹר,

אַתָּה מַרְקִיעַ — הוֹ, עֵץ אַמִּיץ —

אֶל הָאוֹר!"

הַסּוֹף הַמַּר, כַּמּוּבָן,

לֹא אֵחַר לָבוֹא.

הָעֵץ הַנִּמְהָר הִתְפַּלֵּשׁ בֶּעָפָר,

כְּמוֹ נֵצֶר נִתְעָב,

בָּלוֹן מְדֻקָּר.

מוּסַר הַשְׂכֵּל אָלֶף:

מִי שֶׁמִּתְקַשֵּׁט בְּנוֹצוֹת זָרוֹת

לֹא יַרְחִיק־עוּף.

מוּסַר הַשְׂכֵּל בֵּית:

אִם אַתָּה עֵץ

אַל תִּתָּלֶה בְּאִילָן גָּדוֹל.