אַהֲבָתִי הִיא גַּלְגַּל חוֹזֵר

וְגַלְגַּל הַצָּלָה.

שׁוּב וָשׁוּב אֲנִי חוֹזֵר וּמִתְאַהֵב,

צוֹלֵל עַד כְּלוֹת הַנְּשִׁימָה,

נִקְבָּר בַּגַּל;

שׁוּב וָשׁוּב אֲנִי זוֹקֵר יָדַיִם

לְבָנוֹת מִקֶּצֶף,

וְנִצָּל.

הַקּוֹלָר תָּלוּי בְּצַוָּארִי כְּמוֹ גִּדּוּל.

מִשָּׁנָה לְשָׁנָה הוּא תּוֹפֵחַ,

מִתְקַשֶּׁה;

נְשִׁימָתִי מִתְקַצֶּרֶת,

רַגְלַי בְּצֵקוֹת.

הַזְּמַן כָּל כָּךְ קָצָר

שֶׁאֵין טַעַם לִשְׁאֹל:

מַמְאִיר אוֹ שָׁפִיר?

אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר,

אֲנִי יָכוֹל רַק לוֹמַר:

גַּלְגַּל הוּא בָּעוֹלָם.

אוּלַי יְשַׂחֵק לָנוּ הַמַּזָּל

וְנָצוּף עִם שַׁחַר.