בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הוֹצִיא אֶת הַשֶּׁרֶץ הַיָּקָר מִמְּקוֹם מַחֲבוֹאוֹ וְהָלַךְ לְמִקְוֵה־
הַטָּהֳרָה. הַשּׁוֹמֵר הִכִּיר אוֹתוֹ הֵיטֵב: הוּא הָיָה בָּא לְעִתִּים קְרוֹבוֹת,
נִכְנָס שָׁחוֹחַ וּמְפֻיָּח, טוֹבֵל בְּדוּמִיָּה גְּמוּרָה, וְיוֹצֵא זָקוּף וְקוֹרֵן. אַךְ
הַפַּעַם הִסְתַּיֵּם הַבִּקּוּר בְּכִי־רַע, כִּי מִתּוֹךְ אֲפֵלַת הַבְּרֵכָה בָּקַע קוֹלוֹ שֶׁל
הַשֶּׁרֶץ שֶׁצָּעַק: “הַצִּילוּ, הַצִּילוּ!”