א 🔗
ביתי בודד על הגבעות וחלוני נשקף אל המזרח.
מדי בוקר אני נעור עם ראשוני־הדימדומים, אילת־השחר מזהירה טהורה, שלווה.
נפשי בי מרננת בדממה. נימי־לבי מרננות ככינור בנשוב בו רוח קלה, בנגעה אט במיתרים.
עם הדימדומים הנעורים שלחתי ידי אל כינורי, קשתי מלבינה באפלולית – השיבותי ידי אל לבי. נכלמתי ובוֹשתי מאוד.
נכלמתי מאוד עם מנגינותי אשר מלאו תרועות־ילד וכינורי אִלם.
אילת-השחר האירה אלי בחסד־אֵם: עורה הכינור ילדי, ונבעו מנגינותיך עם הדימדומים העולים.
לקחתי כינורי בלאט, אמצתיו אל בין זרועותי, נשענתי אל חלוני ואצבעותי פורטות חרש על הנימים. עם רוחות הבוקר הן נעות בדממה על הנימים.
וקשתי תלויה על הקיר, מלבינה באפלולית, נעה אט לרוח.
אילת־השחר נעלמת בלאט. עוד תישיר אלי מבטה, תאמץ מבטה הנמוג: עורה הכינור, ילדי, ונבעו מנגינותיך עם הבוקר העולה.
אורות הבוקר הציפו את קשתי התלויה על הקיר.
הן כשמחה הזו לא היתה בי מעודי, מעודי לא חלמתי חלומות־אוֹשר כה אורים, מעודי לא דבק בי הצער במסתרים כאשר דבק בי עתה – ולשוני נאלמה ומיתרי כינורי נמים.
ב 🔗
בחלומי בא אלי ריע־נעורי, ריע ימי ולילותי, הושיט לי ידו לשלום. תרמיל הנדודים על שכמו ועיניו מושפלוֹת ארצה.
בחלומי בא אלי חברי־הנאמן, הוא הצער, צער־הנעורים־הגלמודים. הושיט לי ידו לשלום וימלמל ברעדה:
– היה לי שלום ריעי, כי יומי הנה הולך ובא.
אַל תבט בי, כי בעיניך 7זהרי עיניה.
אַל תשא קולך ואַל תלחש אלי דבר – בצלילי קולך אשמע הד צחוֹקה והד־קולה כרחש מעיינוֹת.
וידך אַל תגע בי כי רטט־חמודות־גווה על אצבעותיך.
ראיתיכם עולים בהר, הד פעמיכם – חוגגים על הסלעים, הגיע אל נפשי, ויפעם בי לבי, ואזחל אל המערה בתחתית ההר, היא משכן השנים שחלפו, היא מערת־הנעורים־הגלמודים.
זחלתי אל מערת־רעותנו להחבא מפני קול עקבותיכם העולים. גחנתי אל הבריכה הקטנה במעמקי המערה, היא בריכת הדמעות היתומות, גחנתי על שולי הבריכה להשיב את נפשי, שפתי הקודחות נגעו בסלע הקר והיבש. וחרבה הבריכה, גם דמעה קטנה אחת לא מצאתי להשיב בה את נפשי.
אך בהטותי אזני אל הסלע, שמעתי המיית־פלג בצלעות־ההר. הוא הפלג הנובע ורן בעקבותיכם, ונבהלתי מאוד. כל עוד רוחי בי קמתי מעל שפת הבריכה וברכי כושלות ולא ידעתי אנה אמלט. אויה לי, כי מלאה המערה מי הפלג אוֹרים וגלי־הצחוק אפפוני. זרועותי נואשות התרפקו על סלעי המערה ואצבעותי אחזו בקצף הגלים הצוחקים ונמוֹגים על כתליה.
שטפוני הגלים ויסחפוני רחוק רחוק אל העמק בתחתית־ההר.
לא ידעתי איכה שבה רוחי אלי. תחת אחד השיחים שכבתי ואתכּווץ. ארבתי למלכת־האושר, ארבתי לך בנועך בדממה לצלעות ההר.
נפשי בי הולכת וכלה על כן אמרתי: אמלטה נא… אך אַל תבט בי ואַל תשא קולך, וידך אַל תגע בי. רק ברכתך שלח-נא אתי, ברכני בטרם אלך.
כה דיבר אלי ריעי הנאמן. ריעי רועד ובגדיו נוטפים, ורסיסי הצחוק מזהירים בין תלתליו.
ומלכת־האושר נמה לה בשלווה. ואני ישבתי על הסלע לשמור על שנתה, ואשיר לה בלאט שירת־ערש רכה ועליזה. כצפור־הרים ציפצפתי לי בלאט. ואני מקשיב לנשימותיה של מלכת־הרי.
בפיק־ברכים שׂרך לו דרכו ריעי הנעזב מעמי, הלוֹך וירוֹד בשביל המתפתל, הלוך והכשל וגנוח ברעדה ובפחד. ריע צער־נעורי־הגלמודים, ריע תפילותי הרוויות דמע, ריע דממתי הנואשת – הלך מאתי ואני גם לא ברכתיו לשלום.
הקשבתי לנשימותיה של מלכת הרי ועל מצחה ועל עפעפיה אורות השחר נעים, נוהרים.
ג 🔗
בואי אלי עם רוחות השחר ועם הכוכבים הנמוגים בחיוכי־הבוֹקר, בואי אלי אל ראש גבעתי. כי לא אוכל לבדי נשק לשלום את כל הכוכבים, עצוֹם עפעפיהם בנשיקה, כי לא אוכל לבדי לדלוק אחרי עננות הזהב מוורידות־הלחיים, כי לא אוכל לאצור בי לבדי את כל הזהב הנובע. ההרים בקצה האופק נשטפים בערפלי־זוֹהר וכל הגבעות פלגי־זהב. לא ידעתי עצור לבדי שטפם ויתפרץ וינהר ויגאה על המרחבים.
בואי אלי עם רוחות השחר אל ראש גבעתי.
וגם עם זהב־צהרים בואי אלי. – כגבעות, כים נשתטח מול השמש, זרועותינו נפרוש ועינינו עצומות. וירדו עלינו ימי־הזהב, ונסכו עלינו חלומות־זהר, בהתלכד זרועותינו בשלוות נמנומים.
בואי, בואי אלי עם שלוות הצהרים.
ועם דממת־הערב בואי אלי. תמוגנה קרני הזהב האחרונות על עקבותיך בעלותך אלי אל ראש גבעתי.
כי רכות עיני משוט לבדן בדימדומים, מתעות לבדן מסביב למדורת הכלולות לשמש ולים. כי רפו זרועותי מחבק את הים אשר שפתיו תחוורנה מאושר בבוא אל זרועותיו השמש, כי צר לבי מהכיל את הדממה הגדולה ואת המיית־הים הבאה ממעמקים, כי לא אוכל לבדי להאיר את נפשי בדעוך הדימדומים ובגהוֹר הצללים על הגבעות ועל הים.
עם דממת הערב בואי אלי. ננוע על הגבעות ואת נפשנו נדליקה לפנינו והאירה לנו בנוענו על הגבעות עם הצללים ועם האפלה. והאירה לנו בשכבנו עם דממת־הליל.
ד 🔗
מה היה לנו כי נאלמו שפתותינו, כי לא ידענו דבר איש עם אחותו? מה היה לנו כי תדבקנה שפתותינו בנשיקה ארוכה וחרישית ולבנו ילָחץ מכּאֵב? מה העצב הזה אשר ירד וישכּוֹן בעיניך ויערפל את עיני בדמעות? האם תשלום הוא לימים אשר בהם הדממה מילאה את מעמקינו שירה לאין סוף?
האם תשלום הוא לימים אשר בלי אומר ובלי דברים ישבנו ושיח נפשותינו בתוך הדממה נוהר, נוהר לאין סוף?
האמנם הרבינו אוֹמר ועתה נפשותינו עייפות ועצבות מסבל־שיח האושר? על כן נאלמו שפתותינו?
בערוב היום נכנף העצב אל בין זרועותינו, והוא כמטולטל סערה, והרוח הן בלאט נישאה על פני הגבעות.
רוחות סתרים נושבות, אורבות לי בין הגבעות.
לחש גורלי אשמע בהמייתן. מבין הצללים אראה דמוּת נעה לקראתי. צל דמות ריע נעורי הוא. מדוע לא באת אתי אל חדרי? למה שבת על עקביך? לאטך פסעת בקצה הרחוב ואת פניך לא הפנית גם פעם אחת, ואני עמדתי בפינת הרחוב, מבעד לערפל־דמעותי ראיתיך, הבטתי אחריך עד העלמך בין צללי הבתים.
אמרתי לדלוק אחריך. בכנף צעיפך אדבק כצפּורת חרדה ואחנן נפשי: – הוי אַל תלכי מעמי ברדת הצללים, אַל תנועי לבדך בנשוב העצב. היצמדי אלי. יחד נעמודה עד עבור הצללים, עדי יִמוֹג העצב.
רציתי לדלוק אחריך, רציתי לחנן נפשי אליך, ורגלי נשאוני אל בין הגבעות, אל בין הגפנים הערומות, ולרגלי השיקמה פרועת־הצמרת צנחתי ואבך.
רוחות־סתרים נשבו סביב, התלחשו בין ענפי השיקמה וידמו. והצל בשולי הגבעה נלכד בזרועות הגפן.
הלבנה עלתה לאטה. מבין ענפי התאנה אשר על ראש הגבעה האירה אלי פניה.
אורות רכים וחרישים נפוצו לצלעות הגבעות ויזהיבו את החול. טיפסו האורות בעקבות הצללים החיוורים והנמוֹגים. נשאתי עיני אל הגפן בשולי־הגבעה. כולה הוצפה אור הלבנה. קמתי ממשכבי על החול ואעל על ראש הגבעה.